למה נפוצו ה"שנות טובות" דווקא במקום חילוני כמו הקיבוץ? מה היה תפקידן של הגלויות היפות הללו ולמה הן נעלמו מן העולם? למוקי צור הפתרונים
לפני 21 שנים מצאתי את עצמי מחטט בפעם הראשונה באופן יסודי בסודות הקשורים בענייני דואר. היה זה בעת שערכתי יחד עם יובל דניאלי ספר על השנות הטובות בקיבוץ. יובל דניאלי אשר על ארכיון הדימויים הגרפים ביד יערי הפגיש אותי עם מאות רבות של שנות טובות מן הקיבוץ. שקדנו לגייס מומחים ואוהדים שיכתבו על האוצר.
גלויה שמסתירה
הגלויה, או כרטיס הדואר כפי שהיא נקראת ברוב השפות, הומצאה 20 שנה אחרי הבול בשנות ה-60 של המאה ה-19. חייה היו קצרים ביחס לתולדותיו של הדואר אך היא פרנסה ברווחה את משרדי הדואר השונים. הצלחתה הייתה מסחררת, במיוחד כשהדביקו לה תמונה וחילקו את צידה השני בין הכתובת והכיתוב החסכני. המילה העברית "גלויה" איננה נפוצה ברוב השפות אך היא חושפת תכונה שעליה הצביע אהרון דוד גורדון במכתב לרחל, שלימים נודעה כרחל המשוררת. הוא מבקש ממנה לא לכתוב גלויה שמסתירה. מוטב לכתוב מכתב סגור שמגלה…
יוקר הבולים ועוני הקיבוץ
האם ה"שנה טובה" נולדה בעולם היהודי כחיקוי לגלויות ולנטיין שחגגו את חג האהבה בגלויות מעוטרות ונהוגות במקומות רבים במערב הנוצרי? הטון המתקתק של הגלויות הללו דומה לרבות מן ה"שנות טובות" שאנו מכירים. החוקר שלום צבר הדגיש כי לשנות טובות היהודיות מקור נוסף. הוא הגיע מיהדות גרמניה והוא נאחז במסורת הטוענת כי בראש השנה נקבע בכתב גורלו של האדם לשנה הקרובה. שכדי לעמוד בדין צריך לבקש סליחה מכל אדם. צבר גילה שביהדות גרמניה היה נהוג לכתוב אגרות המבקשות את סליחת הידידים כדי להשפיע על גזר הדין. וזה כבר מהמאה ה-15.
מה שעניין אותנו באופן מיוחד הייתה העובדה של האיחור היחסי של הנוהג לשלוח שנות טובות בקיבוץ. האם זו תוצאה של תיאולוגיה חילונית? לי נדמה כי הסיבה הייתה הרבה יותר פרוזאית: יוקר הבולים ועוני הקיבוץ.
בקיבוץ החילוני לקחו דווקא מאוד ברצינות את הרעיון של חשבון הנפש השנתי. במרכזו עמדה ההכרעה החוזרת של חברי הקיבוץ להישאר בקיבוץ. בהרבה קיבוצים התקיימו בראש השנה אספות שנתיות שעסקו בדרכם של האנשים ובדרכו של הקיבוץ. האספות נמשכו שעות ארוכות. נאמרו בהן דברי וידוי וביקורת.
ימי הדרמה הגדולה
בימי מלחמת העולם השנייה הגיע זמנן של השנות הטובות בקיבוץ. הן באו לבנות גשר בין הקיבוץ וחייליו המגויסים. בזמן שאלו התאמנו, שהו במדבר ויצאו למלחמה, החברים שנשארו בבית חשו כי עליהם לשמור על קשר. השנות טובות שידרו שבזמן שחברי קיבוץ רתומים למלחמה, חבריהם ממשיכים לבנות עבורם את הבית. מצליחים להקים חקלאות, שאהבה וילדים מצפים לחזרתם של החיילים. שיהיה טוב. חשוב היה להם להוכיח שהסיפור הציוני לא פסק, שיש העולים ומעפילים ארצה ויש הלוחמים למען הרעיון.
השנות טובות ליוו את ימי המאבק ומלחמת העצמאות. בהן נחקקו ימי הדרמה הגדולה, אתוס הקהילה העובדת ומסכת קליטת העלייה שמגיעה ומשנה את החברה.
אחרי מלחמת העצמאות השנה טובה הופכת יותר ויותר לתפילה גרפית לבניית הקיבוץ כמקום, כקהילה, כסיפור צומח. הקיבוץ נוטה להציג עצמו כבית. בית שיש בו ילדים, דשאים, בתים ציבוריים וילדים. כמקום המאפשר לאומניו להפוך לשליחי הציבור בעיצוב השנות טובות. גם קיבוצים החיים על הגבול המסוכן מרשים לעצמם לברך איש את רעהו בבשורה מודפסת של אידיליה.
הנייר מתרפס
הנוהג של שליחת שנות טובות לא דעך בעקב לידתו של הטלפון החכם והמצלמה הדיגיטלית. גם לא כתוצאה של היכולת להעביר צילומים אל הענן. דעיכתו של המנהג נבעה כנראה מהצלחתו היתרה. הפיכת השנה טובה למכשיר שיווק המעצים מוצרי צריכה הפך אותו לחשוד. הוא כבר לא שייך לעולם המתנות לזולת אלא מבקש להעשיר את השולח. במקום להיות מתנה אמיתית שבה מאחלים טוב עם חיוך שלעיתים מעורב באירוניה סלחנית, הנייר מתרפס לעולם המסחר.
היום היינו קוראים לשנה הטובה פעולה של רשת חברתית פעם בשנה. אך כשהרשת נפרצה על ידי האקרים היא הלכה לחפש את עצמה במקום אחר.
