אנחנו יושבים במעגל, באמצע המגרש. לא שומעים בכלל את כל הרעשים שסביבנו. גם ככה רוב תושבי המושב מסוגרים בבתיהם בחום הזה. "אם הרודפים תופסים, הנרדפים חוזרים לכאן ומתחילים הכל מהתחלה," גדי ממשיך, "לא רוצה בנים נגד הבנות. זה משעמם. וחוץ מזה שהבנות תמיד מנצחות אותנו"
"טוב. זה הולך ככה," גדי הוא ראש החבורה שלנו. "אני מחלק אתכם לשתי קבוצות. נרדפים ורודפים. כשאחת הקבוצות מנצחת, מחליפים תפקידים. המטרה: לנרדפים – לעשות סיבוב שלם סביב המושב ולחזור לכאן בלי שהרודפים יתפסו אותם. הרודפים – כמובן, צריכים לתפוס."
אנחנו תלויים בכל מילה שלו. קיץ. חם לנו ומאוד משעמם לנו במגרש המשחקים של המושב. כבר שיחקנו בכל המשחקים ועשינו את כל המטלות ויש גבול לכמה אפשר לשבת בבית. רוב המתקנים פה כבר קטנים עלינו וכמה זמן ילדים בני 14 יכולים להתנדנד בנדנדה?
אנחנו יושבים במעגל, באמצע המגרש. לא שומעים בכלל את כל הרעשים שסביבנו. גם ככה רוב תושבי המושב מסוגרים בבתיהם בחום הזה. "אם הרודפים תופסים, הנרדפים חוזרים לכאן ומתחילים הכל מהתחלה," גדי ממשיך, "לא רוצה בנים נגד הבנות. זה משעמם. וחוץ מזה שהבנות תמיד מנצחות אותנו. אני מחליט ככה: יוני, חישי ואורי בקבוצה הראשונה. שרה, נעמה ואני בקבוצה השנייה. מתאים לכם? גם אם לא, תתמודדו." הוא מנסה להיות רציני אבל לא באמת מצליח. החיוך מצליח להתגנב לו לפנים.
"גדי, מה זה הרצינות הזאת? אתה מנסה להיות אבא שלי?" יוני מציק לו.
"יונצ'קה," מחזיר לו גדי בצחוק מתגלגל, "אף אחד לא יכול להיות רציני יותר מהוד רוממתו האלוף. אז תפסיק לדבר שטויות ותתחיל לתכנן אסטרגיה כדי שאבא יהיה גאה."
"אף ילד בן 14, לא יכול להיות אסטרטג כמו האלוף. אולי ילדה בת 14." חישי תוקעת ליוני מרפק בצלעות והוא מצטרף לצחוק.
"אם לא תזדרזו, נתפוס אתכם עוד לפני שתספיקו להגיד 'גנן גידל דגן בגן'," נעמה קוראת, נעמדת וכבר מספיקה לתפוס את חישי ומדגדגת אותה בלי רחמים.
חישי נמלטת מידיה של נעמה ויחד איתי ועם יוני מתחילים לרוץ. חישי קלת רגליים ועוקפת את כולנו. יוני ואני מתנשפים אחריה: "אורי, היא מהירה מדיי," יוני לוחש לי, מלכסן אליה מבט. אנחנו מתחבאים מאחורי החרוב הגדול, רחוק מספיק מהקבוצה השנייה. הם לא יראו אותנו כאן. "אורי," אומרת חישי, "בוא נעשה חץ אבנים לכיוון הלא- נכון. נראה מה הם יסיקו ממנו."
"רעיון טוב," אני משיב. "אולי גם נשבור איזה ענף או שניים, כאילו נתקלנו בו או משהו כזה." במהירות, יחד עם יוני, אנחנו אוספים אבנים ויוצרים חץ. חישי שוברת קצת את הענפים הנמוכים של החרוב, ואנחנו ממשיכים.
"איזה חום. מה יהיה עם הקיץ הזה," נושפת חישי ונשענת על אורן בחורשה, אחרי עוד כמה מאות מטרים של ריצה. "יוני, תגיד, הצינור אצלכם בגינה האחורית עוד דולף? אולי ננצל אותו לשתות קצת?"
"לא יודע, צריך ללכת לבדוק," יוני עונה. מקמט את מצחו. "אבל אני חושב שזה מסוכן מדיי. כולם יודעים שהצינור אצלנו דולף. גדי יותר מדיי חכם. הוא יכול לנחש שאנחנו צמאים ומחפשים מים. ולהתנגב לחצר האחורית של הבית שלי – זה משחק ילדים."
לעקוף את המושב
"אולי דווקא כדאי לנו לפנות לכיוון השני," אני מציע. "גדי לא אמר מפורשות מאיזה כיוון אנחנו צריכים להקיף את המושב ודווקא הכיוון ההוא יכול להיות הטעייה טובה."
"סבבה, אורי, אני איתך," חישי קמה ומתחילה שוב לרוץ. שנינו אחריה. לא נכנסים לחצרות, חולפים על פני שערי כניסה וגדרות של נחלות. לא רואים מבוגרים. הם כנראה עדיין רובצים מתחת למאווררים. יוני מוביל עכשיו, הוא מתגנב ומתכופף ליד גדר הבטון של גן הילדים. בהתנשפויות ובקוצר נשימה, אנחנו צריכים לקבל החלטה.
"אם גדי ינחש שפנינו לכיוון הזה, השלב הבא הוא המסוכן ביותר," יוני מזכיר לשנינו. הוא נולד כאן ומכיר כל פינה. אני הגעתי רק לפני שנתיים וחישי גרה פה חמש שנים. זה עדיין לא מספיק זמן להכיר את כל הסודות וקיצורי הדרך. "כיוון אחד יוביל אותנו מהר יותר בחזרה למגרש המשחקים. אבל הוא חשוף לחלוטין. המסלול הוא בעצם לאורך הרחוב הראשי של המושב, ויש בו עלייה תלולה שמקשה על הריצה. אם לא תפסנו מקבוצת הרודפים מספיק מרווח, הם יתפסו אותנו במסלול הזה."
"אבל הקיצור הזה מאוד מפתה אותי," אומרת חישי בקול, את מה שאנחנו, הבנים, קצת חוששים להגיד. אנחנו מתיישבים לרגע אחד. להחזיר לעצמנו נשימה ולחשב את צעדינו הבאים.
"הכיוון השני שאפשר לקחת," חישי מסתכלת על יוני, לוודא שהיא לא מתבלבלת, "זה לעקוף דרך המזכירות והמכולת. לצאת בצד השני של מגדל המים ולהגיע למגרש המשחקים מהכיוון ההוא."
"רגע, שקט" אני לוחש להם. אנחנו רואים את הקבוצה הרודפת, גדי, שרה ונעמה הולכים מאחורינו. מדברים בינם לבין עצמם. לא דואגים שאנחנו נשמע אותם. הם לא רצים ושלושתינו מסתכלים אחד על השני מבולבלים, ממהרים להתכופף מתחת לגדר.
"הם בטח יילכו דרך הרחוב." אנחנו שומעים את שרה אומרת לגדי. "חישי רצה מהר, היא צמאה. היא תרצה להגיע למגרש המשחקים כמה שיותר מהר."
"אני לא כל כך בטוח," אומר גדי. "היא מתאמצת בוודאי, אבל היא גם שקולה וחכמה. אני לא מאמין שהיא תעלה על דעתה לרוץ את כל העלייה החשופה הזאת." הם חולפים על פני גדר הבטון של גן הילדים ולא טורחים להסתכל אל צידה שני. אנחנו שוכבים על הקרקע ומנסים להקטין את עצמנו כמה שאפשר. יוני מחוויר כשנעמה קופצת ומתיישבת על הגדר בדיוק מעליו. "שרה, את חושבת שחישי מובילה אותם? למה שזה לא יהיה יוני שמכוון להם את הדרך? הרי ראינו את החץ מתחת לחרוב. זו עבודה של יוני."
"אם יוני מוביל אותם," אומר גדי, "אז הם יעשו את המסלול דרך המזכירות והמכולת. הוא לא ייתן לחישי לרוץ את העלייה."
"אז יאללה," נעמה קופצת מהגדר ומתחילה לרוץ בצעדים קלים, "זה המסלול שלהם. אם נשב פה כל היום, לא נתפוס אותם לעולם."
הם מתרחקים ואנחנו נושמים לרווחה ופונים בריצה מהירה לכיוון השני.
העלייה קשה וחשופה. לרגע אנחנו מתחרטים על הבחירה הזאת, אבל, רגע לפני שהחום גובר עלינו, אנחנו רואים את מגרש המשחקים.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני לחלוטין.
