נשים בחקלאות אידה קידר: נולדתי בצפת בשנת 1954, ובשנת 1957 עברנו אני ומשפחתי למושב משמר הירדן. אפשר לומר שמאז אני מחוברת לקרקע של המושב. כל ילדותי שייכת לחקלאות, המטעים שלי הם ביתי וכל אחד מהעצים הוא כמו בני.
בשנת 1992 עבדתי בבית האריזה החדש של המושבים, וכך הכרתי את אבנר, חייל קרבי משוחרר טרי. לאחר מספר חודשים נישאנו ובחרנו להתמקם במושב משמר הירדן. אני הבת הראשונה במושב שהתקבלה כחברה. בעלי אבנר, קיבל הצעת עבודה מטעם הממשלה, והתבקשנו לעבור לאפריקה בשל כך. אך באותו החודש, כאשר כולנו היינו בצום יום הכיפורים, נפלו הפגזים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בצמוד לבית שלנו.
אבנר נשלח להילחם בחזית הדרום, זו הייתה תקופה קשה מאוד של חוסר ודאות ושום ידיעה. לאחר המלחמה החלטנו לותר על האפשרות שניתנה לנו לעבור לאפריקה, ולהישאר בארץ ישראל שלנו, ולפתח את המשקים החקלאים שלנו. מאז ועד היום הקדשנו לכך את כל זמננו ואהבתנו.
בשנתיים שלאחר מלחמת הכיפורים, אבנר היה בשירות מילואים מתמשך וכמעט ולא היה בבית, ואילו אני נאלצתי לעבוד במשק לבד ולהתמודד עם העומס המבורך. בתחילה, נטענו אבוקדו וקבלנו חלקת אגסים של 6 דונם שהסוכנות העבירה לנ. עם הבשלת האגסים קטפתי אותם, בהיותי בהריון הראשון שלי עם בתנו הבכורה ורד, שאחריה הגיעו עוד בת ושני בנים.
בהמשך השנים, כשילדינו כבר גדלו, נכנסו לתחום חדש ומרתק – גידול זרעים עבור חברת הזרע. מאחר והיינו איגוד מבודד בזמנו, זה התאים לפיתוח זנים חדשים של מלון, אבטיח, מלפפון, עגבנייה, ועוד דברים שכיום בישראל אוכלים ונהנים מהם. זו הייתה תקופה מרתקת של עשיה חדשה שדרשה הרבה מיומנות, הקרבה ודביקות במשימה. במקביל טיפלנו ב-14 דונם של מטעי שזיף שהיו לנו.
בשנת 1994 יצאנו בהדרגה מענף הזרעים ועברנו לתחום המטעים, ומשם התפתחנו. כיום אנחנו מחזיקים בכ-350 דונם. בזכות היצירתיות והתעוזה הכנסנו הרבה גידולים חדשים שלא היו באזורנו: זני שזיף, זני מישמש מיוחדים, אפרסק, נקטרינות. בהמשך הוספנו דברים חדשים כמו אפרסמון סיני, רימון מוקדם, גויאבה הודית (מאוד מיוחדת), פומלית, תפוז אדום, שסק וגם זני נקטרינה מיוחדים. ובימים אלו נטענו מטע אבוקדו חדש.
החקלאות היא חלק בלתי נפרד ממני. בדרך חיי ובמשא ההתגשמות העצמי שלי, אפשר לומר שברוב המקרים הקשורים לעיסוקי אני בת מזל, שהרי לא כל אחד זוכה לעבוד ולעסוק באהבה ובתשוקה שלו. הדרך שלי לימדה אותי שעל מנת שכל פרי יצמח ויבשיל לאיכות מצוינת ולטעם מעולה, הדבר מצריך הרבה אופטימיות, התמדה ושקדנות.
אנו משווקים את פירותינו מזה 20 שנים לבית האריזה "גליל שוק מקומי", השייך לתשלובת מילואות. בית האריזה מעניק לי גב ותוצאות טובות לפרי. זהו מקום חם ומשפחתי, ובתוכו חקלאים עובדי אדמה וצוות בית אריזה תומך שבראשותו נמצא מנכ"ל צעיר וחביב, אשר מפתיע לטובה וגורם לאיחוד בין כולנו.
לצערי אנו עדים בשנים האחרונות לנתק כמעט מוחלט בין משרד החקלאות לחקלאים בשטח. הממשלה האחרונה לא רואה חשיבות בענף החקלאות הישראלי, ובחקלאים הישראלים שלא מקבלים שום סיוע ומתמודדים לבדם בתנאים הקשים.
איני פוליטיקאית, אך לדעתי ניהול משרד החקלאות צריך להיות על ידי איש מההתיישבות, אשר מבין את הצרכים של החקלאים ונותן להם מענה ומשאבים מתאימים; שיפיח חיים ותקווה בחקלאים הצעירים. החקלאים הם עם מיוחד, אנשי כפיים עקשנים ואופטימיים, שמנסים תמיד להסתכל קדימה לעתיד מלא בתקווה, כי למרות כל הקושי שקיים, אנו אלו שמייצרים מזון למדינה, ובאהבה גדולה.
כיום אני בת 64, ועדיין מתעוררת בכל יום ב-4 וחצי בבוקר, רואה לנגד עיניי את פרי היצירה שלי. כל יום שעובר הוא פלא הבריאה מחדש עבורי. גם בתקופת החורף בזמן שינה וגם לקראת האביב בתקופת הפריחה והשגשוג, אני יוצאת לטפל ולנהל 350 דונם של מטעים גדלים.
אני מאמינה וסבורה שאמשיך לעבוד בחקלאות כל עוד כוחי בנפשי, כי כאשר אדם קם כל בוקר עם תשוקה ורצון לעסוק במה שהוא בנה ואוהב (מפעל חייו) אז הכל בראש ובנפש!
נשים בחקלאות אידה קידר
