לדור השני והשלישי של משפחת זילבר מכפר מרדכי, נכונה הפתעה, בטקס "אבן נגף" אליו הוזמנו – פרויקט הנצחת נרצחי משפחות יהודיות בשואה, ועיקרו הנחת אבני מדרכה עם שמות הנרצחים * הטקס התקיים בעיר מאסטריכט שבהולנד ושם נסגר מעגל מיוחד – שישה ספרים יקרים, שניתנו לפני 82 שנים למשמורת לחבר השכן ההולנדי ממשפחת גרגואר, הוחזרו למשפחת זילבר בנוכחות נציגי המשפחות, מכרים ומתנדבים
החיים מלאי הפתעות לא צפויות, טובות ולעיתים גם לא, אך תמיד יש לקוות לטוב, כשלעיתים רחוקות מגיע טלפון מהעבר הרחוק של חבר או משפחה כלשהי, המעורר זיכרונות והתרגשות רבה. זה מה שארע למשפחת זילבר, צאצאיהם של חיים ז"ל ואסתר זילבר תבדל"א מכפר מרדכי.
יום אחד התקבל טלפון תמוה המחפש את חיים זילבר ז"ל מכפר מרדכי שנפטר לפני כ-15 שנים. מהצד השני של הקו היה פרופ' ארנסט המבורג, מהעיר מאסטריכט בהולנד, שהופנה בעקבות פעילותו ההתנדבותית ושל מתנדבים נוספים. פרופ' המבורג עובד בפרויקט חיפוש מאומץ לשורדי משפחות יהודיות, שניספו בשואה.
לאחר יצירת קשר ראשוני עם זאב זילבר, הבן הצעיר במשפחת זילבר המתגורר בכפר מרדכי, התחילה המשפחה בארץ להתכתב עם נציג המתנדבים, ולקבל מידע על האירועים הטרגיים שעברו על המשפחה במאסטריכט – בטרם הגעתם לשלב האחרון בחייהם, רציחתם באושוויץ. בסופו של דבר ההתכתבות הובילה לאימות פרטים, והזמנת בני המשפחה לטקס כפול במאסטריכט שהתקיים בחודש מאי האחרון. 
נשיקה מההיסטוריה
דבורה זילבר-צפריר נקראת ע"ש אימו של אביה רבקה–דבורה, אמנית תיאטרון בובות ומנהלת ביה"ס לבובנאות תיאטרון בובות ואמנות הסיפור, הבת השנייה בין ארבעת ילדי משפחת זילבר חיים ואסתר.
דבורה, אם לשני ילדים ונכד, מספרת: "לאחר כמה חודשים נודע לנו עוד פרטים מההיסטוריה המשפחתית שלנו שלא ידענו. זה היה מאד מפתיע ויוצא דופן שבכלל איתרו אותנו כמשפחה של אבי חיים ז"ל, שהתגוררה במשך מספר שנים במאסטריכט.
"בעוד שאבינו בעצם עזב את הולנד כנער צעיר בגיל 15, ועלה לארץ עם עליית הנוער של הנרייטה סולד, עם אוניית המעפילים 'ג'רוזלמה'. הוא נחשב כשורד היחידי במשפחה הגרעינית שלו, שכללה: הורים ושלושה ילדים. במשפחת זילבר המורחבת ניצלו שני בני דודים נוספים: זמי ונעמי זילבר, שאבינו חיים הוא בן דודם. בעקבות אבינו גם הם בחרו להתגורר בארץ בכפר מרדכי. מסתבר שהמתנדבים לא תמיד מצליחים, להגיע למשפחות הצאצאים, כי רב השורדים התפזרו ברחבי העולם, חלקם אף שינו את שם המשפחה המקורי. שפר גורלנו בהזמנה זו למאסטריכט, וזה בעיניי ממש סוג של נס. יצאנו בני משפחת זילבר, המייצגים שלושה דורות לטקס כפול ומכופל בהולנד. זאת הייתה בשבילנו חוויה משפחתית יוצאת דופן ומרגשת מאד, שנכחו גם חלק מהנכדים שלנו."
דבורה מסבירה שבמהלך טקס "אבני נגף" עמדו מתנדבים בפרויקט, עם תמונות משפחתו של האב חיים זילבר, וברקע גם מספרים על המשפחה, ממש תוך כדי הנחת ארבעת אבני מדרכה במסטריכט. בהם נחרטו שמותיהם של בני המשפחה שנרצחו, זאת תמונה היסטורית משמעותית ומאד מיוחדת, בכל קנה מידה. 
חיים זכה לשיבה טובה
זילבר-צפריר מציינת שלמפגש ההיסטורי בהולנד הגיעו עשרים בני משפחה מהארץ: שלושת ילדי האב חיים זילבר ז"ל: דוד, דבורה וזאב עם חלק מילדיהם ונכדיהם. לצער כולם, אחותם עתליה-ציפורה זילבר ז"ל, נפטרה לפני כשנתיים, ונקראה ע"ש הסבתא ציפורה, לא נכחה באופן פיזי.
"אך היא בהחלט נכחה איתנו ברוחה, כמי שהתעניינה מאד בנושא היסטורית השואה והסיפורים המשפחתיים של משפחת זילבר," מספרת דבורה. "היא אף סייעה לאבינו חיים לערוך את הספר שכתב 'מצבה לקברים שאינם'. הספר משולב בתמונות, מסמכים והמון סיפורים ואירועים מתקופות שונות בחיי המשפחה. בשער הספר נכתב : ליז'נסק – דיסלדורף – מאסטריכט – אושוויץ. כי אלו היו התחנות שעברה המשפחה: מפולין לגרמניה, הולנד והסוף הטרגי באושוויץ.
"בין היתר, זכור לי סיפור האירוע של ביקור משפחתו במסטריכט בשנת 1939, שהתרחש לפני פרוץ המלחמה, והוא ניסה לשכנעם לעלות לישראל. לצערנו, זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את המשפחה – אחרי כשנתיים הם ניספו באושוויץ. השלב הבא לקראת סיום האירוע, היה חלוקת ספר היסטורי זה, למספר אנשים שסייעו לחקור ולסייע למפגש זה להתקיים.
"אני מכנה את האירוע 'כנשיקה מההיסטוריה'. כולנו בכינו בטקס המרגש הזה, אך זכינו לסגור מעגל ולשמר את זיכרון המשפחה לדורות הבאים. חתמנו את המפגש בארוחה משותפת לכל המשפחות והבטחנו שנמשיך לשמור על קשר. חלק מבני משפחת גרגואר הביעו את רצונם לבקר בארץ, ובכפר מרדכי, מתוך התרשמות על הכוח החזק שהניע של אבינו חיים, שהיה הבן הבכור במשפחה והחליט כנער לבחור בדרך אחרת. חיים ז"ל בחר לעלות ולהקים בית בישראל, משפחה ומשק חקלאי משגשג וזאת אחרי כל התלאות שעבר כנער צעיר. הוא זכה להגיע לגיל מופלג (90), מוקף ברעייתו אסתר (99) תבדל"א, שכל השנים תמכה בהחלטותיו. בבני משפחה, האוהבים ומעריכים את פעילותו הענפה."
מהו פרויקט אבני המדרכה?
דבורה זילבר- צפריר: "פרויקט אבני המדרכה החל בברלין לפני כ-20 שנים ומשם עבר לערים שונות באירופה. בכניסה לביתם של הנרצחים מוטבעות אבנים, עם שמותיהם כדי שכל מי שעובר במקום ידע ויזכור. החוויה להיות נוכחת בטקס הנחת אבני מדרכה בעיר מסטריכט בהולנד, הייתה מרגשת."
"אבן נגף" (בגרמנית: Stolperstein – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין) הוא פרויקט הנצחה מתמשך בערים שונות באירופה, שיצר האמן גונטר דמניג. אבני הנגף של דמניג שקועות במדרכות בערים שונות, במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם. נכון לסוף שנת 2019 הונחו מעל ל-75,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה. "הפרויקט מבוסס על תרומות ומתנדבים העומדים בפתח הבית, עם התמונות של המשפחות במהלך הטמנת האבנים. במשך השנים נערכו בעיר מספר פעמים טקסים מסוג זה. נאמר לנו שזכינו, מאחר וטקס זה יהיה האחרון במאסטריכט, והמיוחד בטקס של משפחת זילבר, הוזמנו גם נציגי משפחת גרגואר השכנים ההולנדים והמתנדבים הפעילים." 
הטקס במאסטריכט
זאב זילבר (60), הבן הצעיר להוריו, נקרא ע"ש הדודים שלמה–זאב. זאב, כלכלן במקצועו ועובד בשירות המדינה, מתגורר בכפר מרדכי כבן הממשיך במשק הורי המשפחה. זאב מתאר את המפגש בהולנד וסיפור המשפחה בהתרגשות, ובזכות הגדולה שנפלה בחלקם במפגש ההיסטורי מסוג מאד אחר.
אלו המילים שהקריא זאב בטקס המכובד ומרגש במאסטריכט. ליד הבית בו גדל אבי המשפחה חיים זילבר ז"ל, בטרם עלה לישראל: "לפני 82 שנים במקום הזה בהולנד גרה משפחת זילבר. ההורים: דוד ורעייתו רבקה- דבורה, ושלושת ילדיהם: חיים, שלמה וזאב משפחה יהודית טיפוסית שנאלצה לנדוד ולהגר בין מדינות על רקע אנטישמיות, פרעות, שלילת זכויות וקשיים כלכליים.
"המשפחה הגיעה להולנד מגרמניה וחוותה קשיי התאקלמות. הבן חיים הבין שמקומו לא בהולנד אלא בישראל וכך כתב בספרו: 'לאחר שהגענו מדיסלדורף למאסטריכט אמא הייתה עצבנית מאוד, העצבנות שררה בכל, ואני ידעתי דבר אחד אני לא רוצה להיות כאן. באותם ימים של פליטות גמלה בליבי ההחלטה – הציונות היא הדרך היחידה. כשהיינו מדברים בבית על העתיד, הייתי אומר: אני רוצה לפלסטינה, לארץ ישראל. הפתרון היחיד הוא הציונות'.
"וחיים ז"ל ממשיך לכתוב בספרו: 'ראיתי את הגויים יושבים על אדמתם, מעבדים את שדותיהם באין מחריד, ואנחנו צריכים לנדוד מארץ לארץ ובשום מקום איננו רצויים. בארץ שלנו, אמרתי לעצמי, תהיה לי אדמה כמו לגוי הזה, שיום יום אני עובר על יד נחלתו. רציתי להתנתק מהמצב חסר התוחלת שבו היו שרויים הורי: פליטים, זרים, ללא עתיד. לי יש עתיד, אמרתי לעצמי, אני הולך לארץ ישראל'.
"בשנת 1935 עלה חיים לישראל בעליית הנוער," המשיך זאב. "המשפחה התאקלמה בהולנד, הילדים למדו בבית הספר והמצב הכלכלי השתפר. בשלב מסוים דובר שיצטרפו לחיים בישראל אבל הם העדיפו להישאר. את תמצית קורותיהם שמעתם מארנסט וקראתם. כאשר הגרמנים כבשו את הולנד והתחילו משלוחים של יהודים למחנות, השכנים היקרים, שצאצאיהם נמצאים כאן היום, קיבלו למשמורת שישה ספרים משלמה, ספרים אלו חוזרים הביתה היום. מעגל נסגר.
"המשפחה כולה נספתה באושוויץ. לקראת תום המלחמה חזר חיים לאירופה כחייל בצבא הבריטי לחפש את משפחתו ולא מצא אף אחד. הוא הגיע גם לבית הוריו. הבית נלקח ע״י הגרמנים ושוכנו בו זונות. בעקבות החורבן שחווה, חיים הציב לו למטרה להקים מחדש את משפחתו. ואכן כולם עומדים כאן היום: דוד, דבורה-רבקה, זאב- שלמה. בכפר מרדכי הוקמה מחדש משפחת זילבר ובעקבות חיים הגיעו גם בני דודיו.
"זיכרון המשפחה מלווה את כולנו בכל יום מימי חיינו. תמונות המשפחה והטלאי הצהוב תלויים על הקיר בבית של אמנו וסבתנו אסתר-לאורה (99) ואלה מזכירים לכולנו את אשר ארע. באירופה היום האנטישמיות גואה בצורתה המקורית, וגם בתחפושת של אנטי ישראליות. התחושה קשה ומזכירה שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה – אך לא עוד!" 
סגירת המעגל
השלב הבא בטקס היה קבלת ששת הספרים היקרים, חזרה למשפחת זילבר. ספרים אותם כתב הסופר והפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך שילר, שהוצאו לאור במהדורה מיוחדת בשנת 1870. וניתנו למשמורת לבן משפחת גרגואר השכן והחבר ההולנדי בשנת 1942 – מידיו של שלמה, האח האמצעי של משפחת זילבר, שהיה אז בן 16 שנים. ההבטחה שיחזור לקבל את הספרים, לאחר המלחמה, לא התממשה. למרבה הצער שלמה נספה עם הוריו ואחיו זאב באושוויץ.
דודי זילבר (77) הבן הבכור במשפחה, נקרא על שם אביו של חיים, דוד. כמו כל אחיו דודי מחובר לנושא השואה והזיכרון. דודי זילבר הוא אב ל-3 ילדים ו-7 נכדים, מפיק סרטים מהמובילים בארץ, שיצר כ-50 סרטים עלילתיים ותיעודיים. הוא בוגר פילוסופיה כללית, פילוסופיה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית ירושלים וכן, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. בעברו היה אוצר ראשי וסגן מנהל של בית התפוצות.
עם השנים זכה דודי במספר פרסים בפסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם, כמו: הסרט "בופור" משנת 2007 בפסטיבל ברלין. הסרט " לבנון" משנת 2009 בפסטיבל ונציה. הסרט "באבא ג'ון" משנת 2015 שהיה מועמד לאוסקר. "זינזאנה" - סדרת הטלוויזיה בין הראשונות שהוקרנו בערוץ 2 בין השנים 1999 – 2005 . בין הסרטים האחרונים שהפיק הינו "יוני אפס" הסרט הישראלי הראשון העוסק ישירות בהוצאתו להורג של אדולף אייכמן.
דודי זילבר אמר בטקס: "בשבילי לפגוש את שתי המשפחות, ומתנדבים ממאסטריכט שהגיעו לאירוע, היה מרגש וסוגר מעגל מאד מיוחד. אחד השיאים היה כמובן החזרת ששת הספרים שהגיעו במזוודה חדשה, שעוצבה במיוחד לאירוע בסגנון ישן.
"אחרי כל כך הרבה שנים. מרג'ורי גרגואר נציגת המשפחה ההולנדית, החזירה אותם בהתרגשות רבה, וציינה שהמזוודה מסמלת את הנדודים שעברו על הספרים, בדומה לסמל הנדודים שעברו על משפחת זילבר במשך השנים, ועד שהגיעו ליום אירוע מיוחד זה. היא לא דמיינה שיבוא יום והספרים יגיעו ליעדם. לדעתה הספרים הם הרבה יותר מסתם ספרים והם מוחזרים למשפחת זילבר כזיכרון אחרון מקרובי משפחתם. היא מבקשת להמשיך לשמור עליהם, לשמר ולהזכיר לדורות הבאים. לא לשכוח ולקוות לעתיד טוב יותר, למשפחות ולדור הצעיר."
לקול ההתרגשות ומחיאות הכפיים של הנוכחים, נפתחה המזוודה והוצגו ששת הספרים שנשמרו היטב. השלב הבא היה קיום טקס נוסף, מטעם משפחת זילבר. לחלק כמחוות זיכרון ותודה את הספר "מצבה לקברים שאינם". אותו כתב אביהם חיים זילבר ז"ל בשנת 1997. 
דודי: "להעניק את הספר למספר מכובדים שהגיעו לאירוע המיוחד והיסטורי. כל אחד ממקבלי הספר, הינו חוליה חשובה שסייעה לנו לסגור מעגל. כמו לפגוש את מרסל גרגואר היסטוריון במקצועו, אחד מצאצאי המשפחה ההולנדית, שכתב בעצמו ספר על משפחתו, ובו כתב איזכור על משפחת זילבר. גרגואר גם חקר את מקור הספרים שניתנו למשמרת וכיצד הגיעו למשפחה. הוא העלה פוסטים המחפשים משפחה ממוצא יהודי שהתגוררה לפני המלחמה במאסטריכט. במקביל חיפש בארכיון אושוויץ וגילה שמשפחת זילבר נספתה. למרות זאת המשיך לחפש שורשי המשפחה.
"הייתה התרגשות רבה גם לפגוש את ארנסט, הפרופ' לכימיה. אחד מהמובילים עם מתנדבי ארגון 'אבני נגף', שהצליב את המידע וכך בסופו של דבר הגיעו אלינו. כאות הוקרה להתנדבות ולמחקר המאמת את הפרטים, הוענק לו הספר.
"אחת הדמויות הבולטות במפגש, והכי מבוגרת באירוע ההיסטורי הייתה סבתא אנני (95) ממשפחת גרגואר, שמאד הודתה שזכתה להיות נוכחת באירוע היסטורי מסוג זה. היא שמחה שהגיעו נציגי משפחת זילבר מישראל ואף שיתפה בזיכרונות הזכורים לה מילדותה – כיצד הנערים השכנים שיחקו כדורגל, ולא פעם הכדור התגלגל מעבר לגדר לחצר שלהם – הם לא היו מודעים מה יהיה בהמשך חייהם.
"נציגת המשפחה מרג'ורי גרגואר, נכדתה, הגיעה מבלגיה שם היא מתגוררת, וציינה שהיא אחת מארבעים הנכדים של המשפחה. מרג'ורי שיתפה בהתרגשות שבמשך השנים ששת הספרים שניתנו למשמורת למשפחה, הגיעו אליה אחרי שאמה מסרה לה אותם, בטרם נפטרה – וגם היא שמרה עליהם, מבלי לדעת את הסיפור ההיסטורי מאחוריהם. עד שלפני כשלוש שנים משפחת גרגואר המורחבת התכנסה לאירוע משפחתי. תוך כדי המפגש הועלתה השאלה, למי שייכים ששת הספרים של הפילוסוף שילר? ומאז המחקר התגלגל. וכך הגיעו לשיאם שני אירועים הקשורים לחיים של משפחת זילבר במאסטריכט. באמת נדיר לחשוב ששני האירועים שחלו לפני יותר משמונים שנים, חברו לטקס היסטורי משפחתי אחד, כל כך מרגש, חד פעמי ומיוחד. 
מוביל, ציוני, חקלאי
"כל אלו לקחו אותי לתמונות המשפחה שנספתה באושוויץ, התלויות על הקיר בבית הורי, והטלאי הצהוב ש'נזכור ולא נשכח' וכל הסיפורים של אבא שהיה ציוני גדול, איש ציבור מעורב ואכפתי וחקלאי מסור. הוא גם תמיד דאג לומר בבהירות ובנחישות, כשהמניע והכוח הרב בידיו, ליוזמותיו להוביל קדימה, היה הרצון שלו להוכיח לנאצים, שהם לא יכלו עליו. והוא אכן הוכיח זאת במלוא העוצמה. המשק החקלאי שהקים היה דוגמא ומופת. מהלול, גידול ירקות – הראשון באזור גדרות שגידל מטעי האפרסקים ועוד.
"אבינו היה טיפוס מוביל בכל רמ"ח אבריו. מגיוסו לצבא הבריטי, מהגרעין המייסד של קיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן בשנת 1939, עת היה חבר בקבוצת ' רודגס'. מאז עבר מספר גילגולים ומקומות. את אימי לאורה – אסתר מילאנו ממוצא איטלקי, הכיר במחנה הכשרה לנוער יהודי איטלקי סמוך לרומא בשנת 1944. הם התחתנו בשנת 1946 בקיבוץ דגניה. אחרי תקופת עברו להתגורר בכפר מונש, ששוב הוא היה בין מייסדיו בשנת 1946, כחייל משוחרר מהצבא הבריטי, שם נולדתי."
זילבר ממשיך לפרט שבכפר מונש אביו פגש נציגי תנועת התיישבות 'רסקו', שהציע לו לצאת להדרכה וליווי, להקמת מושבים חדשים בסביבות גדרה. כך הגיעו הוריו לאזור המאתגר החדש, ונמנו עם מייסדיי כפר מרדכי בשנת 1950, בו התגוררו כל חייהם.
אך המושבניק חיים זילבר ז"ל לא נח לרגע. "הוא היה פעיל ציבורי שתרם רבות ליישובי מועצה אזורית גדרות כמו: ארגון הקניות, אגודה שיתופית, חבר ועד פעיל בכפר מרדכי ותפקידים נוספים. גם בצד החקלאי שימש כמדריך חקלאי בענף המטעים, מתוך אמונה שלמה באיכותה של החקלאות הישראלית. והכול תמיד במלוא המרץ, יוזמה ומקצועיות, יחד עם המון צניעות, ענווה ותרומה לקהילה. ואי אפשר מבלי לחתום באימרה שאבינו היה מרבה לומר, וגם כתובה בספרו. 'שימרו על הארץ הזו מכל משמר'. המקבלת בימים אלו משמעות רבה".
