איך להיפטר מכסף קל ואיך מכינים חומוס לפי מתכון שעובר במשפחה מאז ימי ישמעאל. הדי בן עמר מגלה הכול
בשנת 2002 הלך אבי לעולמו והשאיר לי בירושה סכום כלשהו שלא ידעתי מה לעשות בו.
מכרים שונים יעצו לי שיהיה מה שיהיה – בשום מקרה שלא אקנה בו מניות!
מסתבר שבשנת 2000, שנתיים קודם לפטירתו של אבי, קרס שוק המניות קריסה אימתנית במה שנקרא אז "משבר הדוט.קום.", מניות של חברות טכנולוגיה ואינטרנט מסוג חדש קרסו בזו אחר זו, כשהן מאבדות 80 אחוז, 90 אחוז ואף 100 אחוזים מערכן, ואיתן קרס כל השוק.
ואכן, ככל שבדקתי את הנושא למדתי לדעת שמאז שנת 2000 ובמשך השנתיים עד פטירתו של אבא שלי השוק הזה היה מת כמו המסמר שבקיר.
"אם השוק הזה מת כבר שנתיים", חשבתי אז, "לאן עוד הוא יכול ליפול? הכיוון היחיד שנשאר לו זה לעלות, לא?"
כך קרה שבכל הכסף שירשתי מאבי קניתי מניות.
חודשיים מאוחר יותר יצאו לפועל המלצות ועדת בכר הממשלתית, ועדה שהמליצה להוציא את ניהול קרנות הפנסיה מידי הבנקים ולהעבירן לניהול קרנות פרטיות וציבוריות. מיליארדי שקלים עברו מהבנקים אל הקרנות הללו שחיפשו מה לעשות בכל הכסף הזה, ובלית ברירה ואופציה זמינה אחרת הכניסו את כל הכסף הזה לשוק ההון וקנו בו מניות.
והשוק החל לעלות. ולעלות. ולעלות. ותוך שנה מצאתי עצמי בעל הון קטן.
החלטתי להגשים חלום ישן – לפתוח חומוסייה.
מצאתי ביד אליהו, ליד מגרש הכדורסל, מקום מתאים שכבר פעל כחומוסייה, קניתי אותו, שדרגתי אותו, הצבתי בו כצוות מפעיל את בני וכלתי, חצי שבוע הייתי בגליל כמנהל קהילה של קיבוץ קדרים, וחצי שבוע ביליתי בין השולחנות מדבר עם הלקוחות, מגשים את החלום, ותוך שנה הפסדתי את כל הכסף שהרווחתי במניות.
למדתי שלא חייבים להשקיע כסף בבוץ כדי להיפטר ממנו – הוא שוקע יפה גם בחומוס.
לא בכיתי עליו. היה לי חלום והגשמתי אותו, וכסף שבא בקלות הלך בקלות אחרי שנהניתי ממנו, אבל מעת לעת כשהרהרתי בתקופה ההיא ובחומוסייה שהייתה לי, ברור היה לי שהכול יכול היה להיראות אחרת אם רק הייתי מכין את החומוס שלי על פי המתכון הסודי של חומוס אבו שאדי מהעיר טול כרם המצויה בשכנות ליישוב שלי, יד חנה.
צריף רעוע וקוליפורמים
את חומוס אבו שאדי היכרתי בשנות ה-90.
הייתי אז מנהל החממה ההידרופונית של יד חנה, העסקתי פועלים מטול כרם העיר ומהכפר דנאבה הצמוד אליו, ומעת לעת נהגתי לנסוע איתם לטול כרם לקניות או אל ביתם בכפר דנאבה לכוס קפה וביקור חברתי.
הם הכירו לי את חומוס אבו שאדי שבסמטאות טול כרם העיר.
חומוס אבו שאדי בטול כרם העיר היה מפורסם וידוע בכל הגדה. אנשים הגיעו מג'נין ומשכם וממקומות מרוחקים אחרים לאכול אצלו. סיפרו שהנוסחה הסודית של החומוס של אבו שאדי עוברת במשפחה מדור לדור, ויודעי דבר אפילו טענו שסוד החומוס מגיע עד ימיו של אבי השושלת הפלשתינית, ישמעאל אחי יצחק בן אברהם אבינו בכבודו ובעצמו!
על כן נהגנו סעיד ידידי ואני לעשות הפסקה באמצע יום העבודה ולנסוע לטול כרם לאכול מהחומוס של אבו שאדי, או להיפגש בשבת בכפר דנאבה שממזרח לטול כרם העיר, הכפר שבו סעיד התגורר, שם אספתי אותו ונסענו יחד אל אבו שאדי.
כמקובל באתרי חומוס או פלאפל מיתולוגיים, כאלו שכולם מדברים עליהם, גם חומוס אבו שאדי היה מבוסס על צריף רעוע ומט ליפול שבו שלושה-ארבעה שולחנות ישנים, שחוקים ומזוהמים, כי זאת יודע כל בר דעת – אין כמו קוליפורמים ובקטריות מסוגים שונים להשביח טעמו של חומוס ולעשותו מסתם חומוס לחומוס בלאדי איכותי!
ומי שמחפש חומוס ללא קוליפורמים שיקנה קופסה של חומוס אחלה או סלטי צבר.
הגם שאין להתפלא אם ימצא שם סלמונלה במקום.
עם תוספות
"אף אחד לא יודע איך אבו שאדי עושה את החומוס שלו", היה סעיד שב ואומר, כל פעם מחדש, ומנענע בראשו.
וכך המשכנו להגיע ולאכול מהחומוס האמור, שרויים במסתורי הסוד המשפחתי, עד שפעם אחת, כשישבנו בצריף של אבו שאדי וחיכינו לצלחת החומוס שלנו, החלה השלפוחית להציק לי.
"אני צריך להשתין", אמרתי לסעיד. "וזה ממש לוחץ".
"אין כאן שירותים", סעיד אמר, אבל לא פרט טכני זעיר כזה יכול לעצור אותי מלהתמודד עם הבעיה. יצאתי לחצר האחורית של אבו שאדי, מצאתי גדר חיה של שיחים, ונעמדתי לידה עד שרווח לי.
כשסיימתי ופניתי לאחור ראיתי את הדבר הבא: אמא של אבו שאדי ישבה מתחת לעץ, רגליה משוכלות, עליהן מונחת קערת חומוס גדולה והיא מסובבת ידה בתנועות מעגליות גדולות, בידה עלי עשוי עץ, והיא מועכת גרגרי חומוס מבושלים לעיסה המוכרת והאהובה כל כך.
מסובבת ומועכת. מערבלת ומועכת. בוחשת ומועכת.
היה יום חם, עבודת המעיכה והבחישה דרשה מאמץ רב, ועל מצחה של אמא של אבו שאדי הצטברו אגלי זיעה גדולים שהחלו לזלוג אל תוך עיניה, כך שמעת לעת הייתה אמא אבו שאדי עוצרת מסיבוביה ובחישותיה, מעבירה כף יד על מצחה כשהיא אוספת בידה את הזיעה, ומאין דרך טובה יותר להיפטר ממנה, הייתה מנערת את ידה בתנועת "שליכטה" חדה ומהירה – היישר אל תוך הקערה.
עמדתי שם המום.
לא חלילה מהעובדה חסרת המשמעות שהזיעה עשתה דרכה אך תוך החומוס, אלא מהעובדה המסעירה והבלתי נתפסת שמכל העולם – דווקא לי מכולם נגלה סוד החומוס המשפחתי של אבו שאדי! אותו סוד שהולך עם המשפחה מדור לדור ועד ישמעאל אבי העם הפלשתיני הוא מגיע!
נכנסתי חזרה אל הצריף ולא אמרתי מילה לסעיד. לא איש כמוני יחשוף סודות משפחתיים עתיקים ויהרוס מסורת של שנים.
אינני איסטניס גדול ויש אפילו שיאמרו שבמנהגי האכילה שלי אני בהמה – אכלתי מהחומוס של אבו שאדי בתיאבון רב, ניגבתי אותו מהצלחת עד הטיפה האחרונה, ולא אמרתי מילה. המשכתי להגיע אליו מדי שבוע יחד עם סעיד עד שהחלה האינתיפדה השנייה והמעבר לטול כרם נעשה מסוכן, ובהמשך גם נבנתה החומה.
ואז חדלתי.
ואת סוד החומוס של אבו שאדי לא גיליתי לאף אחד.
חוץ מכם. עכשיו.
