במשך שנים עבדה שירה רביבו מנתיב העשרה כעובדת סוציאלית בשדרות, מלווה מקרוב משפחות שחיות תחת איום מתמיד – עד שהאיום והאימה הגיעו לפתח ביתה * בראיון מתארת רביבו את הדרך הארוכה שעברה, החל מטראומת ה-7 באוקטובר, דרך החיבור לבגדים כמפונה מהמושב ועד לריפוי דרך סטיילינג טיפולי
*תמונה ראשית: שירה רביבו. צילום: טליה לבב
שירה רביבו (אוטוטו בת 50) תושבת מושב נתיב העשרה ואם לשלושה, היא דמות יוצאת דופן אשר הפגינה תעוזה והתחדשות מתוך חורבן. במשך שנים עבדה כעובדת סוציאלית בשדרות, מלווה מקרוב משפחות שחיות תחת איום מתמיד. אבל בשבת ה-7 באוקטובר, כשהתופת הגיעה עד פתח ביתה, נאלצה לברוח עם ילדיה ולהשאיר הכול מאחור.
בראיון עם שירה היא מספרת על הטראומה הקשה שעברה ב-7.10, על חבריה שנרצחו, על תהליכי ריפוי דרך לבוש, וצמיחה אל עולם שיש בו אור ויצירתיות. שירה, לא רק מלבישה – היא מרפאה דרך צבע, צורה וחמלה.
"בנובמבר אהיה בת 50," פותחת שירה וממשיכה, "אני נשואה לקובי ויש לנו שלושה מתבגרים בבית. אני מנתיב העשרה במקור, עוד כשהיה בחבל ימית, כלומר עברתי את פינוי ימית כשהייתי בת שש וחצי. אחרי הפינוי הקמנו את נתיב העשרה בחולות זיקים. היינו כ-70 משפחות של מייסדים שהגיעו מנתיב העשרה ומכל מיני מקומות מחבל ימית.
"בהתחלה לא היינו על הגבול, מפני שהיו את כל יישובי אזור גוש קטיף, ניסנית, עלי סיני וכלל הישובים שהיו ברצועה, אבל לאט לאט אחרי ההתנתקות, הכול התקרב אלינו… כל פעם מחדש היה משהו אחר. כבר ב'צוק איתן' האדמה רעדה מתחת לרגלינו כאשר שגילנו שיש מנהרות ושיודעים עליהן, אבל איכשהו התרגלנו למצב שהסלים כל פעם מחדש, כמו ניסוי הצפרדע שנמצאת במים ומגבירים אותם לטמפרטורה גבוהה יותר ויותר והיא מתרגלת עד שהיא מתה."
"היה כאוס מוחלט"
"ובכול זאת ה-7 באוקטובר הגיע ממש בהפתעה," מספרת שירה. "אני הייתי בבית בממ"ד עם שלושת ילדי ושתי הכלבות שלי, אבל בעלי היה יום קודם בחיפה בקריות אצל אמא וישן שם משום שהיא שברה את ידה. בשעה 06:29, כששמעתי את האזעקה הראשונה, הייתי המומה משום שבעלי הוא אדם שעוקב אחרי החדשות, ואם הייתה אמורה להיות התחממות בגזרה הוא היה יודע על זה ומודיע לי מראש. בדרך כלל היה אומר לנו 'תשנו בממ"ד כי אמור להיות משהו'. וזה לא קרה, לכן אני זוכרת את ההפתעה בבוקר.
"כשהגענו לממ"ד והאזעקות לא פסקו, קיבלנו הודעה שיש מחבלים במושב וצריך לנעול את כל הדלתות ולחזור לממ"ד. זה היה בשעה 06:40. הבית שלנו נמצא בצד הצפוני של הישוב קרוב לחומה, אבל הבית מגודר ויש בו מצלמות אבטחה. נעלנו את כל הבית, נכנסנו לממ"ד ומאותו הרגע שהתקשרתי אל בעלי והודעתי לו על המחבלים, הוא היה על המצלמות והסתכל עלינו. למעשה הוא שמר עלינו מרחוק: אמר לנו אם מישהו מתקרב, אמר לנו מתי להיות בשקט, אם לצאת להביא מים ועוד. למזלנו היה לנו חשמל, אבל עדיין היינו 12 שעות בממ"ד.
"ב-07:00 בבוקר התקשרה אליי חברתי, סבין טסה, שבעלה גיל טסה ז"ל, נרצח ושהבנים שלה נפצעו ודיווחה שהבן שלה בחוף זיקים והיא לא מוצאת אותו. היינו מנותקים ממה שקורה, לא הבנו, שמענו שגיל מת וזה לא היה הגיוני שזה קרה. בדיעבד התגלה שגם בנה של סבין (אור טסה ז"ל) נרצח בחוף זיקים.
"רק אחרי שיצאנו הבנו שאיבדנו 20 אנשים מאד יקרים וממדי הזוועה התגלו. בין החברים היה חבר ילדות שלי, עמית וקס ז"ל – כולנו גדלנו ביחד, הוא היה כמו אח. עמית נהרג כי היה איש שב"כ ולוחם שייטת. הוא יצא להגן על אנשים שקראו לעזרה וגם אחיו יגאל וקס ז"ל נרצח. כל זה קרה מול ביתי. היה ממש קרב בו נהרגו אנשים. גלעד כפיר ז"ל נרצח, כל זאת בקרב מול מחבלים. כשיצאנו לבסוף מהבית, ראינו המון עשן, גופות מוטלות, ראינו חיילים מכוונים עלינו נשק ולא ידענו אם אלה חיילים או מחבלים, היה כאוס מוחלט."
איך ידעתם מתי לצאת מהבית?
"יצאנו כי הודיעו לנו בוואטאספ שאפשר לצאת בשיירה. אז ארגנתי מהר מזוודה שיהיו לנו דברים, והשכן שגר אצלי עזר לי לצאת עם הילדים בשיירה. הוצאנו את הכלבים, הבאתי את הג'יפ של אבא שלי, בו נסעתי לבד ואז גם גיליתי ששכחתי את הטלפון: חזרתי הבייתה, ושוב יצאתי לדרך בפחד נוראי. זאת סיטואציה בה את לא מבינה מה הולך, הכול נוראי! פשוט נסעתי לבד – לא בא אוטובוס ולא ארגנו אותנו, פשוט יצאנו לבד כשאנחנו רואים שריפות, עשן מיתמר וחיילים בכל מקום.
"לבסוף הגעתי לבית של דודה שלי בחדרה, בגלל הכלבות, כדי שאוכל לשם אותן אצלה. בעלי הגיע מהבית של חמותי ולקח את הילדים כדי שאוכל קצת לנשום – ורק אז נחשפתי לממדים המטורפים של מה שקרה. בבוקר התפננו למלון יערים בקיבוץ מעלה החמישה, וחלק מהאנשים מהמושב התפנו למלון רויאל ביץ' בתל אביב. היה פיצול, והפיצול היה קשה, כי חצי מהמושב היה בתל אביב, אז נותרנו קהילה שהתפצלה."
כעובדת סוציאלית במקצועך, השתמשת בכלים המקצועיים שלך בממ"ד?
"בממ"ד הרגשתי צורך להראות שאני רגועה. ניסיתי להרגיע את הילדים וניסיתי להבין בוואטסאפ כל הזמן את הסכנה ומה אני צריכה לעשות. היה שם צורך עמוק בהישרדות. בממ"ד הייתי גם מול בעלי שעזר מרחוק. הילדים היו שקטים, למרות שלפעמים נכנסו לפאניקה וגם הכלבות הבינו שצריך להיות בשקט, לא לריב או להתווכח, או לרצות לשירותים. הילדים ניסו לישון ובד בבד ניסינו להתעדכן. אחרי שהגענו למלון כולנו היינו בשוק. לבנות שלי היו חברות במלון, מה שקצת עזר, אבל לבן שלי לא היו חברים והוא לא יצא מהחדר, אז העברתי אותו לרויאל ביץ' ונסעתי כל יום מתל אביב למעלה החמישה כדי להיות עם המשפחה שלי."
הרגע ששינה את הכל
במלון שבו שוכנו שירה ובני משפחתה, עמוק בתוך כאוס של חוסר ודאות ופחד – קרה רגע ששינה הכל: "היה לי יום קשה במיוחד," היא מספרת, "ופתאום הגיעה תקווה בצורת המון בגדי יד שניה שנתרמו ע"י אנשים שרק רצו לתמוך בתושבי העוטף, והתחלתי להתלבש, פתאום הרגשתי שיותר קל לי לנשום."
"בתור עובדת סוציאלית עבדתי בחברת סיעוד בשדרות, אז בימים הראשונים לא היה לי פנאי להתמקד במשפחה שלי. הייתי צריכה לעשות המון טלפונים כדי לבדוק מה קורה עם המטופלים שלי. היינו צריכים לפנות כמה שיותר קשישים מהעיר, לכן הייתי בטלפונים כדי לתת כמה שיותר מידע לרווחה. זה היה בימים הראשונים – בעלי היה כל היום עם הילדים, ואני עשיתי המון תיאומים עם נשות מקצוע שעבדו איתי. עסקתי בהישרדות אישית ובד בבד הייתי צריכה להכיל אחרים – זה היה שוק מוחלט, מוזר, קשה. כעובדים סוציאליים עשינו את כול מה שאנחנו חייבים לעשות.
"אחרי שהסתיימו התיאומים ועבדנו באופן שוטף כדי לתת מידע ומענה, הייתי כל הזמן בין לוויה לאזכרה ויצאתי לחל"ת. אבל כשהיינו במלון, הדבר שהכי הרים אותי ושיפר לי את המצב (וגם היה סוג של אסקפיזם), זה בגדים שהגיעו וקיבלנו למלון. את הבגדים קיבלנו מתרומות של חברות אופנה ומאנשים שתרמו בגדים יפים ואיכותיים. זה היה אור קטן, כי פתאום אנחנו מקבלים בגדים יד שנייה. תמיד אהבתי יד שנייה וכל הזמן הגיעו פריטי יד שנייה, הרגשתי שאני נשאבת לזה בצורה אבסולוטית."
מלבד העיסוק בעבודה סוציאלית, הייתה לך משיכה לסטיילינג, לבגדים?
"זה לא היה תמיד קיים, אהבתי בגדים כמו כל אישה אבל לא התעסקתי בזה. כשהיינו במלון, חברה החליטה להקים 'חנות' כולבו עם מתנדבים, ששם יסדרו את כל הבגדים שמגיעים, שאנשים יכלו להגיע לחנות ולבחור בגדים. לנו לא היה עיסוק – הרי אין לנו לנקות, אין לנו לבשל, לא היינו עסוקים ולא עבדנו – אז בכל זמן פנוי שנוצר לי ניסיתי לברוח מהמציאות, והגעתי לכול-בו יד שנייה. היה לי צורך לחזור מתל אביב ליערים לכול-בו הזה של הבגדים.
"זה היה עיסוק שהרגשתי שאני חייבת אותו לנפש שלי, משהו שמרגיע אותי, כמו כדור הרגעה. אהבתי להתלבש, לקחת בגדים חדשים, לייצר לוקים ולהשתמש ביצירתיות שלי עם צבעים מעניינים. זה פרדוקסלי: מצד אחד אני במצב נוראי, איבדנו כל כך הרבה אנשים וחברים, היינו פשוט בחורבן. איבדתי בפעם שנייה את ביתי והכול זר, אבל מצד שני מצאתי סוג של מפלט בתוך ערמות הבגדים האלה. התחלתי להתלבש וזה הוציא ממני יצירתיות, שמחה, צבעים ושילובים. זה היה בשבילי עולם שלם של בריחה. זה הרגיע אותי ונתן לי תקווה. כל יום כשאת מתלבשת המצב רוח עולה. כשאת מתלבשת יפה ונוח, זה מפריש הורמונים של שמחה. זה לא היה מוסבר בהתחלה אבל זה היה משהו שחיזק אותי בתקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים.'
"קרו לי דברים קשים בחיים," מתארת שירה. "אחותי נפטרה בניו זילנד לפני 17 שנה כשהייתה בטיול, אמי נפטרה מסרטן, ואבא שלי איבד אחים בחטופי תימן. היו לי המון טראומות. אבל זאת טראומה שונה, מזעזעת עם תחושה שהכול נהרס! צריך היה להתחיל הכול מחדש. היה מאד לי קשה להכיל אחרים והבגדים אפשרו לי לקבל את הזמן הזה לעצמי. זמן של מצב רוח אחר שמשנה משהו, שמשפר את הקונסטלציה הנוראית הזאת."
סטיילינג טיפולי
הפעולה הפשוטה הזו – של הלבשה עצמית – הפכה לרגע של תקווה עבור שירה. דרך הבדים, הצבעים והבחירות הקטנות, היא התחילה להחזיר לעצמה שליטה, שמחה, תחושת זהות. משם נולד "סטיילינג שעוטף" – עסק עצמאי שמציע סטיילינג טיפולי לנשים, ומחבר בין מראה חיצוני לריפוי פנימי. כיום שירה מובילה סדנאות ברחבי הארץ, משתפת באומץ את סיפור ההתמודדות שלה ומעוררת השראה בקרב נשים שמתמודדות עם שינוי, משבר או ירידה בביטחון העצמי.
"זה לקח זמן עד שהתחלתי לעסוק בסטיילינג טיפולי. בהתחלה הייתי עסוקה בלהתלבש רק בשביל עצמי. אבל בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה ידע וקפצה לי פרסומת על קורס אינטרנטי של אנה לוקצקי. זה היה קורס סטיילינג ונרשמתי איליו. מדובר בקורס מדהים שנתן לי המון ידע על סטיילינג. הייתה לנו גם קבוצת וואטסאפ בשם 'החממה לאומץ', שם העלינו תמונות שלנו. הצפתי את החברות בקבוצה בתמונות שלי בלוקים שונים 'שירה צוחקת'. לא עבדתי אז שלחתי מלא תמונות ואז הבנתי שאני עוברת תהליך ריפוי דרך בגדים.
"שמעתי על התחום הזה מחברה שידעתי שהיא סטייליסטית טיפולית, ידעתי על התחום עוד לפני ה-7 לאוקטובר והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ללמוד, סטיילינג טיפולי. עבורי ועבור הלקוחות שלי זה לא רק סטיילינג, משום שחוויתי בעצמי את המעבר הרגשי דרך הבגדים. בגלל שבמקצועי אני עובדת סוציאלית – הרגשתי שזה מתחבר יחד. בנוסף ללימודים, התקשרתי אל עדי לנדאו אורון שפיתחה שיטה של סטיילינג טיפולי, ונרשמתי גם לקורס הזה. כל זה קרה כבר שהיינו כבר בגן יבנה (עדי עברה בסוף ינואר עם משפחתה לגן יבנה)."
מה זה אומר סטיילינג טיפולי, לאיזה מצבים זה מתאים? והאם זה משהו שאפשר לשמר לאורך זמן?
"סטיילינג טיפולי מתאים לכל אחת ונוגע בכל תחום: דימוי גוף, אם יש מישהי שפחות בטוחה בעצמה, מישהי שעלתה במשקל או לא אוהבת דברים מסוימים בגופה. אני למשל, לא אהבתי את זה שיש לי מעט 'בטן', ופחות אהבתי את עצמי לפני שלמדתי סטיילינג טיפולי… אבל גם כשעליתי במשקל וגם כשירדתי, היה לי יותר קל להתלבש. כשאת לומדת סטיילינג טיפולי את לומדת שבטן זה משהו טבעי, את לא צריכה להילחם בזה, אפשר להתלבש ולהדגיש את מה שאת אוהבת. הלימוד משפר את דימוי הגוף שלך. היום אני עפה על עצמי גם עם כמה קילו יותר. עם החיים כשאנחנו משתנות, בגיל המעבר או אחרי לידה ובכל מיני שלבים, סטיילינג נכון בהחלט יכול לעזור לך לאהוב את עצמך יותר.
"יש תרגיל בדימוי גוף שמאפשר לבוא ולומר: 'תודה בטן, את סחבת ילדים, את שומרת על כל האיברים החיוניים שלי ואת טבעית' וזה בסדר, יש דברים שמשתנים. לפעמים הבטן נפוחה ולפעמים היא לא. בנוסף, ברגע שאת מבינה את נושא 'אידיאל היופי' את מבינה שיש שטיפת מוח שעושים לך ברשתות החברתיות. בסטיילינג את מבינה שהמידות מגוונות, שמה שמציגים ברשתות זאת לא המציאות. את גם תראי אנשים כמוך, תביני שאידיאל היופי אינו מציאותי, ותוכלי לעבוד על הרבה נושאים ודימוי גוף כזה או אחר."
במה עוסקות הסדנאות שלך?
"הסדנאות שלי עוסקות בנושאים של דימוי גוף עם דגש על רגשות ותחושות. יש למשל סדנאות סטיילינג שאני מעבירה, בהן אנשים בוחרים צעיף ונזכרים באמא שלהם שהדליקה נרות שבת, או בשמלה שאמא תפרה בברית המועצות פעם בעונה. אנשים מרגישים התרגשות ללבוש שמלה כזאת ולחכות לה. הם נזכרים בדברים כמו – לאן היה צריך ללכת כדי לקחת חוטים ובדים, ונזכרים באיזה טקס זה היה.
"יש לי לקוחות שהן נשים אחרי לידה, כמו למשל אישה שעבדתי איתה שנגעלה מהגוף שלה אחרי לידה, היה קשה לה להתלבש ואפילו למצוא שמלה אפילו לברית. אחרי לידה זאת תקופה קשה ואז גם צריך לבחור בגד לאירוע וזה קשה. אז עזרתי לה לבחור בטריקים של סטיילינג, עזרתי לה לא לכעוס על הבטן שלה, לבחור בדים נכונים אבל גם באופן טיפולי, כשבסוף היא התמקדה בברית עצמה, בתינוק, במה שחשוב.
"באופן כללי, סטיילינג טיפולי עוסק במי שאת באמת, בכך שהארון שלך יהיה תואם את מי שאת ולא יהיה עמוס בטרנדים. מדובר בזיהוי פרטני של הסגנון שלך עם שאלון שעוזר להבין מי את כאישה. מה הסטייל שלך, מה את אוהבת ללבוש באמת, במה נוח לך. אם אני למשל אדם צבעוני ושמח, אז ללכת על בגדים שמשדרים את האווירה הזאת. אם את בן אדם רומנטי את תבחרי בגדים בסגנון שלך, את תרגישי יותר הלימה לטעם שלך וזה יהיה פחות מכנסים מחויטים או וסט.
"באמצעות סטיילינג טיפולי אפשר לזקק את הסגנון האישי. זה תחום מאד רחב: יש צבעים, תדרים, יש למשל סדנת חוסן שהיא סדנה שיצרתי הנותנת כלים באמצעותן אנו מתחברות לעצמינו. באמצעות לבוש נכון אנחנו מחזקות את עצמינו ומבטאות את עצמינו. אנחנו מבינות מה אנחנו רוצות לשדר. באמצעות סגנון אישי ויצירתיות אפשר להרגיש יותר מסוגלות, יותר שמחה, כשכל זה מייצר חוסן. זה התהליך שאני עברתי, לכן בעיני זאת סוג של שליחות להפיץ את זה, כדי שנשים יוכלו להיעזר בבגדים על מנת להרגיש טוב יותר ובטוחות יותר עם עצמן. אנחנו לומדים איפה אנחנו מדגישים את מה שאנחנו אוהבים ואיך אנחנו לא סובלים עם הבגדים."
למצוא שקט בבגדים
איך מתחיל סאשן של סטיילינג טיפולי?
"אני מתחילה את השיחה עם הלקוחה עוד לפני הפגישה ומבקשת שתשלח לי תמונות של כמה לוקים, וזה כבר תהליך של סטיילינג. הלקוחה בשלב הזה כבר מייצרת לעצמה לוק שמרים את החשק. בפגישה משולב סטיילינג וגם טיפול שמגיע מהעולם הסוציאלי שלי.
"יש תהליך שאנחנו עושות באמצעות הבגדים: אנחנו מתחילות את הפגישה הראשונה בארון של הלקוחה, עוברות על הבגדים שלה, עושות שופינג בארון, מוציאות את מה שפחות מחמיא או פחות מתאים רגשית ופיזית ללקוחה, ואם יש חוסרים אנחנו יוצאות לשופינג בחנויות בגדים, גם יד שניה וגם בחנויות רגילות וברשתות. יש גם תמיכה בהמשך, כי קיימים צרכים שונים לכל אישה – כמו מישהי שרוצה להיות נוכחת בעולם או מישהי שרוצה לא להתבלט. לדוגמא, הייתה לי לקוחה שהיו לה בגדים מאד חיוורים בארון. שאלתי אותה על זה והיא הסבירה שאצלה כל החיים מלווים בדרמות ושהיא רוצה שקט בבגדים, וזה בסדר, זה משהו שהיא בחרה. יש מישהי שלא נעים לה ממה שאומרים כשהיא משקיעה בלבוש, אז היא פנתה אליי והבנו שכן חשוב לבלוט ואיך עושים את זה בצורה נוחה יותר. זהו תהליך ששם דגש על אהבה ולא על הסתרה, נוצר בן אדם חדש, בן אדם אחר שמביע את דעתו שחוש ההומור שלו יוצא. פתאום יש בה בטחון השינוי לא רק בבגד או בלוקים, אלא בביטחון העצמי ודימוי גוף שמשתפר פלאים."
ומה קורה כיום?
"כרגע אני עושה סדנאות אישיות וגם סדנאות רחבות יותר, משום שאני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים. אני ממשיכה ללמוד ולהתפתח עם עדי לנדאו אורון בהנחיית קבוצות. אנחנו עובדות על סדנאות סטיילינג שיכולות להיות סדנאות חד פעמית או המשכיות.
"מבחינת מגורים וחזרה לבית שלנו בעוטף עזה – אנחנו מחכים. כרגע אנחנו עדיין גרים בגן יבנה ונחשבים מפונים, לא החלטנו סופית מה אנחנו עושים. זה משהו שלא פשוט לנו ואנחנו צריכים לעבור תהליך שלם של חזרה למושב. הילדים מאד רוצים לחזור, אבל אני חוששת לחזור ועדיין אין החלטה. אני מאמינה שבסוף לא תהיה ברירה ונחזור לבית בנתיב העשרה. אבל אני עוד לא שלמה במקום הזה, מאד לא פשוטה לי ההחלטה."
כדי להכיר את 'שירה רביבו סטיילינג שעוטף', אפשר להכנס לכאן:
https://www.instagram.com/shira_tas_revivo/profilecard/?igsh=czE4Y2Vzc2txOHdu טל': 052-2737476
