לרגל יום השואה הבינלאומי בחרנו להביא את סיפורו של מוישה אנטוקול ז"ל, ניצול שואה שעבר תלאות רבות, ואת סיפורו מביאה לנו בתיה גרינר, בתו, המתגוררת במושב צפרירים • במשך עשור שנים מספרת בתיה את סיפורו של אביה ב"זיכרון בסלון"
בתיה גרינר – כותבת סיפורים, מעבירה סדנאות קצב ותיפוף למבוגרים וילדים בכלי הקשה נדירים לאורך סיפוריה – מספרת מזה עשור מסלונה שבמושב צפרירים את סיפורי השואה והתקומה של אביה. בתיה שהייתה כ'כלי כיבול' לזיכרונותיו של אבא, (בזמן שאמה החליטה להשאיר את הסיפורים מאחור), מאמינה שמעבר לזיכרון ולהכרות עם התלאות והזוועות שעבר העם היהודי, יש לקבל מסיפוריה השראה, מוסר ומצפון ויכולת בחירה בין טוב לרע.
"הסיפורים שלי מגיעים משנים של הקשבה לאבי," מספרת בתיה. "כילדה לניצולי שואה הבנתי שלא כל הניצולים התנהגו בצורה דומה: חלק בחרו לספר את סיפורם וחלק לא. מה שגיליתי זה שבדרך כלל הורה אחד בחר ולספר והורה אחר לא סיפר. אימי נמנעה מלספר את קורותיה. אבי, לעומת זאת, הרגיש שהוא רוצה לספר ואני רציתי לשמוע. אני יודעת שאמא אולי הייתה מתפרקת אם הייתה מספרת, וצריך לזכור שבימים ההם לא היה מקובל ללכת לפסיכולוג. כשהם הזדקנו בטח שלא הלכו. אבל אבא שלי סיפר.
פעמיים כי טוב
"הוריי היו ליטאים. אבי הגיע מלטביה ואימי מבלארוס. הוריי היו יהודים חרדים הדוקים. הם עבדו ביום ובלילה למדו נפחות ונגרות. בערב למדו לימודי קודש. המבוגרים עבדו ביום ובלילה שקדו על לימודיי הקודש וכולם ידעו עברית טובה.
"אבי, מוישה אנטוקול, היה נגר ואימי, אניה חביליבצקי, הייתה ילדה משכילה. השניים נפגשו במחנות המלחמה העקורים (מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה לאחר השואה). הם נפגשו במחנה בגרמניה ולאחר מכן נפגשו בשנית במחנה עקורים באיטליה, לכן אבי החליט שהיא צריכה להיות אשתו, כי פגש אותה פעמיים – הרי זה הסימן הברור ביותר."
איך ניצתה אהבתם?
"כשאבי החליט להתחתן עם אמי, היא הייתה 'חמושה באמא'. משפחתה של אימי ניצלו כולם, אבל הדור של הורי לא ידע לטפל בהורים זקנים, כי כולם נספו בשואה. סבתי חיה ואבי היה צריך לבקש את ידה של אימי.
"אבי הגיע מבית עשיר ואמי מבית עני. סבתי שאלה אותו ביידיש: 'עם מה עומדים להתחתן?'. אבי נדהם לשאלה המשונה – כי זה ברור שאין לו כעת כלום ואין לו אף אחד בארץ.. הוא לקח את שתי כפות ידיו וכיוון אותן לשמיים וענה לה: 'עם עשר אצבעות. עם עשר אצבעות בתך לא תהיה רעבה לעולם'."
"לאבא שלי היו ידיים טובות, וזה מה שהציל אותו בתקופת המלחמה. אבי למד נגרות בתיכון, ובשנת 1941 בהיותו בן 16 – פלשו הגרמנים ללטביה כדי לכבוש את אירופה ולהרוג את כל היהודים. הם אפילו לא רצו לשלוח אותם לתאי גזים ברכבות, כי זה עולה כסף, לכן החליטו לאתרם ולירות בהם במקום. קבוצות המחסלים היו מכנסים את כולם בבית הכנסת ויורים בכולם. חיסלו יהודים בבורות הריגה קולקטיביים, ובאיסופם לבית הכנסת, או פשוט ירו עליהם ברחובות.
"מטרתם של רבים מהסלבים הייתה להעיף את היהודים ולקחת להם את הבתים. בשל המצב התכנסו הוריהם של התלמידים, כולל של אבי, שילדיהם שנחשבים 'פחמנים', משמע: בעלי ידיים טובות ובעלי מקצוע, יעזבו ושכנראה ישרדו אם יברחו למזרח.
"ההורים הגיעו למסקנה שאין זה משנה באיזה צד הילדים יהיו – או הרוסים יזדקקו להם, או שהלטבים יזדקקו להם, כי הגרמנים נהנו לטבוח ביהודים ללא הרף. ההורים אמרו: 'אלה הילדים שיצליחו לברוח. נשלח אותם ליערות, ניתן להם תרמיל עם מעיל נוסף ואוכל ונשלח אותם מזרחה כדי להקדים את הגרמנים."
ניצלו ממוות בטוח
וכך היה: הילדים ברחו לעבר הגבול עמוק לתוך אסיה שאולי אליה הגרמנים לא יגיעו. "מתוך השבעה רק שניים חזרו הבייתה," מספרת ביתה. "בן דוד של אבי הקרוי 'סיומה' וחבר נוסף. הם חזרו משום שלא היו מסוגלים לעזוב את המשפחות שלהם. בן דודו של אבי שרד, והם היו בקשר מכתבים, כי בן הדוד לא עלה ארצה אלא עבר לארה"ב. אבא שלי מאד אהב אותו – אבל אבי, שלא חזר לבית הוריו, נשאר זמן רב עם רגשות אשמה של ניצול, רגשות של 'השארתי את משפחתי מאחור'. הוא בחר שלא לחזור. אבי לא הפסיק לומר כמה זה שסיומה חזר להציל את הוריו היה כמו סכין בלב עבורו. עבור אבי, הדרך של בן דודו שבחר לחזור הייתה מראה. הוא הרגיש איש טוב ומסור, אוהב משפחה שיש לו יכולות להיכנס לאש ולהציל אנשים מתוך הבית. אבל הוא ציית להוריו וברח ליערות.
"אין יום שאני לא שואלת מה אני הייתי עושה: הייתי בורחת? מורדת? משתפת פעולה? מתאבדת? כל יום אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת."
אמא העלימה 4 שנים מחייה
אמך, אניה, לא דיברה על השואה. אולי עקב הדחקה או רצון לשכוח? אולי רצתה להגן על בנותיה מסיפורי האימה?
על סירובה של האם לדבר, מספרת בתיה: "אימי הייתה צעירה מאבי בארבע שנים, היא הייתה בת 12 למעשה כאשר החלה המלחמה."
סבתה של בתיה שלחה את אניה לעיר הגדולה לגור עם דודתה (אחות הסבתא). היא נשלחה לעיר לידא שבפולין, מפני שאמה הכירה מאד בחשיבות החינוך. דודתה של אניה הייתה מעשירי העיר לידה והגיעה ממשפחה מאד מרשימה. לכן את אניה הקטנה שלחו אל הדודה ללמוד ולגור בעיר הגדולה.
בתיה: "בזמן הזה נכנסו הגרמנים אל בלארוס ולטביה. אחותה של אמי הייתה נשואה לגוי שאהב יהודים, אשר הצליח להשיג משאית ולאסוף את בני המשפחה. הוא רצה לאסוף את סבתי, אימי, את אחותה העשירה וילדיה. סבתי הייתה פרודה וגידלה את אימי ואת אחיה. חתנה של סבתי החל להבריח את המשפחה מזרחה, אבל אחותה של אימי סירבה לעזוב ולא עלתה על המשאית. היא לא רצתה לעזוב. לכן סבתי לקחה את אמי מבית הדודה והן עלו המשאית. הן נסעו מזרחה כמו כולם. רק למזרח.
"על תקופה זאת אימי לא מספרת. היא רק סיפרה שבשלב כלשהו אמא עזבה אותה כדי למצוא את בנה ששירת בצבא אנדרס, הצבא הפולני. היא עקבה אחרי המהלכים של הצבא כדי למצוא אותו. אימי נשארה לבד ומשם אינה יכולה לספר כלום. לדעתי, היא הייתה בהדחקה מטורפת וממש העלימה ארבע שנים איומות מחייה, אולי העלימה מזיכרונה לגמרי את מה שחוותה בארבעת השנים האלה, לכן לא הייתה מוכנה לדבר. כששאלנו אותה על קורותיה הייתה אומרת: "הכול היה בסדר! היה לי מה לאכול, הלכתי ללמוד שפות. והכול היה בסדר!." היא אכן דיברה פולנית, בלארוסית, אידיש, רוסית וגרמנית – היא ידעה גרמנית נהדר. לדעתי היא הייתה אצל גרמנים. ועברה דברים קשים מלהכיל."
היא רצתה להגן עליכם?
"אני בטוחה! כשאבי היה מספר את סיפוריו היא תמיד כעסה ואמרה באידיש: 'תפסיק עם המעשיות החשוכות שלך'."
צעד קדימה, שניים אחורה…
"אבי החל לברוח לבד. ברגע שיצא מבית הוריו הוא התחיל להיות שורד גמור. לי הוא סיפר קטעי סיפורים: סיפורי הצלה וגבורה, סיפורי ניסים, סיפורים עצובים ועוד – כשהקו המקשר הוא דיבור על רעב וצמא, על כינים וסרחון, על אנשים רעים ועל אנשים טובים.
"בשלב כלשהו בנדידתו באירופה הוא נתפס על ידי רוסים והגיע למחנות כפייה ועבודה בפרך. הרוסים תפסו אנשים, העלו אותם על רכבת וקלגסים רוסים היו מכים את העובדים תוך כדי הרעבה. אבי היה כל הזמן במחנות כאלה כשבכל פעם הוא נתפס ושוב בורח. כל המלחמה היה בורח קדימה ועולה על רכבת, נתפס (חיילים רוסים עלו על הרכבת והורידו יהודים מהרכבת באשמות שווא – היישר למחנות עבודה) ושוב בורח. ה'צעד קדימה ושניים אחורה' תרמו להישרדותו – הוא לא ויתר.
"דווקא הסוף של סיפורו היה עגום," מסבירה בתיה. "היהודים, ביניהם אבי, הבינו שאינם יכולים להישאר באירופה, כי אין מישהו שיכול להיות בעד היהודים. אבי חזר הבייתה לאחר מחנות העבודה, לראות אם מישהו שרד. הוא הגיע לביתו וניסו לעשות בו לינץ', כי כבר לקחו את ביתו. ליהודים לא היה לאן לחזור והרשויות לא היו בעד יהודים.
"כשאבא היה מספר, שאלנו את אבא אם הוא הרג מישהו? אם הרביץ למישהו? וישנו סיפור על חזרתו הבייתה. הוא סיפר על הרגע בו ראה שהפמוטים הממורקים של משפחתו הפכו שחורים ומעופשים. זעמו התחיל לעלות. הוא הריח ריח נקניק של חזיר. הוא נכנס לחדר שינה: חדר בו אימו הייתה מקפידה על מצעים מעומלנים, רקומים ויפים, אבל המיטה הייתה עם מצעים מלוכלכים. במיטה לנה אישה זקנה. אבי לקח את האישה והפך אותה עם המצעים. מיד רצו לעשות בו לינץ'! משטרה ואנשים עטו על הבית בשביל לתפוס את אבי. למזלו, בעליית הגג הייתה יציאה החוצה. אבי זינק לתוך הבוידם וברח החוצה מהצד השני. משם הוא רץ ונמלט וחברו מילק, שהיה חברו עד ליום האחרון, לקח אותו למחבוא.
"מילק הכניס אותו לביתו והחביאו בתוך כיסא ששימוש גם כארגז. אבי נשאר שם עד 'יעבור זעם' ויצא למסע חיפוש אחרי דרכון מזויף. מפני שהיה אזרח ברית המועצות לא יכול היה אבי לעבור את רוסיה, הרי סטאלין היה בשלטון. הוא החליט לזייף דרכון פולני כדי לצאת מאירופה. כשאבי קיבל את הדרכון המזויף הוא וחבריו התארגנו לחצות את ליטא בלילה במשאית, אך המשאית נתפסה על ידי מלשנים יהודים. וכאן לדברי אבי, התחילה סאגה קשה שבעתיים מכל המלחמה!
אנשי הכלוב
"לאחר תפיסתו, אבי נכנס לכלא ליטאי ושם הסיוט הכפיל ושילש את עצמו. יש כמה סיפורים מאד חזקים ממעצרו של אבי. את סיפור הדגל של שואתו מוישה מתחיל דווקא בתקופה שאחרי המלחמה. בכלא, כך הסביר מוישה לבתיה וסיפר על עצמו: "אתה מלך השורדים."
"בכלא מהלך ההישרדות שלך הוא משוכלל עד חייתי!" מסבירה בתיה, "ובטח שמהירות המחשבה יוצאת דופן! כשאבי נזרק לכלא, הוא היה צריך לזהות מי בתאו הם הנפשות הפועלות: מי מנהיג התא? זה יכול להיות נוכל ערמומי שמשליט את חיתתו, או איש נבון עד כלות עם כריזמה ורוח טובה, שתהיה מעל כל נכלוליות של בית כלא. לאבי לא הייתה בעיה לזהות את זה.
"בתא בכלא כזה יש שני אזורים: האזור של הצואה והאזור של החלון. מי שיושב ליד החלון הוא האיש עם המעמד הכי גבוה. כך סיפר אבא "אתה כאסיר צריך לזהות את האיש הזה ולפענח אותו." אבי נזרק והמנהיג של התא. הסתכל על פיסת האור בחלון וגילה איש חסר שיניים עם ארובות עיניים שקועות מרוב רעב. היו לו עיניים טובות, שיער מדולל ואפור. האיש מיד החל לדבר עם אבי עברית ויידיש. מסתבר שהאיש הכי חשוב בתא היה כומר נוצרי פרבוסלבי.
"בתקופה ההיא היה בברית המועצות איסור לעסוק בדת. לכן הכומר נחשב בעיני השלטונות כאנטי מהפכני, אויב הקומוניזם, ונזרק לכלא כי לא הסכים לוותר על עקרונותיו. הוא אהב יהודים והכריז בתא 'מוישה יושב לידי'. היה ביניהם חיבור אנרגטי שלא קשור ליהדות. אבי חשב שאולי זה ק.ג.ב כי אסור להאמין לאף אחד, אבל נשמתו האמינה לכומר מתוך מקום אינטואיטיבי.
"אבא היה צריך להיזהר מאסירים אחרים שיכולים לכעוס עליו, כי מדובר בעניין של ותק, של היררכיה. היו שם בתא אסירים פוליטיים, חוליגניים ואנשים שהיו יכולים לשסף את אבי. אבל הוא היה תחת חסות הכומר.
"תא הכלא היה חדר צר וארוך עם שבעה אנשים מכל צד. אי אפשר לפשט רגליים, אבל הכומר הצליח לגרום לכך שכל שעה מישהו יצעד בתוך התא, כדי לשחרר את הגוף. מתוך התנאים הנוראים הוא הצליח להוציא את המיטב. הצליח להגיע למצב שבו אחד מתחשב בשני. כשהיו מגיעות חבילות לאסירים, היו הקלגסים פותחים אותן וחומסים את מה שיש בחבילה. לעיתים מהעוגות שבחבילות היו נופלים פירורים. הפירורים נשאבו על ידי אנשי התא עם קש והכומר החליט שהם שייכים לאבא שלי.
"אבי שלמד תפירה, הטליא את בגדיהם של האסירים תמורת פירורי לחם ועוגה. הוא היה פורם את החוטים מבגדים ושומר על החוט שלם, כדי להשתמש בו אחר כך להטליא בגדים. אלה יחסי תן וקח בין אבי לבין 'אנשי הכלוב'. למזלו, אבי למד לפני שברח לתפור. אימו אמרה לו: 'קח מחט וחוטים אתה תצטרך אותם להטלאת הבגדים'. אבי עשה חור בעקב של הנעל והחביא את המחט ואת החוטים הצמיד לגופו. זה היה מקור בלתי נדלה ללחם. הוא ראה אנשים שיש להם חור בבגד, תיקן אותו וקיבל פרוסת לחם."
"נאכל את החיילים"
"אבי היה הצעיר ביותר מאנשי התא ולכולם הייתה משפחה. רק לאבא לא. הייתה השפעה לכך שהוא היה הצעיר ביותר מ'אנשי הכלוב'. הסוהרים היו קושרים את רגליהם של האסירים ומוציאים אותם החוצה לנשום מעט אוויר.
"יום אחד לפני שהם יצאו לחצר, הכומר אמר לאבי: 'אני אפיל את כובעי על הרצפה, אתה תתכופף תרים את הכובע ותחפון משהו שיש שם עם כל כף ידך. תחזיר לי את הכובע ותגיד בבקשה אדוני.' אבי נבהל כי לא ידע מה יש שם: אולי כלי נשק? או משהו שמאיים על בטחונו של אבי? כי להיתפס עם נשק זה צינוק ומלקות. אבל הוא לא המרה את פי הכומר וציית לו. בפחד רב הסכים, ציית ולא שאל שאלות.
"לאחר פרק זמן, אמר הכומר לאבי: 'מוישה, הרעב קשה עליי מנשוא. בוא נעשה משהו רוחני, כי שילוב של רעב וזמן ארוך – יכול להטריף את הדעת. בוא נעשה משהו כדי להרוג את הזמן'. אבי אמר 'בוא נשוחח. אני אדבר על יהדות ואתה על הברית החדשה…'
אבא ידע המון בדיחות והיה לו ידע כללי רב. אבל הכומר אמר לו: 'בוא נשחק שחמט. כך המוח עובד וכך גם הזמן עובר'. הכומר הוסיף: 'הידיים שלך יכינו לנו כלי שחמט. אנחנו כל יום נפריש מעט מהלחם שנקבל, נלעס את הלחם ונכין מזה חיילים. זה יהיה כמו קרמיקה או גבס. אתה תגלף את הכלים מהלחם'.
"כאשר רצו להכין את הכלים הלבנים ואת החיילים השחורים, הכומר הסביר לאבי איך יעשו זאת. הוא הסביר לו שמה שהיה על הרצפה, אותו הרים עם הכובע, הייתה למעשה פיסת זכוכית. הכומר הוציא פיסת זכוכית מהקיר ואמר בתא: 'תנו למוישה כף ואת פיסת הזכוכית, נרים אותו לתקרה שהייתה לבנה ועם הזכוכית מוישה יוריד גרגירים של סיד. ניקח מים, נערבב אותם עם האבקת סיד וניצור גבס.' כך הם טבלו את החיילים השחורים באבקה לבנה ויצרו את כל חיילי השחמט – שחורים ולבנים. הרצפה הייתה דביקה, אז עם הרצפה המטונפת הוא הכין לוח ועליו הניחו את החיילים.
"כעת, כשהלוח מוכן עם החיילים, התחילו האסירים לשחק שחמט ולעשות טורנירים. הזמן עצר מלכת. האווירה השתנתה לחלוטין, היה שקט, סקרנות, הייתה עשייה ונוצר עניין בתא. כל יום היה שקט. הסוהר לא הבין את פשר השקט. הוא הציץ פנימה וראה מחזה סוריאליסטי – בלב ליבו של הכלא הליטאי – אסירים משחקים שחמט.
"אבל הסוהרים רצו שיהיה אקשן, ריבים, קרבות, לכן הסוהר הזה לא עשה כלום, חוץ מלהוריד לחצי את מידת הלחם שקיבל כל אסיר. הרעב שוב הכה באסירים. עד שיום אחד הכומר אמר לאבי שאינו יכול יותר עם הרעב הזה. הכומר אמר: 'נאכל את החיילים' – משמע את כלי השחמט… 'נתחיל מהחיילים ונעבור לצריח למלכה, למלך…' ביום האחרון, כאשר אכלו את המלך ושניהם הלכו לישון 'עם בטן מלאה', אבי חלם חלום בו הכומר הופך לפרפר שנעמד על החלון ואומר: 'מוישה תשמע, אם רק תוכל תעזוב את אדמת אירופה – היא עקובה מדם. יהודים מקומם בארץ ישראל. ועף מהחלון.' החלום היה בדמדומי הבוקר, בהם אבי ניסה להעיר את הכומר אבל הכומר כבר מת."
כיצד היית מגיבה לסיפורים הקשים האלה?
"כילדה קטנה פרצתי בבכי כששמעתי את הסיפור. אבל אז אמא שלי לחשה ביידיש משהו, כנראה הסבירה לו שהוא לא יכול לרוץ עם הסיפור הזה עד הסוף, אז הוא שינה אותו. ניסה לשנותו כאילו שהכומר לא מת. אני אמרתי לו כילדה קטנה שניסע לכומר ללטביה ונאמר לו: 'תודה רבה ששמר עליך'. אבי אמר 'אי אפשר' והוסיף 'אל תבכי טיפשה, תבכי רק כשאמות'.
"עד גיל 50 פלוס כעסתי עליו כי קרא לי טיפשה. לא קלטתי שהוא אומר 'טיפשה אל תבכי! יש לנו אוכל, לחם וקורת גג'. הוא היה איש עם חוש הומור מפותח ביותר. מההצחקות שלו הייתי ממש עושה פיפי במכנסיים, אבל הסיפור הזה גרם לי לבכות. נוצר היפוך תפקידים ביננו, כי אני הקשבתי לסיפורים. אז היה היפוך: אני האם המכילה. אבל ברגע שבכיתי חזרתי להיות הילדה שלו. הוא הבין והיה מאוכזב מעצמו, כי גרם לילדה שלו לבכות."
"אוי…יוסקה וולפסון"
אחד מסיפורי הבריחה שסיפר מוישה, אביה של בתיה, הוא הסיפור על יוסקה וולפסון. מדובר בחברו לכיתה של מוישה שברח עמו ליערות לאחר החלטת ההורי הנערים.
"אבי לאורך כל השנים היה נאנח ואומר 'אוי… יוסקה וולפסון' ואני לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא לא פסק מלהזכיר את שמו של יוסקה מלווה באנחות וצער. ידעתי שיש סיפור שאבי אינו יכול להכיל, אבל זה סקרן אותי יותר. בערוב ימיו כתב אבא את כל מה שקרה לו. אחרי שהוא נפטר בגיל 85 (גם אמה של בתיה נפטרה בגיל 85) קראתי את מה שהוא כתב. זה סיפור מאד קשה.
"יוסקה (יוסף וולפסון) היה חלק מהנערים שברחו מזרחה. כשההורים אספו את הנערים, סבי – שלא הכרתי – ניגש אל יוסקה וולפסון, שהגיע ממשפחה ציונית בה כולם נספו בשואה. יוסקה היה פעיל חברתית ואז פעילים היו נחשבים לאחראיים יותר. יוסקה היה גדול מאבי בשמונה חודשים בסך הכול, אבל עצם העובדה שהוא ציוני וילד פעיל חברתית גרם לסבי לבקש שיוסקה ישמור על אבי.
"יוסקה ואבא נפגשו באחד ממחנות עבודת הפרך. שניהם צוו לאסוף ארגזים של 40 קילו סלק. אם לא אוספים מקבלים מלקות. הידיים שלהם דיממו מסחיבת הארגזים והם היו מורעבים. באחד מלילות העוצר במחנה, אבי ויוסקה החליטו שהם חוזרים לשדה לחפש לקט שנשכח בשדה. הם לא מצאו כלום.
השניים הביטו קדימה וראו שדה של שום ובצל, לכן רצו לשדה והתחילו לאכול את הבצל מהאדמה. אבל בצל שאוכלים על בטן ריקה יכול לגרום להזיות, לכן חושיהם התערפלו והם שקעו בבוץ. מולם הם ראו דמות מחזיקה חרמש. הם חשבו שזה תרמיל. הדמות התקרבה והם חשבו שזה דחליל. אבל אז הם זיהו סכנה: איש גוי וזאת האדמה שלו.
"בניסיון להימלט, הצליח יוסקה להוציא רגל מהבוץ, לכן אבא שלי אמר לו 'ברח! נמאס לי מהחיים האלה, עזוב אותי ולך'. יוסקה ענה שאין שום סיכוי שיעזוב אותו. הוא הוציא את אבי מהבוץ, סחב אותו על הגב והתחיל לברוח. כעת הם ראו מערה חפורה ונכנסו פנימה. במערה היה חריץ גבינה וקנקן מים מחרס. הם שתו ואכלו מהגבינה. לפתע שוב ראו את פניו של הגוי עם החרמש בתוך המערה. אבי לקח את הקנקן ונפנף אתו תוך שהוא צועק וצועק: 'אלוהים! סליחה שהחיים האלה עשו אותי אלים!'. עם הקנקן הוא ריסק את פרצופו של הגוי. הגוי התחנן על חייו, לכן הם אמרו לו שהם לא יהרגו אותו אלא שהם רק הגנו על עצמם."
כיצד הצליח אביך להשתחרר?
"ארגון הבריחה חיפש יהודים וילדים של יהודים בכול מיני מקומות. היו יהודים שחיפשו. יום אחד הגיע קצין רוסי לכלא, נתן לאבי שתי קערות מרק ואמר לו 'תצא מכאן' ואז אבי החל את המסע לארץ ישראל. כאן צלחה דרכו. משם נסע לצרפת, איטליה ואל מחנות העקורים, שם הכיר את אמא שלי.
"לאחר השחרור יוסקה ואבי עלו ארצה לקיבוץ עין גב. קיבוץ של לטבים. בעין גב שיבצו אותם לעבודה במספנה ובניית סירות. בשנת 1950 הייתה תקיפת סורית על סירת משטרה של טבריה. המשטרה ביקשה מהמספנה לחלץ את השוטרים מאש התופת של הסורים.
"אבי ויוסקה נשלחו, יוסקה רצה לנהוג כי הרגיש שהוא נוהג טוב יותר. אבא הסכים. האש נורתה על יוסקה והוא נהרג. במקרה זה אבי נאלם דום וקפא – הוא, 'מלך השורדים', התאבן לראשונה בחייו. הוא התחנן: 'יוסקה תתעורר! אני חייב לך את חיי! אני צריך להציל אותך מהסורים'. אבא לא הסכים לחתור חזרה ולא הסכים עם המוות שלו. זה לא אישיותו של אבי, לא לפתור סיטואציה. אבל זה היה גדול ממנו.
"כשקראתי את הסיפור הבנתי מדוע הוא לא סיפר לי, הוא פחד שאבכה. כשהגעתי לגיל 55 החלטתי שאני נוסעת לקבר של יוסקה בעין גב, שמה שם פרח ומייצרת לב מאבנים. הגעתי לחלקה שקבורים בה ארבעה אנשים הנקראים 'הנצר אחרון' – ניצולי שואה שנהרגו במלחמת השחרור ואין להם קרובים, כאלה שמשפחתם נכחדה סופית.
"צילמתי את קברו ויצאתי מבית הקברות. ביציאה קיבלתי ורטיגו עם סחרחורת של 24 שעות. הקאתי ללא סוף. הגענו למכרים שהזמינו אותנו לארוחת ערב מהסרטים, אבל אני לא הפסקתי להקיא. זאת הייתה פשוט התמוטטות. ניסו לשקם אותי, לקרוא לאמבולנס, האמבולנס הגיע והכיסא שהייתי אמורה לנסוע בו היה הפוך לכיוון הנסיעה – מה שיכל להחמיר את מצבי. אז לא נסעתי."
זיכרון בסלון
האם היית מעדיפה לא לדעת את סיפורי אביך?
"הסיפורים האלה הם מהות נשמתי וחיי! אני לא מוותרת על הסיפורים בעד שום שבעולם. יש לי נשמה שמאד מחוברת לרגשות, אני מעריצה רגש ומבינה את טלטלות החיים. העניין של המשפחתיות וההחלטות של הורי מאד חשוב לי, כל מה שקרה במלחמה חשוב לי.
"כשאני מעבירה לילדים נושאים של שואה, אני עושה עמם סדנת קצב ושל הבעה בכנות ואז שואלת שאלות. התשובה היא בהרמת יד או בכן ולא. אני שואלת: 'איפה זה מזרח?' כי את הילדים בשואה הבריחו מזרחה, את אבי הבריחו מזרחה. אני שואלת את הילדים: 'איך הם היו מגיבים אם צריך לברוח מהבית בלילה?', 'מי היה מעדיף לברוח עם חבר?', 'מי עם אח או לבד?'…
"אחרי שהילדים חוו את הסיפור של אבא שלי דרכי, הם מתעמתים עם שאלות. יש ילדים שלא רוצים לברוח עם אחיהם כי האחים מעצבנים. בעיני מספיק שהילדים חושבים שזה סיפור הרפתקה. הסיפור של אבא שלי מגיע עם עלילה מעניינת, לכן הם זוכרים ומתחברים. בבית אני מעבירה 'זיכרון בסלון' למבוגרים. יש לי חברה שמגיעה עם הילד שלה ל'זיכרון בסלון' וזה הדבר היחיד שהוא עושה איתה."
איך התחלת עם 'זיכרון בסלון'?
"קראתי על זה בפייסבוק לפני עשור שנים ואמרתי 'גם אני רוצה!' הבנתי את הרעיון. יש כללים לזיכרון בסלון, אבל אני פחות מקפידה עליהם. אני מתמקדת בסיפור ללא טקסים. טקסים יש מספיק – אני רוצה שיחות כנות. הפעם הראשונה הייתה מאד מלחיצה: סיפרתי את הסיפור לאנשים במושב וכל אחד סיפר את הסיפור שלו. היו סיפורים מאד חזקים. סיפור על אם שחנקה את תינוקה בזמן שהיו חיילים בחוץ כי הוא בכה. סיפורים קשים. כל שנה יש מישהו אחר ותמיד מגלות אחרת, כמו גלות הונגריה, הולנד, פולין… השנה תהיה מישהי שהוריה היו ממחנה טרנסניסטריה, ברומניה – אחד מהמחנות הקשים ביותר, שם החיילים הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים ברמה שהנאצים יכלו לקחת שיעורים באכזריות מהרומנים."
איך מסתיימים המפגשים?
"בחיבוקים, בנשיקות, בהמתנה לשנה הבאה. לסיפורים מגיעים אנשים מעניינים כמו אדם שהשתתף בחיפוש אחר מנגלה. אומרים על מנגלה שהוא מת בתלייה, אבל יש תאוריה שממשלת ארה"ב לקחה אותו בתור מדען ושמרה אותו בחיים. הגיע לכאן סיפור שסיפר על הניסיון ללכוד אותו. זה היה מטורף! אותו אדם הכיר את אבי. נדהמתי מהשיח שלו והדיבור החם שליווה אותו כשדיבר על הורי. הוא השתתף בחבורה שחיפשה את מנגלה, הגיע לספר את סיפורו ומאז אנחנו חברים."
מה חשוב לך שידעו ויזכרו?
"לדבר שואה זה לדבר את החיים שאנו חיים עכשיו. לא לדבר על הכיעור של הרוצחים האכזריים או לפרט על הזוועות, את זה כולנו יודעים. מה שמיוחד בסיפורים זה ההכרות עם הצורך להיות אנשים טובים יותר. לא להיות רשעים, לא להיות אכזריים.
"סיפורי שואה יכולים לשפר את האישיות שלי ושל כל מי שנוכח. ההנצחה נהדרת, אבל לא הכי חשובה. אתה יכול להנציח ולהיות אדם לא טוב. אבל אם תנציח ותשפר את ההתנהגות שלך מההשראה שתקבל, תהיה אדם טוב. צריך לשמוע את הסיפורים המטורפים האלה, ופשוט לומר תודה על מה שיש ולקבל פרופורציות לחיים."
