לצער כולנו, הורי לא הצליחו לכלכל ולהאכיל אותי ואת אחיותיי באופן משביע רצון. לאחר התלבטויות וחששות, עזבתי את ספסל הלימודים בגיל 16, ונשלחתי לעבוד במושב בעקירת יבלית
גם בעיר הרגשנו את המצב הביטחוני והכלכלי ששרר בארץ. ועלי להודות שהוא היה בכי רע. עסקים בערים נסגרו חדשות לבקרים. לאף סוחר לא היתה האפשרות לוותר על אף לקוח והלקוחות היו מעטים וידם קפוצה על מצלצליהם.
העסק לחלקי החילוף למכוניות של הורי לא הצליח לקיים את עצמו, עד שלבסוף הם יצאו מהשכירות על מוסך באזור התעשייה והעבירו את כל הסחורה לחצר, בתקווה שהלקוחות לא יחששו להגיע לעסק הנמצא בבית המשפחה.
לצער כולנו, הורי לא הצליחו לכלכל ולהאכיל אותי ואת אחיותיי באופן משביע רצון. לאחר התלבטויות וחששות, עזבתי את ספסל הלימודים בגיל 16, ונשלחתי לעבוד במושב בעקירת יבלית. המושב לא היה רחוק מאוד וספרים היו בני ברית טובים. בזמנים המעטים שהתאפשר לי לקרוא, ניסיתי בכל כוחי להשלים את החומר הלימודי. זאת, ללא טיפת טינה להוריי או למצב הכלכלי.
"מצטיין היום"
בבואי למושב, בעלי המשק צירפו אותי לחפירות. אני ועוד 9 בחורים צעירים, עירוניים לא פחות ממני, חפרנו תעלות בעומק 60 או 70 ס"מ, והוצאנו מן העפר את צמחי היבלית עם שורשיהם. זו עבודה קשה ומצמיאה. ידינו העלו יבלות, גבינו כאב ועבדנו עד קרן האור האחרונה.
אנחנו, הבחורים הצעירים ללא משפחה במושב, ישנו באוהל שהקצו לנו בעלי המשק. הוא בעל 4 צלעות ובו 10 מיטות. 5 מכל צד. בעלי המשק היו זוג זקנים, אנשים נעימים מאוד שחיו בבית סוכנות צנוע בקצה המשק, עם מטבח קטן, סלון קטן, וחדר שינה אחד בקצה מסדרון קצר. הפינוק האמיתי היה חדר השירותים בתוך הבית. חדר השירותים הזה פטר לבעלי הבית שלי שתי בעיות – לצאת החוצה בקור ולא לחלוק אסלה אחת עם 10 בחורים צעירים.
הם לא היו אנשים רעים, להיפך. טובים ואדיבים. הם ניסו למצוא את האיזון בין משכורתנו למחייתם. הם אף העניקו ל"מצטיין היום" את הפינוק להעביר את הלילה בביתם, ללא נחירות חבריו וללא יללות הזאבים שמעבר לעמק. כשהייתי אני, "המצטיין היומי", הבנתי כי "הפינוק" אותו הקצו ל"מצטיין" היה חלק מהמסדרון שהוביל לחדר השינה של בעלי הבית. וילון היה תלוי כדי להבדיל בין פינת "המצטיין" לבין המעבר.
באותו הלילה, התמזל מזלי שהרמתי את השמיכה מהסדין כי מצאתי עקרב על הסדין. כנראה גם הוא היה המצטיין של היום והפינוק שלו היה הסיכוי לעקוץ את האדם הראשון שנשכב על הסדין הנקי והמתוח. עם זאת, זה היה לילה שקט ורגוע.
ארוחת הבוקר הקבועה שלנו היתה דייסה אפרורית עם כוס מיץ תפוזים סחוט טרי לכל אחד מאיתנו. תשלום הארוחה ירד ממשכורתנו. ברדת החשכה, זכינו כל אחד בתפוח אדמה לוהט וירקות ישר מהשדה.
עוזר שוטר
במשך חודשי התעסוקה החקלאית שלי, פרנסת המשפחה היתה תלויה במשכורתי ואני השתדלתי לחסוך פרוטה לפרוטה ולהשכיח ממוחי מיני תענוגות ומותרות. זאת, עד כדי שבסופי השבוע צעדתי את המרחק מהמושב לבית משפחתי שבעיר, כדי לחסוך את מחיר כרטיס האוטובוס. לאחר זמן מה, קניתי לי זוג אופניים משומשים, אך הרכיבה לא היתה נוחה במיוחד כי הדרך היתה דרך עפר, הגלגלים התפנצ'רו לעיתים קרובות, ולכל תיקון נדרשתי להוציא מכיסי פרוטה ואף יותר.
לעיתים קרובות העדפתי לצעוד מסיבה נוספת. קרה כמה פעמים שירו על האוטובוס שנסע בקו שנהגתי לעלות עליו לעיר, ורק במקרה לא הייתי עליו באותן הפעמים. אז למען שלמות גופי ולמען פרנסת משפחתי, התמדתי בצעידותיי. עורי השחים, שרירי נמתחו, מגפי העבודה רעמו על מרצפות בית הורי, ושוב לא נראיתי כבן עיר מלוטש.
לאחר מספר חודשים, על מנת להרוויח עוד כמה פרוטות ואולי קערת מרק מהבילה וסמיכה, הצטרפנו, חמישה מתוך העשרה, להיות חלק מצוות השמירה במושב בו עבדנו ובמושבים הסמוכים לו. היתרון היה ברור – ארוחה חמה פעם בשבוע וחמש לירות שלמות כל חודש. החיסרון העיקרי היה ליל פטרולים ללא שינה ולמחרת עבודה מאומצת בשדות.
זה לא היה שיטור כמו היום וזה לא היה משמר כמו "השומר הצעיר", היינו סוג של שוטרי עזר. עם זאת, היו לנו כובעים שקיבלנו מהשוטרים של תחנת המשטרה שליוותה אותנו. אותה תחנה אף העבירה אותנו קורס זריז בירי בנשק חם ובנהיגה. התעודה בסיום הקורס, הסמיכה אותנו כעוזרי שוטרים ואפשרה לנו להרוויח עוד כמה פרוטות. הטנדרים גם היו שלהם, עם נהג שלהם. אנחנו היינו על תקן עוזרים.
בקיץ, במושב, עסקנו בעקירת שיחי הבוטנים. זו משימה שוחקת ביותר. נדרשנו להוציא כל שיח ממקומו, להפוך אותו כך ששורשיו בעלי הבליטות היו כלפי מעלה והעלים כלפי מטה. מספר ימים אחר כך, לאחר שרוח הקיץ היבשה, ינקה בכוחה שני שליש מאחוזי הלחות שהצטברו בתרמילים המחוספסים, יצאנו שוב לשדה הלוהט לאסוף את כל השיחים ההפוכים. רק אז הורשנו להיכנס לסככה, להניח את כל השיחים על הרצפה עם מזמרה, לקצוץ את התרמילים מהשיח עצמו. לסיום, גם ניקוי הסככה היה תחת אחריותנו ועשרת המטאטאים עבדו שעות נוספות, בניסיון לסלק כל חתיכת עלה מיותמת וכל פירור חול.
אחיותיי אהבו מאוד בוטנים וביקשתי רשות מבעלי המשק, לארוז להן חבילות ולשלוח הביתה, חלק מכל אותם התרמילים שלא עברו את הניפוי בדרך לבית האריזה. הורי החזיקו את הבוטנים הלא קלויים במרתף, בשקי יוטה גדולים, ואחיותיי נהגו לרדת לשם ולפצח את הקליפות האדמדמות. באותה התקופה, הבוטנים האלה הוו חלק משמעותי בתזונתן והן צמחו להיות עלמות יוצאות דופן ביופיין.
היום, ממרום שנותינו, הן מקטרות על הבוטנים ההם ולא אוכלות מהם יותר. אני מזמן ויתרתי על הדייסה האפרורית, אך על בוטנים אין אני מסוגל לוותר.
* הכותבת הינה בת של חקלאים ממושב כפר בן נון. הסיפור הינו דמיוני ואין כל קשר בין הדמויות למציאות.
