עגבניות מן המושב לירושלים 

יעל אורן בת מושב ישע עוסקת בציור ופיסול ובעבודותיה יש נופים וטבע בהשראת מראות ילדותה * אחד ממורי הציור שלה, היה יוסטה בלייר ז"ל, לימים מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל * אורן מציגה תערוכה בגלריה של עמותה בשם "סטודיו משלך", שמעודדת ומקדמת נשים יוצרות * בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על אביה, יואל (יוליק) אורן ז"ל, אקדמאי שהחליט להפוך לחקלאי והיה מחובר לאדמה 

*תמונה ראשית: יעל אורן על רקע טפט שיצרה מאיה שמעוני. צילום: אריאל קוצר 

בתערוכת "התאספות" המתקיימת בקיבוץ ברור חיל, תפשה יצירת אמנות אחת את תשומת ליבי – עבודת פיסול של עגבניות, שנראו ממש כאילו נקטפו בזה הרגע. היצירה הזו עוררה סקרנות רבה אצל המבקרים. בעקבותיה יצרתי קשר עם יוצרת הפסל, האמנית יעל אורן. בירושלים פגשתי אישה מרשימה ויצירתית מאוד, וזכיתי לראות עבודות מרתקות נוספות שלה. 

שרשים בדגניה, ירושלים ות"א  

מוצאה של משפחת אביה הוא מסלונים, אשר ברוסיה הלבנה: "סבי בנימין אהרונוביץ היה ממקימי דגניה," מספרת יעל אורן. "הוא עלה ארצה עם כל משפחתו בגיל צעיר, אך חזר לסלונים כדי למצוא אישה. שם פגש את סבתי רבקה ממשפחת זקהיים."  

"מעניין לציין," מוסיפה יעל, "שכל בעלי שם משפחה זה בכל העולם הם בעצם צאצאים של משפחה אחת, אשר שינתה את שמה לאחר אירוע אנטישמי כנגד יהודים. השם זקהיים הוא ראשי תיבות של 'זרע קודש הם'." אגב, בארכיון דגניה שמורים מכתבים בכתב יד של אהרונוביץ, בו הוא מספר על חיי היום יום ועל האנשים בתקופת ראשיתו של יישוב זה.  

רבקה זקהיים עלתה ארצה עם בנימין אהרונוביץ (לימים אורן) ובני הזוג התגוררו בירושלים בשכונת רחביה, במעונות עובדים א'.  בנימין עבד כפקיד במשרד החינוך. לאחר השואה נודע להם, שכל משפחתה של רבקה בסלונים נספתה. בנם יואל (יוליק), אביה של יעל, נולד בירושלים וגדל בה. הוא למד בגימנסיה רחביה והיה פעיל מאוד בתנועת הצופים כחניך וכמדריך. הוא התגייס לנח"ל והגיע עם הגרעין שלו לקיבוץ גונן.   

"אמי אלישבע נולדה למשפחת רוקח, שמצואה מפולין והיגרה לאוסטריה," מספרת יעל. "זו היתה משפחה אמידה, בעלת בית חרושת לוופלים בווינה. כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, הם הצליחו איך שהוא להבריח את כל האחים לכל מיני ארצות. את מכונות בית החרושת הם מכרו לחברת 'ליבר' בארץ ובזכות זה הם קיבלו כמה סרטיפיקטים וכך הצליחו אחיה של סבתי לעלות ארצה. בשנת 1938 גם סבי, סבתי ואמי בת השנה, עלו בזכות היותו של סבי, משה קרצנר ציוני פעיל. הם חיו בתל אביב. אחים של סבתי הקימו בארץ את מפעל הוופלים 'מן', שפועל עד היום." 

אלישבע, אימה של יעל, גדלה בתל-אביב. לימים אחיה הטייס שלמה קרן ז"ל השתתף בעת מלחמת ששת הימים בהפגזות בעיראק, עד אשר באחת מהן מטוסו הופל והוא נהרג.  

חיזוק למושב ישע 

"גם אמי אלישבע הגיעה לקיבוץ גונן במסגרת הנח"ל, שם הכירה את אבי יואל (יוליק)  אורן והם נישאו," ממשיכה יעל לספר על הוריה. "עוד כשהיו חברים בגונן למד אבי בפקולטה לחקלאות ברחובות וקיבל תואר ראשון. כעבור כמה שנים הוריי עברו לגור בתל-אביב. אבי השלים תואר שני בפקולטה לחקלאות, ואמי למדה באוניברסיטה סטטיסטיקה וכלכלה. אבל הציונות בערה בעצמותיו של אבי. הוא ועוד חמישה מחבריו, שהיו מדריכים חקלאיים, החליטו לעזוב את עבודת ההדרכה ולהפוך לחקלאים בעצמם.  

"חברי הקבוצה הגיעו עם בני משפחותיהם למושב ישע בשנת 1964, כשהייתי בת שלושה חודשים. כאשר הגענו למושב ישע זו היתה ממש שממה. לא היה כביש, הכול היה חול וחול," היא מוסיפה.  

ואכן יוליק הפך לחקלאי רציני, טיפח משק מגוון ובו גידל פרחים, ירקות שונים, ביניהם פלפלים, עגבניות ושום, ואחר כך היו לו מטעים ופרדסים על שטחים נרחבים. הוא נטע עצי תפוזים, קלמנטינות, קומקוואט (תפוז סיני), לימקוואט (לימון סיני) ועוד פירות אקזוטיים. "אבי עבד ללא הפסקה," מציינת יעל. "הוא נעזר בפועלים מאופקים וגם בפועלים מרפיח. הוא היה מאוחד מחובר לאדמה," היא מעידה. "היה פלאח ממש, איכר משכיל ומקסים. תמיד היה מביא למפגשים עם חברים ובני משפחה ארגזי פירות, ירקות או פרחים. הוא היה מאוד גאה ביבולים שלו." גם חבריו המדריכים שהגיעו איתו למושב טיפחו משקים. 

בנוסף לעבודתו במשק נשלח יוליק כמה פעמים להדרכה חקלאית בחו"ל. בין היתר היה עם משפחתו במשך שנתיים בתאילנד, שם ריכז צוות של חקלאים.  

ילדות במושב, לימודים בקיבוץ 

אלישבע אימה של יעל עבדה בתחילה כמורה בבית הספר במבטחים ואחר כך היתה מנהלת החשבונות של קיבוץ גבולות. היא נהגה להביא כמה מחמשת ילדיה בכל בוקר לקיבוץ ושבה איתם הביתה אחר הצהריים. "כך שאני עד כיתה ו' למדתי בקיבוץ ולנתי בבית בישע," מספרת יעל, "בכיתה ז' עברתי עם ילדי קיבוץ גבולות ל'מוסד' ולנתי שם."  

לפני 25 שנה אירע למשפחה אסון. אביה יוליק יצא עם עודד כהן, חבר מעין הבשור לטיסה במטוס קל. המסוק התרסק ואביה של יעל נהרג יחד עם חברו. אימה המשיכה להחזיק את המשק כמה שנים, ואז היא חלתה בסרטן. אחיה של יעל, בנימין – שלמד בירושלים דפוס וצילום ועוסק באמנות פלסטית ומוזיקה – חזר למושב  ועזר לאימו במשק. לרוע המזל נפטרה גם האם אלישבע ממחלת הסרטן והמשק עבר לידיו של בנימין.  

"אחי המשיך בפרדסים של אבי," מספרת יעל,  "התפוזים שלו היו הכי טעימים בעולם. הוא קטף אותם כשהם בשלים לגמרי. אחרי השבעה באוקטובר הוא פונה עם משפחתו מהמושב. עכשיו הם חזרו לישע, אך הוא החליט לא להתפרנס מחקלאות עקב ההפסדים בתחום זה. ואני נאלצת לאכול תפוזים מהסופרמרקט וזו ירידה נוראית ברמה עבורי," היא צוחקת.   

עוד לפני מותה של אימה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת, כשרותי, האחות שהיתה צעירה מיעל בשנתיים, נפטרה מסרטן בגיל 38. המוות של שלושת היקרים לה מקבל, כפי שנפרט בהמשך, ביטוי ביצירתה.  

יעל הציירת והפסלת 

"מאוד אהבתי לצייר מאז הילדות," היא מספרת. "בכיתה י' היה לנו לראשונה לנו שיעור ציור מסודר בבית הספר המורה היה דב'לה הלר ז"ל מקיבוץ נירים. בכיתה יא' היה המורה לציור יוסטה בלייר מישע, חברו של אבי, אחד מקבוצת המדריכים החקלאיים שהגיעו למושב. לימים היו ליוסטה תפקידים שונים בתחום החקלאות, בין השאר הוא היה מנכ"ל התאחדות חקלאי ישראל." 

לאחר סיום בית הספר התיכון התנדבה יעל לשנת שירות, במסגרתה היתה מדריכה קומונרית בקן "השומר הצעיר" בכפר סבא. בצבא היא היתה משקית ת"ש בחיל האוויר בחצרים. "אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ ואז למדתי ציור בשיעורי ערב בביה"ס 'מעלה הבשור'. אחר-כך התקבלתי ל'אקדמיה לאומנויות ועיצוב בצלאל. עברתי לירושלים ומאז אני בירושלים." 

ב'בצלאל' היא למדה מקצועות שונים בתחום האמנות: ציור, פיסול, וידאו, צילום, תולדות האמנות. היא סיימה תואר ראשון ומאז היא מציירת ומפסלת. עבודותיה מוצגות בתערוכות ובגלריות שונות. לפרנסתה היא עובדת כגרפיקאית בעיתון. 

הנושאים שיעל מרבה לצייר ולפסל הם טבע דומם ו"הרבה שמים," כדבריה. היא יוצרת עבודות במגוון טכניקות – ציור, פיסול, קולאז'ים, רקמה. ונשוב לעבודה הראשונה שהזכרנו – העגבניות שלה. לבקשתנו מסבירה יעל ממה הן עשויות: "יצרתי תבניות באמצעות יציקה של חומר סינטטי על עגבניות. בתוך תבניות אלו יצקתי גבס ובטון וצבעתי את 'העגבניות'. מחומר הגלם הזה יצרתי גם יצירה נוספת – קשת בבניין שמורכבת מ'עגבניות'. העבודה נעשתה עבור 'המפעל', שהוא מוסד תרבות ירושלמי, שהקימה קבוצת אמנים."  

יעל גם יצקה אריחים, בלטות, מגבס או בטון ובתוכם אלמנטים נוספים כגון חיילי צעצוע (גם הם מגבס או בטון). לאחר שהיציקה התייבשה היא שייפה אותה בעזרת בן זוגה רועי וכך נוצרים פני שטח חלקים.  

"סטודיו משלך" 

התערוכה הנוכחית של יעל מוצגת בבניין ישן בשכונת קטמון בירושלים. בעבר עבד בבית זה הצייר פנחס ליטווינובסקי. מסתבר שכאן יש פרויקט מעניין מאוד שנקרא "סטודיו משלך", שתומך בנשים שעוסקות באמנות. אגב, השם ניתן על משקל "חדר משלך", מושג שהטביעה וירג'יניה וולף, שפרסמה ספר בשם זה בשנת 1929, ובו העלתה בעיה של נשים כותבות בזמנה, וטענה שהן זקוקות למקום פרטי, בו תוכלנה ליצור.  

"'סטודיו משלך' הוא שם של עמותה שהקימה אישה דתיה בשם ציפי מזרחי," מסבירה יעל. "מזרחי החלה מחקר לצורך עבודת דוקטורט, בו בדקה כיצד משתלבות נשים דתיות שסיימו ללמוד באקדמיות לאומנויות.  להפתעתה היא מצאה שקשה להן מאוד להשתלב, להציג עבודות ולמכור אותן, בעיקר בשל היותן נשים. לכן היא ויתרה על כתיבת עבודת הדוקטורט, ובמקום זה הקימה עמותה לתמיכה בנשים  דתיות בתחום האמנות. לאחר שפרסמה קול קורא, הגיעו אליה נשים דתיות מכל גווני הקשת – החל מחרדיות ועד מתנחלות. העמותה יצרה תכנית ליווי, באמצעותה הן זכו בתמיכה, למדו כיצד לשווק את עצמן וכו'."   

"לצורך הצגת העבודות שיצרו הנשים, הקצתה עיריית ירושלים לעמותה מקלט, בו הקימו גלריה. התכנית הצליחה מאוד." מעידה יעל. "כמה בוגרות מוערכות היום מאוד בעולם האמנות, והן מציגות את יצירותיהן במוזיאונים בארץ ובעולם."  

עתה מקדמת העמותה "סטודיו משלך" גם נשים דתיות וגם נשים חילוניות בעולם האמנות.  לפני ארבע שנים קיבלה העמותה מעיריית ירושלים בית ערבי בשכונת קטמון. בבית בן שתי הקומות יש חדרים גדולים ומרווחים, שהיה, כאמור, של הצייר פנחס ליטווינובסקי. הוא התגורר ויצר בו משנות העשרים עד שנות החמישים של המאה העשרים. בין עבודותיו יש פורטרטים של בן גוריון ואחרים, שנחשבים גדולי האומה.  

התערוכה "בית הציירת" 

בבית "סטודיו משלך" מוצגת תערוכת היחיד של יעל אורן, שנקראת: "בית הציירת". האוצרת היא מיטל מנור. התערוכה תוצג שם עד אמצע חודש מרץ, והיא מחווה לנשים שחיו בבית זה בעבר וגם לכל שכונת קטמון.  

לפני שהתחילה בעבודותיה היא ערכה מחקר יסודי ומקיף: "יצאתי לחפש מידע על הנשים שגרו פה בבניין וגם באזור. גיליתי שבתקופת המנדט הבריטי היתה זו שכונה מעורבת – רוב התושבים חיו  ערבים – נוצרים ומוסלמים. חיו כאן גם בריטים וגם מעט יהודים. היתה זו שכבה אמידה, מעמד בינוני וגבוה. אנשים משכילים. בכלל, נשים ערביות בכל הערים המעורבות אז – יפו, חיפה ובעיקר ירושלים – חוו תקופה של פריחה וקדמה." מציינת יעל. "הן עבדו ולמדו, התארגנו בקבוצות פוליטיות וגם חברתיות, ביקרו בהופעות בימק"א, זמרים ידועים בעולם הגיעו הנה להופעות. נשים השתתפו במקהלות ורבות מהן הורידו אז את הרעלה. חיי המשפחה והחברה התנהלו בחצרות ובגינות היפות שטיפחו. היה בשכונה מועדון ספורט בו התעמלו נשים וגברים, בו שיחקו סקווש וטניס. בקיצור, זו היתה תקופה ייחודית שנגמרה עם המלחמה בשנת 1948, כשהן עזבו את בתיהן ועברו למדינות ערביות."  

יעל קראה זיכרונות של נשים ערביות, שנכתבו מאוחר יותר, לאחר עזיבתן: "מה שבולט בזיכרונותיהן של נשים הוא הגעגוע למה שהיה, תחושת הניתוק שלהן ממה שהיה, כמו – עץ הלימון עליו טיפסו, הפטרוזיליה שגידלו, שיח היסמין עם פרחיו הלבנים בעלי הריח הנפלא, וגם התרנגולות שהסתובבו כאן והטילו ביצים. וזה בעצם מוקד התערוכה שלי," מציינת יעל. "התערוכה היא מחווה לכל הנשים הללו." היא מציינת את שמן של שתי אחיות, האלה ודוּמיה סכאכיני, שהתגוררו בקרבת מקום ועברו לרמאללה. "בספרה של האלה מצאתי את רשמי ביקורן של האחיות בשכונה, אחרי איחוד ירושלים בשנת 1967. מלבד הגעגוע בלט שם כאב הניתוק ממה שהיה. יש שם תיאור הבית שהן הגיעו אליו, ובעיקר הן הצטערו לראות את החצר החרבה, שהיתה פעם גינה פורחת." 

זה הוא מוקד התערוכה שלה. מסבירה יעל: "בתערוכת המחווה שלי ציירתי את הדברים שהיו להן, אבל עם דגש על הניתוק. כך פרוסת הלימון, גבעול הפטרוזיליה והביצים מצוירים בתוך מים." יש לציין שהפריטים הללו מצוירים בשמן על בד, אך הרקע שלהם מזכיר אריחי רצפה – בלטות.  ה'בלטות שלה', שתלויות על הקיר, 'מתכתבות' עם הבלטות החומות הישנות של הבניין.  

"וכך," אומרת יעל, "באמצעות הציור בתוך המים ותלייתן על הקירות, השתדלתי בעבודות שלי להעביר את הלך הרוח של הנשים הללו – של הגעגועים, של הניתוק, משהו לא מחובר לאדמה, מתפורר. וזה הזיכרון שלהן." אגב, יעל גם יצקה בעצמה אריחים.  

עוד מוטיב יש בתערוכה של יעל והוא צמדי אחיות: "הדימוי של אחיות קרובות דיבר אלי מאוד. כנראה בהשפעת הקשר שהיה לי עם אחותי רותי, שנפטרה בגיל צעיר." יעל יצרה דיוקנאות של שלושה זוגות אחיות, על שכבות של בד דק שמתנופף באוויר, ובאמצעות האור מאחוריו מתגלות התמונות העדינות של פניהן.  

יעל אורן חיה בירושלים עם בן זוגה רועי, פיזיותרפיסט ובנותיהן התאומות בנות 26 – עילם, בעלת תואר ראשון באנתרופולוגיה ולימודי מזרח אסיה מטעם האוניברסיטה העברית, ועתה היא לומדת בקוריאה לקראת תואר שני באנתרופולוגיה. הבת השניה ענבר לומדת לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה העברית. 

יעל אורן ממשיכה ביצירתה במלוא המרץ ומספרת על תכנית קרובה: "ב-20 בפברואר אמורה להיפתח תערוכה שלי בשם 'קרוב מדי', עם אוצרות של אלעד ירון. זו תהיה תערוכה זוגית שלי עם אמן ירושלמי בשם איתמר המרמן, בגלריה 'בנימין' בתל אביב. בתערוכה הזו אני מתעדת להציג עבודות שיצרתי בדמותם של שלושת בני המשפחה שלי, שאינם – אמי, אבי ואחותי רותי." 

לסיום, יעל שייכת למשפחה של ציונים. החל בסבה מצד אימה, שהיה פעיל בתנועה הציונית עוד לפני עלייתו ארצה; המשך באביה של יעל, יוליק, אשר ביטא את הציונות שלו בהצטרפותו למושב, בהיותו חקלאי פעיל בלתי נלאה. ואגב, גם אמה אלישבע, שמאד אהבה את חיי העיר, ויתרה עליהם כדי להצטרף אליו לחיים בפריפריה. ועתה הנכדה יעל, בצד תרומתה האמנותית, תורמת במחקרה להכרת ההיסטוריה של המקום, מתעדת הווי רחוק של פעם בשכונת קטמון, ומקומן של הנשים דאז.  

המקורות האישיים של האומנית מובילים, כאמור, אל השורשים הציוניים. עבודותיה משקפות גם את ההיסטוריה של תושבי האזור האחרים. וכך הן מבטאים את הקיום של כולנו פה.