עולם ההרפתקאות של מיכל

מיכל בר פרו מספרת על סדרת ספרי הפנטזיה שכתבה "ארץ יצורי הכלאיים", שהפכה להיות אקטואלית יותר מתמיד ומספקת אסקפיזם מוחלט בתקופה הקשה העוברת עלינו * באורח הזוי ואולי גם מובן – כתיבת הסדרה החלה במבצע "צוק איתן" והדפסתה בעיצומה של "מלחמת חרבות ברזל" * בראיון לזהר נוי היא מסגירה גם את מקורות ההשראה המפתיעים שלה

ספרי מדע בדיוני ופנטזיה הם מצרך מבוקש בשנים האחרונות ועוד יותר על רקע המלחמה האחרונה, שגרמה לאזרחים רבים לברוח ממהדורות החדשות אל מדף הספרים ולחפש קצת אסקפיזם בתוך כל ההמולה. המעניין הוא שחלק מהספרים האלה נכתבים בתוך כדי המלחמה ממש, כמו "ארץ יצורי הכלאיים", ספר כפול עתיר דמיון והרפתקאות שכתבה בכישרון רב מיכל בר פרו (50). אם אתם אוהבים ספרי פנטזיה ואם אתם מחפשים ספר מיוחד לילדיכם שכתיבתו משובחת – "ארץ יצורי הכלאיים" הוא הספר הבא שלכם.

"כתיבתו של הספר החלה במבצע 'צוק איתן' כשהייתי עם ילדיי הקטנים בממ"ד," מספרת מיכל. "באותה תקופה התחיל סיפור מופלא בהמשכים אל תוך ארץ יצורי הכלאיים שהסיח את דעתם של ילדיי ולו לכמה דקות. בכל פעם שצליליה העולים והיורדים של הסירנה בישרו על מטח טילים שנשלחו לעבר ישראל אני סיפרתי להם על ארץ יצורי הכלאיים וזה הסיח את דעתם מכל המולת המלחמה."

העלילה מתאימה למציאות

גם הדפסתו של הספר בעיצומה של מלחמת "חרבות הברזל", הזכירה לה שאפשר אולי לעוף בדמיון למחוזות רחוקים, אבל בגוף אנחנו עדיין נמצאים בתוך השכונה המדממת של המזרח התיכון, בה צלילי הסירנה הם פסקול חיינו ואפילו הממ"ד אינו מקום בטוח כשהיה.

עלילת הספר מתאימה למציאות, אבל הופכת אותה בדרך מקורית למסע מרתק בעל תובנות מופלאות. הסיפור מתחלק לשני ספרים: הספר הראשון "ארץ יצורי הכלאיים/בן היער" והספר השני "ארץ יצורי הכלאיים/הנסיכה מאי-שם ושומר האש" (הוצאת ספרי ניב).

הספרים מתארים את סיפורם של איו ויולי, אח ואחות שמתגוררים בראשון לציון. איו הוא נער מתבגר שסובל מדימוי עצמי נמוך ומרוב קנאה שונא את אחותו הקטנה, שלדעתו נהנית מאור הזרקורים ללא סיבה מוצדקת. לעומתו יולי המתוקה מתלהבת ומקבלת בשמחה כל יצור חי, זר ומוזר ככל שיהיה. היא מאמצת את פופין, ארנב גדול ושמן שנשרך אחריה לכל מקום ולא הייתה מתנגדת לאמץ נחש קטן ומתפתל אם היו מרשים לה.

בחלק הראשון "בן היער" – צליליה הצורמים של הסירנה בליל קיץ אחד משנים בבת אחת את חייהם של איו ויולי כץ. התקפות טילים בלתי פוסקות על עירם מאלצות אותם להתארח אצל דודים "מטורללים", הרחק מטווח הטילים מעזה. כשדודם מוסר להם בשורה קשה, איו מבין שהוא חייב לשמור על יולי למרות שהוא לא סובל אותה ואפילו על הארנב השמן שלה, אך הוא לא עומד במשימה. בעצם הוא עושה הכול חוץ מלשמור על אחותו הקטנה למרות שהבטיח לאביו לפני שיצא למלחמה "לשמור על יולי".

כשהוא מבין זאת – זה כבר מאוחר מדי. יולי נעלמת ואיו נאלץ לצאת למסע קשה ומלא הרפתקאות וסכנות, כדי למצוא את אחותו הקטנה ולהחזירה הביתה, אך זה לא יהיה כל כך קל. הוא מגלה להפתעתו שיולי היא "הנסיכה מאי-שם" ועד מהרה נקשר גורלו של איו בן האנוש לבלי הפרד בגורל "יער יצורי הכלאיים" וארץ אזיליורה. הוא מוצא את עצמו מעורב במלחמה אבודה שאינה שלו שעשויה לסכן את חייו ולשבור את ליבו.

איו נסחף לתוך סיפור הרפתקאות פראי עם יצורי היער ואויביהם ובעקבותיו נקרע בין נאמנות וחובה לפחדים ולייאוש ובין חבריו והיער לבין רצון לחזור הביתה עם יולי או בלעדיה.

בחלק השני "הנסיכה מאי-שם ושומר האש" מיכל בר פרו ממשיכה לספר את סיפור המסע של איו ויולי. הסיפור הסוחף נע בין יער יצורי הכלאיים וארץ אזיליורה. יולי נחטפה וכעת עליה להחזיק מעמד בשבי. היא אינה זוכרת מי היא, אך אינה מאבדת תקוה. היא פוגשת בחבר ותיק ומוצאת עזרה מכיוון לא צפוי.

איו מגיע לאזיליורה, אך מאבד את התקווה. האם ימצא את הכוח להציל את שניהם ואת היער ממזימותיה האפלות של הגבירה המאפירה אוקטיווליה, שליטת אזיליורה, יקירת צללי אורתלום? האם אי פעם יצליחו לחזור לביתם?

איו – גיבור הספר עובר מסע של התבגרות שמחייב אותו להיות יותר ער לסביבתו ולהבין, שהוא אמנם יחיד ומיוחד אך הוא חלק ממכלול החיים ועליו לבחור בחירות שהן לא תמיד קלות. הוא לומד שלפעמים הדרך הקלה היא לא בהכרח הדרך הטובה.

ספר פנטזיה בממ"ד

רוב האנשים נכנסים לפאניקה כשהם שומעים אזעקה, ואילו את קיבלת ממנה השראה ליצירה ספרותית.

"כן, נשמע הזוי, נכון? למען האמת אם מישהו היה מספר לי שארקום ספר פנטזיה בממ"ד, כשברקע צלילי סירנה וילדיי הקטנים יושבים לידי מפוחדים ומבולבלים, הייתי אומרת לו שדעתו נטרפה עליו. למי יש ראש לדברים כאלה בזמנים כל כך טרופים? אפשר להגיד שלמוזה יש דרכים פתלתלות, אבל במקרה שלי זאת לא רק מוזה, אלא גם דוגמה אישית שקיבלתי מאימי. תמיד היה לה פתרון קסם לימים קשים בהם נדרשה התמודדות עם מציאות נושכת. היא פתחה בפנינו את השער הקסום לעולם הדמיון ורקמה בשבילנו סיפורים מופלאים שבסופם מצאנו פתרונות יצירתיים למצבים בלתי אפשריים, נחמות וחוזקות.

"בזכות הדמיון הפלגתי בכל כך הרבה ימים, נהרות ואגמים ושוטטתי ביערות עד עם יצורים שהעין לא ראתה כמותם וציפורים שהאוזן לא שמעה את שירתם. פגשתי כל כך הרבה נסיכות אמיצות ונסיכים על סוס לבן ושחור, דרקונים בלי סוף, פיות, מכשפות, גמדים, טרולים ועוד אינסוף יצורים. מה שהכי מפתיע זה שכולם דיברו עברית וכולם הבינו את כולם – כך התחיל בעצם הסיפור המופלא על ארץ יצורי הכלאיים."

לדברי מיכל, ילדיה היו שותפים מלאים לכל אורך כתיבת הספר. "הם היו שם בהתלבטויות, בשאלות, בכישלונות ובניצחונות," היא אומרת ומסבירה. "שאלותיהם הנבונות ותגובתם למצבים מתוך עולמם העשיר העניקו לי השראה רבה. אפשר לומר שצעדנו במסע הזה יחדיו בדיוק כמו איו, הדבורדוב, הזיקיתול, הפנתפר והקופשוף – גיבורי הספר שלי."

מבחינתה של מיכל זה היה טבעי שבנותיה אושר ושיראל יתרמו לספר מכישרונן: "אושר האמיצה שהיא אומנית קוספליי רבת עשייה וציירת מוכשרת מאוד, ציירה את שתי הכריכות מתוך עולמה העשיר בדמיון ובצבע," היא משתפת. "שיראל המתוקה שהיא אומנית בפני עצמה בעלת יכולת קסומה להפיח נשמה בכל דומם, איירה את הספרים באיוריה הילדותיים הנפלאים בעיניי. דרך אגב, הציור על עטיפת הספר הראשון מבוסס על צילום שצילמתי את שיראל כשעקבה אחר סנאי בין צללי היער השחור. היא פסעה בין שבילי היער כשאני אחריה צופה בפה פעור כיצד הסנאי מקפץ סביבה בשמחה כשהשליכה על הרצפה לרגליה בוטנים ופירות והייתה מוקסמת ממשפחת הסנאי שהתרוצצה סביבה ללא חשש."

למה בעצם החלטת להוציא את הספר לאור בשני חלקים?

"רק בגלל אורך העלילה. המחשבה הייתה שיהיה יותר נכון ופחות מייאש לחלק את העלילה לשני ספרים."

למי מיועד הספר שכתבת?

"הספר שלי מיועד לילדים בני 11 ומעלה שאוהבים ספרי פנטזיה, אבל כשאני חושבת על זה גם אנשים מבוגרים שאוהבים עלילות בעלות דמיון פרוע, הומור ומתח יכולים ליהנות מאוד מהספר."

אילו תגובות קיבלת על הספר?

"עד כה קיבלתי תגובות  שנגעו ללבי. אחת התגובות המפתיעות הייתה של פאני חברתי לעבודה. היא קראה ראשונה את הספרים והתגובה המדהימה שלה הייתה 'את ממש חזית את העתיד'. לא רציתי לחזות את העתיד אך לצערי אנו חיים בזמנים טרופים והספר הפך להיות אקטואלי יותר מתמיד. זאת אינה רק פנטזיה, וכמו שנאמר – נוכחנו כי המציאות עולה על כל דמיון."

כתבת בספר שלך על מקרה של חטיפות ילדים הרבה לפני שהחמאס חטפו ילדים ממיטותיהם בקיבוץ. זה מצמרר שחזית את זה.

"נכון. כשכתבתי זאת שאלו אותי: 'מה זה? מי חוטף ילדים?' ואמרו לי: 'זה מופרך לחלוטין!' ולדאבון הלב הנה זה קרה. זה אכן מצמרר שחשבתי על כך לפני השבעה באוקטובר בו המילים האלה הפכו למציאות איומה ובלתי נסבלת. הלב התנפץ לאלף רסיסים ועדיין שותת מכאב וחוסר הכלה וחלחלה."

סופרת עתירת ספרים

מיכל היא סופרת פורייה מאוד. לפני שהוציאה את ספר הפנטזיה "ארץ יצורי הכלאיים" חיברה כמה ספרים שראו אור והצליחו מאוד בקרב ילדים, נוער וגם מבוגרים שמחפשים ספרים מלאי דמיון, יצירתיות ועלילה מהנה.

הספר "ביום שלולו בבו מתה" (הוצאת קינג) הוא רומן משפחתי שובֵה לב, מקסים ומהנה שכובש את הקורא החל מהמילה הראשונה ומוביל אותו בצחוק ובדמע למסע מפותל בתוככי החברה הישראלית על שלל גווניה, רבדיה ומנהגיה. הוא ממזג בעלילתו אהבה, קנאה, בגידות וניאופים, לחשים וכשפים, סגולות נגד עין הרע ומאכלים מעוררי תאווה וחֵך מתובלים בהומור. מיכל בר-פרו הצליחה לשרטט ביד אומן דמויות אותנטיות שקמות ועומדות מול עיני הקורא – אנשים, נשים וטף שהתקבצו במושבה אחת בשרון מסביב לגרעין של משפחה ססגונית אחת – משפחת בבו כהן שעלילותיה וסיפוריה יחד עם שכנים ומכרים, פועלים, בעלי מלאכה וסתם הולכי בטל ויושבי קרנות ובתי קפה יכולים למלא גם שלושה מחזורי חיים. הספר 'ביום שלולו בבו מתה' נכתב בשפה קולחת, עשירה בדימויים בלתי שגרתיים ומתובלת בעגה ובביטויים ומטבעות לשון ייחודיים, שמצליחים לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים ומעלים את הדמויות והמראות של המושבה רבת הצבעים, הניחוחות והטעמים.

הספר "חבורת איקס ובית הרוחות" (הוצאת אוריון) הוא ספר הרפתקאות לבני נוער המביא את סיפורו של רן, עושה צרות סדרתי, שחייו השתנו מהקצה אל הקצה ביום שאביו מקבל חבילה מסתורית בדואר, שבישרה לו שכנראה הפעם החופש הגדול לא עומד להיות משעמם בכלל… האם אתם מאמינים שרוחות רפאים באמת קיימות או האם זאת רק המצאה שנועדה להפחיד ילדים קטנים? הצטרפו לרן ולחבורת המאורה להרפתקה בלתי נשכחת בבית הרדוף של גרנדהיל וגלו את האמת המצמררת.

ספר הילדים "המלך באלגן" (הוצאת אוריון) הוא סיפור ילדים מקורי ומשעשע על מלך שמגיע סוף סוף אל גן הילדים כשהוא מלא ציפיות לקראת החוויה שמחכה לו ביומו הראשון בגן, אבל כמו לכולנו גם לו קשה קצת בהתחלה. הסיפור מוקדש באהבה לכל הנסיכים והנסיכות שבאים כל יום אל גן הילדים ועושים קצת רעש והמון בלאגן.

הכל קשור להכל

ממי קיבלת את הכישרון לספר סיפור בכישרון כל כך גדול?

"אני באה ממשפחה של מספרי סיפורים בחסד. שני הסבים שלי ז"ל ואימי שתבד"לא, כשכל אחד מהם שאב אותי לעולמו בכישרון רב. לספר סיפור זאת אומנות לכל דבר וזאת גם דרך טובה להעביר מסרים לילדים, בדלת האחורית כחושבים על זה שנופלים טילים על הבית שלך, זאת הרי סיטואציה איומה. איך מתווכים לילדים שרוצים להרוג אותם רק מעצם קיומם? זאת חרדה שלא עוזבת אותך, גם כשאתה יוצא מהארץ. אפילו כשטסנו לחו"ל אחרי התקפות הטילים המשיכו הילדים לשמוע אזעקות מרוב לחץ. איך מרגיעים אותם? יוצרים להם מציאות של סיפור שהם יוכלו לקבל, שתהיה להם הגיונית לפי מערכת המושגים שלהם, שתעצים אותם."

מיכל עובדת כשמאית מקרקעין, דבר שתורם גם הוא לכישוריה הספרותיים: "מתוקף עבודתי אני משוטטת ברחבי הארץ היפה שלנו," היא מספרת. "אני מרבה לצלם בכל הזדמנות ופוגשת כל מיני טיפוסים. כמות הסיפורים שאני נתקלת בהם לפעמים בעל כורחי, היא עצומה. לפעמים אני כותבת את חלקם או מספרת במפגשים שונים. תמיד בסוף המפגשים האלה ניגשים אליי אנשים ואומרים בתדהמה שהם לא חשבו ששמאות זה מקצוע כל כך מעניין ושואלים איך אני נתקלת תמיד במקרים כאלה."

בהחלט לא שגרתי לסופר ובטח שלא לשמאית מקרקעין. מה עוד נותן לך השראה לכתיבת ספרים?

"מה עוד? מה לא? כל מה שקורה במדינה שלנו נותן לי השראה. מדינת ישראל היא מדינה מופלאה שאין בה רגע דל. מרגע שפתחתי את העיניים בבוקר ועד שאני הולכת לישון בלילה עוברים לפחות שלושה דברים שהופכים את העולם שלנו וכל אחד מהם יכול להפוך נושא לכתיבה. תיאוריית 'הכל קשור להכל' מקבלת משמעות מעשית במציאות הקיומית שלנו."

כשמאית הגיעה מיכל לכפר עזה לסיור הזדהות מטעם לשכת שמאי המקרקעין בישראל. "ראינו את מצב הבניינים שם. מחריד. עדות מזעזעת למה שהיה שם ולמה שיכול לקרות במדינה שלנו בכל מקום אחר. חשוב לבקר שם ולהבין מה התרחש במקום בשבעה באוקטובר. יש סיורים שמסבירים מה קרה שם. זה כמו מוזיאון חי. לדעתי כל ישראלי צריך ללכת לשם כי כשרואים זאת ולא רק בחדשות או ברשתות החברתיות בעצם חולקים כבוד אחרון למי שהיה ואיננו עוד ולמי שעדיין חי את הזוועות בראשו ובליבו. אי אפשר להכיל עומק הזוועות אבל אפשר להביע הזדהות עם הנפגעים הרבים בגוף ובנפש ועם משפחות החטופים שמבחינתן הסיוט הפך למציאות יום יומית ומתמשכת. יום בחייהן הוא כמו יום בגיהינום. המראות של מה שנותר הם עדות אילמת שזועקת את זעקתם של קורבנות היום הנורא הזה אבל יש אנשים שממשיכים לחיות אותו, יום יום, שעה שעה."

מה את חושבת על כך שמאות אלפי ישראלים פונו מבתיהם ולא יכולים לחזור אליהם? לחלקם אין בית לחזור אליו.

"זאת סוגיה כואבת ומורכבת שנוצרה עקב מצב כפוי וחסר תקדים במדינה מערבית מודרנית. מעבר למובן מאליו הפן האנושי הפך להיות אישי מאוד. כל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהו שנעקר מביתו ומחייו. אלה לא רק ידיעות בתקשורת. האנשים, הפנים, השמות. הם אנחנו. חלק בלתי נפרד מכל אחד מאיתנו. המלחמה בדרום והאיום למלחמה בצפון גרמו לאנשים רבים להפוך לפליטים בארצם. להיות במרחק נסיעה קצר מביתם, אך ללא אפשרות לחזור אליו. חלק מהאנשים שפגשתי אמרו לי שהם רוצים כבר לחזור הביתה. לא אכפת להם הטילים, לא אכפת להם כלום – הם רק רוצים לחזור לפינה שלהם, לקבל את החיים שלהם בחזרה. מצב דומה מתואר גם בספר בו לוקחים את הילדים מביתם בגלל איום הטילים והם נאלצים להתגורר אצל אנשים שמעולם לא הכירו, סוג של משפחה רחוקה."

את הספר הראשון הקדשת לילדיך באופן מובן, אך את הספר השני בחרת להקדיש לאימך. אפשר להניח שאת רואה בה דמות משמעותית מאוד בחייך.

"אימא שלי היא דמות משמעותית מאוד בחיים שלי. היא הלפיד הפרטי שלי, עמוד האש שמלווה אותי בדרכי בעולם הזה. כאם חד הורית בתקופה בלתי אפשרית היא הפכה עולמות למעננו ואני חייבת לה המון. בזכותה אני יכולה לרוץ למרחקים ארוכים בפרויקטים מורכבים ובאמת, את כל הפסגות שלי בחיים אני מייחסת לאהבה ולמסירות שלה כל השנים."

איך התבצע תהליך הכתיבה וכמה זמן הוא ארך? את הרי אישה עסוקה מאוד – גם שמאית, גם אימא לארבעה ילדים. מתי הספקת לכתוב?

"נכון. הכתיבה של הספר הייתה תהליך ארוך מאוד כי החיים שלי על 'סקטים' (ילדת שנות ה-80). מעבר למחויבויות שלי כאמא, יש לי עסק ויש לי מחויבויות נוספות. אין לי אפשרות מעשית לשבת ולכתוב ספר על בסיס יומי, אז אני כותבת בראש בתוך כדי נסיעה ממקום למקום, ואני המון על הכביש, לכן כששואלים אותי: 'איך את כותבת ואיך יש לך השראה?' אני עונה שזה לא שאני כותבת כשיש לי השראה, אלא כל השבוע אני חושבת על הספר, ואז כשאני מגיעה ליום שישי בבוקר, אני גונבת לי שעתיים-שלוש בבית קפה וכותבת את מה שחשבתי עליו כל השבוע. בעצם הכתיבה של הספר היא ריצה למרחקים ארוכים. את חייבת להחזיק מעמד ולייצר 'שגרת מרתון' כי קל מאוד להתייאש. זאת גם כתיבה מורכבת מאוד, כי בספר מהסוג הזה צריך להמציא יש מאין, להמציא עולם, להמציא את החוקים שלו, להמציא את הדמויות ולהמציא שפה, מנהגים, מקומות, היסטוריה והכל כיד הדמיון הטובה."

עם רזומה כזה אפשר להניח שכילדה היית תולעת ספרים, לא?

"בהחלט הייתי 'תולעת ספרים עם תעודות' ובלעתי כל טקסט אפשרי. מקום המפלט של ילדותי חוץ מהשדות סביב הבית הייתה הספרייה במושבה הקטנה שגדלתי בה. הפכתי להיות חלק מהנוף המקומי. חביבת הספרניות. קיבלתי את הספרים לקריאה עוד לפני שקיטלגו אותם. ריח של ספר חדש זה אחד הריחות האהובים עליי. נוסף לכך הייתי קוראת כל יום את העיתון של אתמול. סבא שלי היה שומר לי אותו לזמן שחזרתי מבית הספר כדי לדבר על מה שקורה. הוא תמיד אמר שחשוב לקרוא עיתון כי כולם רוצים לדעת מה קרה אתמול ומה היום אבל לאף אחד כבר לא אכפת מה יהיה מחר. קראתי המון ואהבתי לשוחח המון.  הכול היה מעניין."

זה לא נשמע שהיית ילדה רגילה. איך הסביבה קיבלה את זה? איך ההורים קיבלו את זה?

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש. אימא שלי הייתה במלחמת קיום יום יומית. מטבע הדברים כשראיתי את הקושי הגדול של אמי במציאות הקשה שחיינו בה לא הייתי מורדת, חייתי בעולם שיצרתי לעצמי. כשאימי הייתה עסוקה בעבודה גדלנו בעצם במטבח של סבתא – אימא של אבא. החיים היו פשוטים מאוד מבחינתה – אישה צריכה להתחתן וזהו.

"אני לא כל כך התאמתי לטיפוס של הנכדה שהיא דמיינה לעצמה כי אהבתי לקרוא וליצור ולדמיין עולמות ואימי הייתה המודל לחיים – אישה חזקה ועצמאית שמפלסת בעצמה את דרכה בחיים האלה למרות הקשיים והמכשולים איתם נאלצה להתמודד. סבתי עליה השלום חשבה שאני הולכת לכיוון לא טוב והחליטה לקחת עליי חסות. היא הכניסה אותי למטבח שלה, לקודש הקודשים. היא לא הכניסה אף אחד למטבח, פשוט במקרה שלי היא חשבה שהיא מצילה אותי מגורל לא ידוע. בכיתה ג' כבר ידעתי לבשל, להבדיל בין תבלינים, לשחק עם מתכונים, לצבוט בצק, לגלגל עלי גפן ולייצר יש מאין. סוג של אהבה קשוחה מהסוג של פעם. הבישול הפך לחלק בלתי נפרד מאישיותי ואפילו פתחתי בלוג בשם 'משו טעים מהמטבח של מיכל', בו מתפרסמים מידי פעם מתכונים ביתיים וטעימים על בסיס צמחוני, תבשילים, מאפים, מרקים וסלטים ובכלל כל מה שטעים וקל להכין."

נו, ובזכות הביצועים שלך במטבח באמת הכרת בעל?

"האיש שלי אמר לי כבר בדייט הראשון בצורה ישירה 'תקשיבי, מיכל יקירה, אם זה לא הולך לחתונה – חבל על הזמן של שנינו'. אמרתי לו 'טוב אם אתה אומר, אז תבוא לארוחת ערב ונראה'. הוא בא לארוחת שישי ונשאר, אז כנראה שההשקעה של סבתא שלי בכישוריי הקולינריים הוכיחה את עצמה. כן, אפשר לומר שבזכות הבישול אכן מצאתי אהבה וחתן, אבל לא זנחתי את אהבתי הראשונה – הספרים ועולם הדמיון. להיפך, האהבה הזאת רק הלכה וצמחה עם השנים ואני יכולה להגיד שאני נהנית ממנה לא פחות מההנאה שיש לי במטבח."

את נחשבת לסופרת מצליחה מאוד ומקורית. שאלת מיליון הדולר היא מה הלאה? האם היית רוצה שיהפכו את הספרים שלך לסדרת טלוויזיה או סרט?

"זאת באמת שאלה מתבקשת. כמובן שזה מאוד תלוי ברמת ההפקה כי יש פה המון דמיון וזאת בוודאי לא הפקה פשוטה. הפיכת ספר לסרט זאת 'מלכודת דבש'. אם יש הפקה שתיקח את האתגר ותפיק את הספר ברמה טובה שלא נופלת מהספר עצמו – רק ימים יגידו. בשלב זה הכול פתוח."