ויויאן סילבר, פעילת שלום ופעילת זכויות נשים, נרצחה ב-7 באוקטובר בביתה שבבארי. בנה הקים קרן על שמה שתעניק פרס כספי שנתי לשתי נשים, ערבייה ויהודייה, שפועלות בתחום השלום או החיים המשותפים
*תמונה ראשית: ויויאן וילדיה יונתן וחן. "בשמך, ועל גופך, נוצר השלום שאת ייחלת לו כל חייך". צילום: Sandra Mehl
במהלך ימי השבעה על ויויאן סילבר, פעילת שלום ופעילת זכויות נשים, שנרצחה ב-7 באוקטובר 2023, בגיל 74, בביתה שבבארי, שאלו אחיה ואחותה שהגיעו מקנדה את בניה חן ויונתן, לאלו ארגונים הם מציעים לתרום כספים בשמה. כך הסתבר לבניה שבצפון אמריקה נהוג לתרום כסף לכבוד הנפטר. יונתן, שעזב את בארי ומתגורר בתל אביב, התלבט בנושא ואז עלה במוחו הרעיון להקים מסגרת כספית שתעניק פרסים לנשים ראויות.
״התקשרתי לקרן החדשה לישראל", הוא מספר, "ושאלתי אותם אם אפשר להחנות אצלם כסף עד שנחליט מה אנחנו עושים. הם אמרו מיד שהם רוצים לשתף איתי פעולה בכל מה שאבחר לעשות. התחילו אצלנו דיונים, ואז החלטנו להקים קרן על שם ויויאן סילבר, שתעניק פרס כספי שנתי לשתי נשים, 15 אלף דולר לכל אחת, אחת ערבייה ואחת יהודייה, שעובדות בתחום השלום או החיים המשותפים, או קידום נשים לעמדות השפעה. התקווה שלנו היא שעם הזמן תיווצר קהילת בוגרות של הקרן״.
ויויאן צדקה
גיוס הכספים לקרן נעשה באמצעות אתר אינטרנט עם קישור לתרומה, וכן גיוס אקטיבי מגופים מקורבים לנושא. בית האופנה הייחודי, קום איל פו, החליט להקדיש את הקולקציה החדשה שלו לזכרה של סילבר, ובפרסומי הקולקציה שולבה הכותרת: ויויאן צדקה.
כשיונתן ביקש מהם שיתרמו לקרן סכום מהכנסות הקולקציה, הם הסכימו ותרמו את כל ההכנסות מליין של סיכות דש לבגד הנמכרות בערכה בת חמש סיכות שעלותה 150 שקל.
על פי התוכנית תפרסם הנהלת הקרן בחודש יולי הקרוב קול קורא להגשת מועמדות לקבלת הפרס מהקרן, ובנובמבר יחולקו הפרסים בטקס חגיגי. הבחירה לערוך את הטקס בנובמבר, נובעת מהעובדה שסילבר נספתה בממ"ד הבוער בביתה, ורק בנובמבר נמצאו שרידי עצמותיה שאפשרו את קבורתה כך שהטקס יהיה ביום השנה לקבורתה.
פעילה לשלום, שוויון ושיתוף פעולה
סילבר, אלמנתו של לואי זייגן ואימם של חן (37) ויונתן (35), נולדה וגדלה בוויניפג שבקנדה, עלתה לישראל ב-1974 והייתה חברת קיבוץ גזר.
באותה תקופה היא התמקדה בזכויות נשים ובפערים בין המינים בחברה הישראלית. בסביבות שנת 1990 עברה עם משפחתה להתגורר בקיבוץ בארי שבעוטף עזה. בתקופה זו הכירה טוב יותר את הקהילה הבדואית המקומית ואת העזתים. היא כיהנה כמנכ"לית מכון הנגב לאסטרטגיות שלום ופיתוח החל משנת 1998. עבדה בתוך הקיבוץ כדי לארגן תוכניות לסיוע לעזתים, כמו הכשרות בעבודה, ודאגה לכך שפועלי הבניין העזתים בקיבוץ יקבלו שכר הוגן. בשנים מאוחרות יותר התנדבה סילבר להסיע חולים עזתים לטיפול בירושלים.
סילבר ייסדה עם אמל אלסנע אלחג'וג' את המרכז היהודי-ערבי להעצמה, שוויון ושיתוף פעולה, והייתה מנהלת הארגון לפני האינתיפאדה השנייה.
המרכז ארגן פרויקטים בישראל, בעזה וביהודה ושומרון. בשנת 2010 קיבלו סילבר ואלח'וג' את פרס ויקטור ג'יי גולדברג לשלום במזרח התיכון, פרס שנתי המוענק על ידי המכון לחינוך בינלאומי לזוגות של פעילים ערבים וישראלים הפועלים למען שלום. בהמשך עבדה סילבר בארגון אג'יק – מכון הנגב, שאלסנע אלחג'וג' היא אחת ממייסדיו. סילבר גם הייתה בעבר חברת הנהלה של בצלם. לאחר מבצע צוק איתן ייסדה סילבר את "נשים עושות שלום״. ב-4 באוקטובר 2023, שלושה ימים לפני מתקפת הפתע על ישראל, סייעה סילבר בארגון עצרת שלום בירושלים, בהשתתפות 1,500 נשים ישראליות ופלסטיניות.
יונתן זייגן זוכר את הפעילויות של אימו למען החיים המשותפים, כשהגיע כילד למקומות העבודה של ויויאן. "לפעמים היא לקחה אותי לביקור בעזה", הוא מספר, "וזה היה יוצא דופן בזמנו. מדי פעם הגיעו פלסטינאים מעזה לבקר אצלנו בבארי. הבית לא היה מטבחון שעושים בו ישיבות, בשביל זה היה לה משרד, אבל נחשפנו בילדות גם לפלסטינים, לבדואים ולאנשים מכל העולם שהגיעו לבקר את אמי בבית בקיבוץ״.
צילום: Sandra Mehl
״אנחנו כנראה בטבח, ואין לזה מוצא״
חן, האח הבכור, מתגורר בארצות הברית, והוא לא היה בארץ ב-7 באוקטובר. יונתן התעורר באותה שבת מהאזעקות בתל אביב, בתחילה ניסה להתעלם מהן במחשבה שהן יחלפו, עד שהבין את חומרת המצב ויצר קשר עם ויויאן שהייתה לבדה בממ"ד בביתה בבארי. "הייתי איתה בתקשורת לאורך הבוקר, בטלפון ובווטסאפ, בשיחות שלא יכולנו להבין בהן את היקף האירוע, אבל בסוף נכנסנו לעמדה של פרידה. נפרדנו האחד מהשנייה. היא דיברה איתי כל הזמן מתוך הממ"ד, ותיארה מה קורה אצלה ומה קורה בחוץ.
הזמן שהיא חוותה את האירועים היה יחסית קצר. בארי היה בתוך קרב עד יום שני בערב, והיא כבר מתה ב-11 בבוקר ביום שבת. עד אז היא הייתה חשופה לכל ההודעות ברשתות של הקיבוץ, וזה היה מבלבל ולא ברור האם הצבא מגיע, עד שהתברר שהוא לא הגיע, והאם כיתת הכוננות יכולה להתמודד עם המצב הזה. בשלב מסוים אנשי חמאס הקיפו את הבית שלה, וגם אז לא היה ברור לה אם זה קרב שקול או שהקיבוץ נכבש על ידי חמאס. היא שמעה מבחוץ יריות וצעקות, ולא הבינה מה בדיוק קורה. גם אני שמעתי דרך הטלפון יריות מחוץ לחלון שלה וצעקות, וזה לא היה ברור מה עושים במצב כזה ולאן זה הולך להתקדם.
כל הזמן ישנה המחשבה שעוד מעט הצבא מגיע, וזה יהיה אירוע שנתמודד איתו. עוברת דקה, ועוד דקה, ועוד הרבה דקות, והצבא לא מגיע. באיזשהו שלב היא כתבה לי: 'אנחנו כנראה בטבח, ואין לזה מוצא'. ואז התחלנו להיפרד״.
העולם צריך להשתנות
כאמור, סילבר מתה בתוך הממ"ד שעלה באש עם כל הבית, ולא ניתן היה למצוא את גופתה. רק לאחר כחודש ימים, ב-7 בנובמבר, נמצאו שרידים של עצמותיה, והיא הובאה לקבורה בבית העלמין של בארי. משיקולי ביטחון לא ניתן היה לערוך את טקס הפרידה ממנה בבית העלמין, ולכן הטקס נערך בקיבוץ גזר יום לפני הקבורה שנערכה למוחרת בחוג משפחתי מצומצם.
״היה מבול של השתתפות בצער מכל חוגי האנשים שהיא עבדה איתם", מתאר יונתן, "לטקס ההלוויה שעשינו בגזר בלי הקבורה, הגיעו אלפי אנשים. היו שם ערבים ויהודים, היו חברי כנסת מצד אחד, ומצד שני פלאחים בדואים. זה היה אירוע מאוד מרגש. אני חושב שזה היה אחד האירועים היחידים והראשונים, שבהם יהודים וערבים נפגשו יחד בסדר גודל כזה לאירוע משותף מאז 7 באוקטובר״.
מה הייתה התחושה הראשונית שלך כשנודע לך שאנשי חמאס רצחו את אמך?
״תחושה שזו טרגדיה של מלחמה. יש את הכאב האישי של אובדן אם בנסיבות נורא מזעזעות, ויש את התובנה שהעולם צריך להשתנות, שלא יתכן שאנחנו חווים חוויות כאלו, ושאנחנו צריכים לברוא מציאות אחרת כדי שהדברים האלו לא יקרו״.
אנשים בעוטף, כולל בבארי, אמרו שהם התפקחו מאשליית השלום עם הפלסטינים, ושהביטחון יושג רק אם ישטחו את צפון עזה והם יוכלו לראות את הים. אתה יכול להבין אותם?
״אני יכול להבין את הסנטימנט הזה, הרגש שהוא גולמי, שנובע מתוך טראומה כל כך קשה, וכאב כל כך מוחשי. אני יכול להבין את הרגש הזה, אבל אני לא חושב שהוא קונסטרוקטיבי.
אני לא חושב שהם יקבלו ביטחון, אם אלו יהיו הפעולות שהצבא ינקוט בהן. אם זאת תהיה המדיניות של ישראל, אני חושב שכולנו נמשיך לסבול. אנחנו לא נקבל ביטחון בלי סוף הסכסוך, ובלי שלום בינינו לבין הפלסטינים״.
פנים אחרות
בסקרים שנערכו על ידי פלסטינים למעלה מ-70 אחוז תמכו בחמאס, ואחוז דומה לזה ראה ב-7 באוקטובר ניצחון. איך אפשר ליצור איתם דו-קיום?
״אתה יכול לראות בסקרים בישראל תמיכה גדולה מאוד במלחמה, וגם תמיכה בדעה שצריך לשטח את עזה. כשאתה שואל אנשים מה הם חושבים כשהם נמצאים בתוך ואקום מדיני ובתוך כאב או כעס גדול, אז אלה התשובות. זה נכון גם לצד הפלסטיני. הם לא חשופים לכאב שלנו.
הישראלים חיים מאז 7 באוקטובר ב-7 באוקטובר, והפלסטינים חיים ב-8 באוקטובר ובמציאות בעזה מאז שהצבא הישראלי נכנס אליה. אני לא מתייחס לדעת הקהל כי היא דינמית. אתה מגיב לדברים שקורים סביבך, חלק מהתגובות הן רגשיות וזה מובן, וחלק מהן נובעות מוואקום מדיני, מהיעדר אופק, ולכן אתה לא יכול לדמיין סיטואציה אחרת. אני מאמין שאם יהיו פעולות מדיניות אחרות, אז דעת הקהל תשתנה בהתאם גם אצל הפלסטינים״.
מהשיחה איתו ניתן להבין שיונתן זייגן נמנה עם האנשים, שהם כבר לא כל כך מעטים, שלאחר שעברו את ההלם הראשוני מאירועי 7 באוקטובר, שבו לעמדות הבסיסיות ולערכים שעליהם גדלו והתחנכו בנושא השלום וקץ הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. דעתו לא מתערערת גם כשאני מציין בפניו כי על פי עדות של אחת החטופות שחזרה מהשבי, אנשים, נשים, זקנים וטף, צהלו ב-7 באוקטובר בלב עזה כשגילו את החטופים מישראל, וחלקם גם ניסו להכות את החטופים. ״בני אדם, בצורה אוניברסלית, מבצעים זוועות שקשה לתפוס אותן", הוא אומר, "ובאותה נשימה יש בהם את הצדדים החיוביים, של בנייה, פריחה, נתינה ואמון. בכל רגע נתון אותו אדם יכול להיות בשני המצבים השונים האלו. אני יכול לראות פה בישראל אנשים שמשתתפים בלינץ' על מבקש מקלט בבאר שבע או לינץ' בנהג משאית, ואותם אנשים בסיטואציה אחרת מבטאים את הטוב שבהם. בני אדם הם יצורים מורכבים שיכולים להראות פנים מאוד קשות ומכוערות, ואותם אנשים יכולים להראות פנים אחרות״.
מקבלים עוד מוות
את ניהול המלחמה בשמונת החודשים שעברו מאז 7 באוקטובר, הוא מגדיר במילה אחת ברורה "קטסטרופה".
"אני יכול לדבר בעניין הזה על מוסר, על הדין הבינלאומי, על פשעים, אבל אני יכול לשים את זה בצד ולהגיד שפשוט הניהול עצמו הוא לא טוב, והוא נוגד את האינטרסים של מדינת ישראל. גם אם לא אכפת לי בכלל מהסבל של הפלסטינים, ובמקרה שלי נורא אכפת לי מהסבל שאנחנו גורמים לפלסטינים בעזה ובגדה המערבית כשזה נעשה בשמי ותוך שימוש בכספי המיסים שאני משלם, וזה מזעזע אותי. אבל גם אם זה לא היה מזעזע אותי, זה פשוט בעיניי נוגד את האינטרס של מדינת ישראל. דרך ההתנהלות שלנו לא תביא אותנו לתוצאה של ביטחון, ושל חיים ברי קיימא בישראל.
גם אם הייתי ימני הייתי כועס שזה לא הולך לשום מקום. אין הכרעה, אין חטופים, אין תוכנית ליום שאחרי. אנחנו לא מקבלים כלום. אנחנו מקבלים עוד מוות, עוד אלימות, והזנה של הטרוריסטים הבאים שיקומו נגדנו. חיילים מתים כל יום, החטופים לא חוזרים, ואין לנו שום תכלית. אומרים לנו לא לעשות רעש למען החטופים כי זה מחליש את עמדת המיקוח ומעלה את המחיר, ורק הלחץ הצבאי יעבוד. אנחנו כבר שמונה חודשים בלי החטופים. כל כך הרבה מהם, שיכלו להינצל לפני, נהרגו בזמן הזה, ואין הכרעה צבאית. זה לא עובד. אנחנו גם מאבדים חיילים שמשפחותיהם נכנסות למעגל השכול, אין חטופים, אין מהלך מדיני שמאפשר איזה שהוא חזון ליום שאחרי, ויש פשוט ואקום״.
בעוד חמש שנים כשתעלו לקבר של אמך בבארי, מה לדעתך תוכל לספר לה על מצב היחסים עם הפלסטינים?
״יש את מה שאני רוצה שיהיה, ויש את מה שאני חושב שיכול להיות וזה אפשרי, שהקטסטרופה הזאת תוביל אותנו ליצירת מציאות חדשה. לא רק אותנו, את כל העולם, להתארגנות מחדש, מכיוון שהמחיר גבוה מדי ואי אפשר להמשיך לחיות בצורה הזאת. ההבנה היא שלא משנה כמה גבוהה החומה, כמה כסף נשפך על טכנולוגיה, וכמה חיילים מרגישים מחויבות, אתה לא יכול לייצר ביטחון באמצעים צבאיים. הדרך היחידה שישראלים יהיו בטוחים, היא אם יהיה פה שלום. אם אנחנו נתמסר להבנה הפשוטה הזו, בעוד חמש שנים אני אוכל להגיד לויויאן: 'תראי, את היית קורבן של שלום. בשמך, ועל גופך, נוצר עכשיו השלום שאת כל כך ייחלת לו כל חייך׳״.
