על החובה למצות הליכים לפי התקנון  

בית המשפט קבע: בירור הסכסוך במוסדות הקיבוץ הוא תנאי מוקדם להליכי בוררות 

מחלוקת כספית התגלעה בין חברת קיבוץ גבע לבין קיבוצה. החברה, טען הקיבוץ "נמנעה מלדווח על הכנסותיה, ולא העבירה את משכורתה החודשית לקופת הקיבוץ" (השיתופי). מנגד טענה החברה כי קיימת לה "זכות קיזוז כנגד הקיבוץ". הקיבוץ ביקש מהחברה להגיע לישיבת מזכירות הקיבוץ כדי לקיים דיון משותף בעניין זה, אך החברה, באמצעות פרקליטה, סרבה וביקשה לברר את המחלוקת בהליך בוררות, בהתאם ל"סעיף הבוררות" שקיים בתקנון הקיבוץ. הקיבוץ הודיע לחברה כי יש לה חוב לקיבוץ בסך 329,000 שקלים ואמר כי לפי תקנון הקיבוץ חייבת החברה למצות את הליכי הבירור והערעור בתוך הקיבוץ טרם פנייה להליכים משפטיים או הליכי גישור ובוררות. 

הודיעה שלא תתייצב במזכירות לברר את עניינה 

לעמדת הקיבוץ, סעיף הבוררות בתקנון הקיבוץ אינו מחליף את הצורך לקיים את "ההתנהלות הפנימית של הקיבוץ מול חבריו". הקיבוץ חזר והזמין את החברה למזכירות כדי לברר את העניין שבמחלוקת ולהשמיע את עמדתה, אך זו הודיעה ש"לא תתייצב לישיבת מזכירות שתוצאותיה נקבעו מראש על ידי מנהל הקהילה".  

בהעדרה של החברה, ש"לא התייצבה לפגישת המזכירות, התקבלה החלטה בדבר קיזוז סכום החוב שחבה החברה לקיבוץ מתקציב משפחתה, והיא הוזמנה "לפנות להנהלת הקיבוץ להסדרת החוב". משלא קרה דבר, קיבלה המזכירות החלטה נוספת להציע לאסיפה להוציא את החברה מהקיבוץ יחד עם בן זוגה. בהודעה שניתנה לחברה נאמר כי זכותה לבקש בירור בעניין זה בפני המזכירות, ורק לאחר מכן "תתקבל החלטה אם להביא את עניינה בפני האסיפה הכללית". 

 לא נענתה להגיע לבירור 

גם הפעם החברה לא נענתה לבקשה להגיע לבירור כאמור. היא פנתה, באמצעות עו"ד ארי וייסלר, לבית המשפט המחוזי לנצרת וביקשה למנות בורר בסכסוך שבינה לבין הקיבוץ, וזאת לפי ההוראה בדבר מנגנון הבוררות הקבוע בתקנון הקיבוץ.  

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יסמין אלבז (קנולר, ישינובסקי, קנין ושות') ביקש לדחות את הבקשה מהטעם שהחברה "נמנעה למצות הליכים במסגרת הקיבוץ טרם פנייה להליך הבוררות". השופט ערפאת טאהא השתכנע מעמדת הקיבוץ. לפי תקנון גבע, תאר השופט: "קיים מערך היררכי של פתרון סכסוכים בין הקיבוץ ובין חבריו. ראשית על המוסד המוסמך בקיבוץ לקבל החלטה בעניינו של החבר. אם החבר אינו שלם עם ההחלטה שהתקבלה, הוא זכאי לערער עליה בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ. רק אם הסכסוך לא נפתר, עוברים להליך של גישור ובוררות, בהתאם לתקנון". נראה, כי כבר מראשית הדרך החברה גמרה בליבה לא לשתף פעולה עם מוסדות הקיבוץ, לא להתייצב לישיבות שנקבעו בעניינה ולא למצות את ההליכים הקבועים בתקנון, והעדיפה להיתלות בסעיף הבוררות בטרם עת וללא כל הצדקה. התנהגות החברה מלמדת כי ביודעין היא לא מיצתה את ההליך בפני הקיבוץ והפרה את הוראות התקנון. משכך, דחה השופט את הבקשה של החברה למנות בורר וחייב אותה לשלם לקיבוץ 10,000 שקלים הוצאות המשפט. 

תשלום חורג  

נתיב הל"ה השכיר קרקע חקלאית, חויב בתשלום קנס לרשות מקרקעי ישראל, אך הצליח לגלגל את החיוב אל השוכר 

קיבוץ נתיב הל"ה התקשר בהסכם עם חברה מסחרית (נקרא לה – הנתבעת), לפיו השכיר לנתבעת קרקע חקלאית של הקיבוץ למטרת חנייה של שש משאיות בטון ולהצבת שש מכולות. כידוע, על קרקע חקלאית, ניתן לקיים רק שימושים חקלאיים. כל שימוש אחר שאינו לפי הייעוד התכנוני של הקרקע מהווה "שימוש חורג" (שטעון אישור מוקדם והיתר). כאשר נודע לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על "השימוש החורג", היא דרשה מהקיבוץ להפסיק את השימוש האמור וחייבה את הקיבוץ לשלם לה "דמי שימוש חורג" בסך 547,983 שקלים. הקיבוץ פעל לפי הדרישה ושילם את הסכום האמור. 

חוקי או לא? 

באמצעות עו"ד אדם אלבג תבע הקיבוץ מהנתבעת להשיב לו את סכום השימוש החורג. בהסכם השכירות, אמר הקיבוץ, נכללה הוראה מפורשת לפיה התחייבה הנתבעת לשאת "בתשלום עבור שימוש חורג לרשות מקרקעי ישראל", אם תשלום זה יוטל על הקיבוץ. מנגד, טענה הנתבעת, באמצעות עו"ד אוהד שפק, שהחוזה "לא היה חוקי ולכן יש לבטל אותו", וכי "לא הייתה מודעת שהשימוש שהיא עושה במקרקעין חורג מייעודו התכנוני של השטח". הדבר התברר לה "לתדהמתה, רק בדיעבד". הדרישה לתשלום דמי השימוש, הוסיפה הנתבעת, הגיעה בעקבות כוונת הקיבוץ ליזום הרחבה של שטחי המגורים בקיבוץ, והתביעה לפינוייה מהשטח ולתשלום דמי שימוש היא חלק מדרישות רמ"י להסרת הפרות תכנוניות בשטח הקיבוץ.  

 הקצאת סיכונים 

אין מחלוקת, אמר השופט עמית יריב, מבית משפט השלום בתל אביב, כי השימוש (המסחרי) עליו הסכימו הצדדים בהסכם אינו מותר על קרקע חקלאית. חוזה הוא "מכשיר משפטי להקצאת סיכונים". הקיבוץ והנתבעת, הסביר השופט, נתנו דעתם לקיומו של "הסיכון" לתשלום דמי שימוש חורג, והסכימו שהנתבעת תישא בו, אם יתממש. השופט תמה אפוא על "התדהמה" שאחזה בנתבעת, ואמר שהנתבעת היא גוף עסקי, שהתחייבה במפורש לשלם עבור "השימוש החורג". אם כך, היא ידעה או יכלה לדעת כי קיים לכך סיכון והיה עליה לברר מהו אותו "שימוש חורג". לפי ההסכם עם הקיבוץ חייבת הנתבעת בתשלום זה, קבע השופט ואמר שלא יתערב בדיעבד "בהקצאת הסיכונים" עליהם הסכימו הצדדים. 

השופט גם דחה טענה אחרת של הנתבעת לפיה יכול היה הקיבוץ להקטין את הסכום שנדרש לשלם. כדי שיהיה ניתן לברר טענה כזו, אמר השופט, היה על הנתבעת להוכיח (דבר שלא עשתה), שהסכום שקבעה רמ"י, היה גבוה מהסכום הראוי. 

 סוף דבר, פסק השופט כי הנתבעת תשלם לקיבוץ את דמי השימוש החורג, ועוד הוצאות משפט בסך 35,000 שקלים.