איך אהבתו של הדי בן עמר לאשתו ההריונית הצילה אותו מסרט איכותי ומה חשב על כך הסדרן בקולנוע?
לפני שנים רבות, מתישהו בסוף 1982 תחילת 1983, יצאתי מבית קולנוע במרכז נתניה באמצע הסרט, ולא חזרתי אליו עד שהייתה בידי צנצנת קטנה של בצלצלים כבושים שרכשתי באחת החנויות בסביבה, חנות שלמרבה המזל מצאתי פתוחה.
אם הייתי איש מאמין, עד היום עדיין הייתי מברך הגומל פעם בשנה בבית הכנסת, או מדליק נר בכנסיה, או תורם בקופת הצדקה של המסגד בהגיע המועד הזה בשנה, המועד שבו הייתה החנות פתוחה וגם הייתה בה צנצנת של בצלצלים כבושים.
כי יש לפעמים מזל בחיים שאסור לקבל אותו כפשוטו, ויש להכיר בו ולהעריך אותו שוב ושוב, כי רק כך, באמצעות טקסים ואמונות טפלות כאלה, החיים מקבלים את המשמעות והחשיבות, שאחרת לא באמת הייתה להם.
תכלית קיומי
ב-1982 התחתנתי עם חניה, מי שנשארה מאז זוגתי-לחיים-ארוכים. חניה הייתה כבר אם לשני ילדים קטנים, וחשבתי שבזה סיימתי את חובתי להוריי, עליהם השלום כיום. כבן יחיד הם דאגו להזכיר לי כל השנים, מאז שהייתי בן חמש, שהאחריות להביא להם נכדים היא עליי – ועליי בלבד!
זאת, מכיוון שאין לי אחים או אחיות שייקחו חלק בנטל ובמחויבות הזו.
כי הבאת נכדים לעולם היא תכלית קיומם של כל ההורים באשר הם! רוצה לומר – תכלית קיומם של הוריי ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת הכיבוש הגרמני של רומניה ואת רדיפת היהודים בידי הקומוניסטים שהצילו אותם מידי הגרמנים, ואת האנטישמיות של הרומנים הפשוטים, אלו שהאמינו באידיאולוגיה אחת בלבד, של שנאת יהודים.
על כן כשהגיעו הוריי לארץ אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית, ברור היה להם שמשימתם הראשונה תהיה להביא ילד לעולם, ילד שתפקידו יהיה להביא להם נחת וזאת באמצעות קריירה מוצלחת והבאת נכדים.
כך קרה שזו אמורה הייתה להיות תכלית קיומי כהורה – להיות הורה לילדים העתידיים שלי שתפקידם להיות נכדים להוריי.
כל כך פשוט.
אבל כבר לפני החתונה עם חניה הסתבר לי שהדברים לא באמת פשוטים כל כך, והעובדה שחניה כבר אם לשני ילדים קטנים אינה פוטרת אותי מהמשימה להכניס אותה להיריון, שזה אומר – להפגיש זרע אחד ממיליון הזרעים שלי שישחו בתוכה עד שאחד מהם יפגוש בביצית שתופק ברחמה, ואחרי תשעה חודשים יהיה להוריי נכד או נכדה שיישאו את הגנים שלהם עצמם, בדרך עקיפין כזו או אחרת.
כי נכדים שלא מזרעם זה לא אותו דבר בעיניהם, הם דאגו לרמוז לי.
עד היום לא ברור לי מה מיוחד יש בגנים הללו שהם נשאו ושהעבירו אלי ושאני בעוונותיי העברתי לילדיי, אבל עם הורים כידוע לא מתווכחים, כי רק רע יוצא מזה בסוף.
אז שלחתי את זרעי על פני המים, היישר לעומק הרחם, וחניה נכנסה להיריון.
ומכיוון שהייתי בן יחיד, כאמור, כי אימי עשתה שש הפלות בזמן המלחמה כדי שלא להביא ילד לעולם המתועב הזה, כדבריה, הרגשתי שנכדה אחת שהבאתי להם מזרעי לא ממש ממלאה את כל המשימה, ושכנעתי את חניה לאפשר לזרעים שלי לשחות בתוכה שוב.
שלא תהיה אי-הבנה – הזרעים שלי באותן שנים שחו המון בתוך חניה, כי היינו צעירים ומלאי התלהבות, אלא שבדרכם הם נתקלו במשהו שנקרא "התקן תוך-רחמי", שתפקידו היה למנוע מהזרעים הללו לפגוש את הביציות ולהתחיל לחגוג יחד.
אז סיכמנו שההתקן התוך רחמי יעשה דרכו החוצה, ויתאפשר לזרע לפגוש את הביצית שוב, וכך נוצרו בבטנה של חניה תאומים!
אבל אנחנו עדיין בהיריון הראשון בסיפורנו זה, כשחניה נושאת בבטנה את נינה בכורתנו המשותפת, ואנחנו יוצאים יחד לראות סרט כשחניה בהיריון מתקדם עם כל מה שהיריון מתקדם אומר, כולל בטן גדולה וחשקים למזונות מוזרים.
מה שמביא אותנו, כמו שבוודאי כבר ניחשתם, לסיפור על הבצלצלים הכבושים.
חשקים למזונות מוזרים
באתרי אינטרנט המוקדשים לנושא ה"חשקים למזונות מוזרים בעת ההיריון", או "קרייבינג למזונות", (Craving תאווה וחשק חזקים מאוד למזון כלשהו) מוסבר הצורך של נשים בהיריון למזונות בעלי טעם חזק כמו חמוצים, חמאת בוטנים, צ'יפס ואחרים, כמו גם מתוקים, בתנודות בהורמוני הפרוגסטרון והאסטרוגן בזמן ההיריון, תנודות המשפיעות על חוש הטעם ועל התשוקה לטעמים חזקים, לפעמים בצירופי טעמים מוזרים כמו מלפפון חמוץ עם שוקולד.
הדרך העיקרית להתגבר על חשקים כאלו, כך מקובל לומר, היא פשוטה – לאכול את מה שמתחשק באותו רגע. אין דרך טובה יותר.
על כן, כשבאמצע הסרט "אדומים" לחשה לי חניה לפתע: "מתחשק לי כל כך בצלצלים כבושים חמוצים!" לא ראיתי בכך שום דבר מוזר או חריג ויצאתי לחפש אותם.
הסרט "אדומים" נוצר ובוים בידי וורן בייטי, אז מגדולי השחקנים בהוליווד, והשתתפו בו שחקנים ידועים נוספים כמו דיאן קיטון, ג'ק ניקולסון, ג'ין הקמן, מורין סטייפלטון ורבים נוספים. הסרט מתאר את סיפור חייהם ואהבתם של זוג העיתונאים הקומוניסטים האמריקאיים לואיז בראיינט, שגילמה דיאן קיטון, וג'ון ריד, שגולם בידי וורן בייטי. במקביל לסיפור חייהם הסרט מתאר את צמיחת הקומוניזם האמריקאי בין השנים 1912 ועד מותו של ריד ב-1920, על רקע מהפכת אוקטובר ברוסיה.
הסרט היה מועמד למספר פרסי אוסקר, וזכה בפרס אוסקר על הבימוי ועל משחקה של מורין סטייפלטון כשחקנית משנה. זו אותה מורין סטייפלטון שהייתה שנים אחר כך אשתו של ארצ'י באנקר הזכור לטוב – או שכבר לא כל כך לטוב, בימי הפוליטיקלי-קורקט הללו.
הסרט "אדומים" נוצר ב-1981, וכדרכם של סרטים באותם ימים, לקח לו זמן להגיע לארץ, וזמן נוסף להגיע לקולנוע "אסתר" שהיה אז במרכז נתניה. וכשהסרט הגיע לקולנוע אסתר בנתניה, העיר הקרובה לקיבוצנו יד חנה, נסענו חניה ואני לראות אותו.
הבנים לנו אז בלינה משותפת כך שבייביסיטר לא היה בעיה.
אני לא ממש זוכר את הסרט. עבר מאז הרבה זמן. אני רק זוכר שהוא היה ארוך יותר ממהפכת אוקטובר עצמה ואולי אפילו יותר מהמהפכה הרוסית והצרפתית גם יחד. ישבנו וסבלנו בשקט, כי כולם דיברו בשבחו של הסרט, וברור היה לנו שאנחנו צופים בסרט מאוד איכותי. "סרט מאוד איכותי" למדתי מאז לדעת, הוא סרט שאתה מנקר בו לפחות שלוש פעמים עד ההפסקה, ואולי אפילו נרדם ממש אם זה סרט איכות בולגרי, אוזבקיסטני או אפגאני שכולו שתיקה ארוכה רבת-משמעות.
"איך מתחשק לי עכשיו בצלצלים כבושים חמוצים", לחשה לי חניה פתאום.
"אין בעיה," אמרתי לה מיד. "אני יוצא החוצה להביא לך. רבע שעה ואני חוזר. תספרי לי אחר כך מה הפסדתי".
ובזה קמתי ויצאתי.
לא אעמיד פנים – האהבה והדאגה לחניה תפסו את המקום הראשון בשיקוליי ובמהירות התגובה שלי, אבל גם ההזדמנות להתאוורר קצת מאיכותו המופלגת של הסרט לא נעלמה מעיניי.
אבל אם יש משהו שלא אשכח עד יום מותי, הרי זו הבעת הפנים של הסדרן כשביקשתי שיפתח לי את הדלת לצאת, ובעיקר כשאמרתי לו: "אני עוד מעט חוזר. אל תנעל – אני רק הולך לקנות צנצנת של בצלצלים כבושים חמוצים לאשתי".
