בכבישי שדות העוברים בקילומטרים המעטים להפליא שמפרידים בין גבול עזה לבין ניר עוז, נירים, עין השלושה וכיסופים. מפה יצאו להתקיף את הקיבוץ הזה, ומפה התקיפו את ההוא. סיור מנקודת המבט
אני וארז נוסעים. צוהרים, חם, מזגן במכונית, ואנחנו על קו התפר.
ארז הוא ווייז אנושי, אומרת אשתו, למרות שהראיה שלו מוגבלת. אם הוא היה נוהג – הוא היה עושה את זה פי אלף יותר טוב ממני. אני מאבדת ריכוז בגלל שמדברת יותר מדי, מאטה איפה שאולי לא צריך, חושבת פעמיים ויותר לפני שפונה (יש שטח מת במראה) "אין שטח מת!" קובע ארז.
נסענו לראות את השטח בדרום המועצה, בין הישובים לגבול עזה, בדרכים המאובקות (מציאות ולא משל) המוכרות לארז מימיו הקודמים בהן עבד כאן בלולים.
ארז הוא ראש צח"י ביישובו פריגן בדרום המועצה. בדרך חזרה מהטור הקודם (עם המהפכנים מהשופרא דשופרא) קבענו את הסיור הזה. רצינו להבין אם השתנה משהו ברמת ההגנה עלינו מאז 6 באוקטובר.
לארז כמובן היתה דעה: בלי הסכם, אף קו לא יחזיק. אבל מבחינת נוכחות צבאית השתנה ועוד איך. ואכן ראינו שצה"ל, על חייליו ופרשיו הממוכנים, נמצאים בעוטף בבסיסים רבים שצצו יש מאין, או ליתר דיוק – ממחדל ה-7, וזה עוד בלי לדבר על הכוחות ברצועה עצמה. גם אם מסיטים מפה לשטחים גדוד כלשהו – לא נישאר בלעדיו עם קומץ חיילים ו-12 טנקים, כמו אז.
המסקנה לשיפוטכן כבר בהתחלה, כי ככל שמתקדם הסיור אני מבינה שהוא עוסק במשהו אחר.
השיחה ברכב התחילה בעדכון וריענון קורותינו ב-7. את ארז הוא תפס בביתו, בפאתי פריגן, עם משפחתו שכללה בן שחזר בשש ורבע ממסיבה בפורום בבאר שבע, ושוכרים שקרא להם לממ"ד שלו, למרות שבהתחלה לא רצו. קורה משהו לא רגיל, אמר להם ארז, הפעם תיכנסו.
הלחימה היתה כמה מטרים מביתו, נהרגו בה אנשי שלומית שבאו להילחם למענם. דגל ועוד דגל מסמנים את המקום בו נפלו. עד עשר הסתיים הקרב, כשהנוח'בות שספגו נפגעים, הבינו שהגל הגדול שתוכנן לבוא בעקבותיהם לא יגיע, ונסוגו.
לצפות ברצועה דרך אובך הקיץ
את המשך המור"ק אני מקבלת ממרומי המגדל של אנדרטת עוצבת הפלדה לא רחוק משם.
איפה הצפון? פותח ארז בבוחן פתע.
זה קללל, הייתי צריכה לחשוד. מתחתינו עובר כביש 232 שהכיוון שלו צרוב בתודעת כל עוטפ/ת באשר הם- מצפון לדרום.
אבל כמובן שנפלתי בפח, אנחנו לקראת קצה הכביש העוטף את רצועת עזה, באזור בוא הוא מסתובב, בהתאם לה, לכיוון מערב.
אני, שמאותגרת גם ככה בנושא האוריינטציה מאבדת אותה לגמרי, בזמן שארז מראה לי איפה מצרים, חאן יונס, רפיח, והישובים הישראליים.
האנדרטה מוצבת ליד מפגש הגבולות. מקום אסטרטגי, היאה לה, אם כי היא נמצאת בפאתי שדות, ונראית בקושי מהכביש.
מהבסיס ההוא, מראה בינתיים ארז כיוון עלום, יצאו שתי הטנקיסטיות לכיוון חולית. הן שעצרו כמאה נוח'בות שהתכוונו לכבוש את גוש הישובים הדרומי, כולל פריגן, וכך ניצל.
ממרומי המגדל ניתן להבין בהגיון הגיאוגרפי, של תכנית המחבלים. אני מפנה משקפת לכיוון האחר, מנסה לשווא לצפות ברצועה דרך אובך הקיץ.
את האנדרטה הזו, שהוקמה להנצחת קרבות השריון בסיני בששת הימים, אני זוכרת מימי תפארתה. בנעורי, היינו חולפים לידה בדרכנו לחוף ימית, שם שכנה על גבעה החולשת על צומת אסטרטגית.
במרכזה מגדל צר וגבוה שמדרגות ברזל בתוכו מובילות לאזור תצפית שנראה לי קטן במפתיע. סביבו, על פני שטח מכובד, מתנשאת קבוצת עמודי בטון דקים גבוהים ומרובעים. חלק ניכר מחלקי הטנקים שנקבעו על אותם עמודים נגנב, בתקופה בה המריא מחיר הברזל. זה כבר קרה במקום הזה, לאחר שהועברה האנדרטה מסיני. כשעלינו בה היה נדמה לי שהרוח מצלצלת בין המגדלים.
למטה, 25 מטר תחתינו, מדברים ערבית. שני רכבים של בדואים, שעובדים בשדות המושבים הצמודים לאנדרטה עצרו בצל אחד העצים להפסקת צוהריים.
אנחנו מברכים אותם בדרכנו החוצה.
לחפש את החסר
העצירה הבאה, ולא כל כך במתכוון, היא ליד פינת זיכרון בכניסה לגוש צוחר. זו פינה מאורגנת ומוסדרת, להבדיל מרוב פינות הזיכרון באזור, שנבנות על ידי המשפחות. אך למרות שהיא נראית מוסדית, והיא למען כל נרצחי הגוש בדרכים, גם אותה הקים איש פרטי שאיבד באותו יום את שני בניו.
היא בנויה כמעגל, במרכזו פסל עץ גדוע עליו מפכפכים מים, וסביבו מעגל עמודים קטנים שעליהם תמונות הנרצחים וכמה מילים מטעם משפחותיהם.
אנחנו עוברים מעמוד לעמוד, ומביטים בהם. אני מכירה אישית כמה מהם, ונראה שארז מכיר את כולם. ככה זה היום בעוטף, כולנו מכירים.
כשאני צופה בארז ההולך מעמוד לעמוד, עולה בי תחושה עמומה (שברגע הראשון אני כמעט משליכה ממני) שהסיבה האמיתית בגללה יצאנו היא לחפש החסר.
אחר כך ביקרנו במעברי עזה.
ונסענו בארץ התפר, בכבישי שדות העוברים בקילומטרים המעטים להפליא שמפרידים בין גבול עזה לבין ניר עוז, נירים, עין השלושה וכיסופים. מעבר להם, על גבעות נמוכות, שקועה באובך רצועת עזה. אחידה ואפורה, הרוסה כולה, ללא ירוק, ללא אות חיים. לעתים נותר בהריסות שלד ברזל קטוע, ממנו ניתן לנחש מה היה קודם.
השדות החקלאיים הישראליים לעבר הרצועה שטוחים, נחצים לעיתים על ידי שדרת עצים בודדת. זה נוף ילדותי, נוף העוטף השגור בזיכרוני. אבל גם אתם מכירים אותו- זו התפאורה המקורית של סרטוני החטיפה אותם ראיתם שוב ושוב.
מפה יצאו להתקיף לקיבוץ הזה, ומפה התקיפו לההוא, מסביר ארז. סיור כזה, מנקודת המבט שלהם, עוד לא עשיתי.
עזה הנעלמת. הנוכחת נפקדת
סיימנו במעבר כיסופים. איפשהו הצלחתי להגניב מבט קרוב יותר על עזה, ולראות פיסה מהשטח החשוף בין המוצבים, שאחריו מיתמרות, כמו בכל מקום, ההריסות. משום מה הרגשתי הקלה מסוימת.
הנה השלמתי חלק מהפאזל. עזה הנעלמת. הנוכחת נפקדת, שלמרות שהיא קרובה אלינו כל כך, היא מעבר להררי החושך. מי יודע מה קורה בה, ומה קורה לאנשים החיים והנמצאים בה.
לסיום קיבלתי מארז הוראות וייז אחרונות, פחות נחוצות כי תכל'ס הנסיעה הביתה היא דוך, ולא יעזור לו, אני אמשיך לנהוג בשיטותיי הנלוזות, זה מה שאני מסוגלת לו. את רוב הדרך חזרה נסעתי אחרי משאית ריקה, שכפי הנראה פרקה את משאה בעזה, ונראתה לי עליזה בצורה משונה.
שיר דרך
יששש… אמרה הקריינית ברדיו, אין חדשות!
ישבתי במכונית. מולי באו
עצים ירוקים, שדות, קוצי קיץ.
טרמפיסטים זקפו אצבעות בתחנות.
לא לקחתי.
איך יכולתי לעצור, אם לא זזתי?
