"היה מאתגר ומחזק, יעיל ומספק. הרגשתי שאני מבצעת מעין עבודה מדיטטיבית, המאפשרת לעיתים הוצאת קיטור, כשיש להוציא מהשורות שאריות זמורות בערמות (חדר זעם, כרם מאחורייך)"
בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ, והארץ הייתה תוהו ובבוהו וחושך על פני תהום. ואחרי החושך ברא את החיות ואת האדם, הניח אדמה וים, נתן עצים עם פירות וירקות וחיטה ללחם. והאדם חרש את האדמה, הוציא לחם מן הארץ, גילה את האש, המציא את הגלגל, בנה עגלות, גידל חיות, למד כיצד לתקשר עם אחרים, גילה את החשמל, הבין את היכולות שלו, תכנן טלפונים ומחשבים, קידם את הרפואה ומצא את הדרך לעשות טוב לאחרים ולהאריך חיים.
ואז צץ לו השטן, יש שיקראו לו יצר הרע. האדם למד מהו רשע, וכיצד לשכלל אותו: ממציא ומייעל שיטות רצח קטלניות. האדם זרע גם רוע ובידול בין אנשים כבש ואנס, רצח וירש. וכשפרצה המלחמה לא יכולתי לכתוב עוד. הרגשתי שאני לא מועילה כעיתונאית: כי את מי מעניין עכשיו סדנאות בוץ או 'דולות' שמאמינות בלידה באגם ברבורים, או בתקשור עם בלוטים באמצעות פעמונים?
אז אחרי התמוטטת עצבים אחת שהובילה לעוד אחת ואפילו עוד אחת (בתוספת דמעות), החלטתי שאני חייבת לצאת מהבית: לעשות משהו בשביל האחר. להועיל. אולי בשביל העולם ומי שנברא בו, ואולי בכלל בשביל עצמי.
אז התחלתי להתנדב בהצלת כלבים שנמצאו בעוטף עזה, להאכיל שימפנזים בגן החיות (למי שדואג: למרות הדמיון, לא נטמעתי בין חברי הלהקה) וכשהבנתי שמה שאני צריכה זה לחוש את האדמה, לעמוד על הרגליים, לזוז – גם כשמסביב הדף של פצצות – התחלתי לעבוד בחקלאות.
וכך, ללא יותר מידי מחשבה, בחרתי לעבוד במשתלה. לאחר יקיצה מאד לא טבעית בחמש לפנות בוקר, התארגנות היסטרית שכללה ג'ינס שנקרע בעלייה המובילה אל המותן, אחרי לגימת קפה שחור מר מידי, ולוחמה כימית בשרוך נעל – התייצבתי במקום מוכנה ומזומנה לעבודה.
כשהגעתי למשתלה, משהו התעורר בלב: צמחים, שתילים, ייחורים וגם אנשים שקטים ונחמדים שכנו במקום הנפלא הזה. לצלילי 'קול המוסיקה' שתלנו עשרות עציצים לשיווק, ולצלילי נביחות – אחת הגיעה מכלב אוסטרלי מעורב בדינגו שזירז אותי בנשיכה קטנה בעקב ("move faster you stupid COW!) שליווה אותנו בכל צעד. והיו שם גם תרנגולות שלא הפסיקו לקרקר – מה שגרם לי להתגעגע לנשות משפחתי שלא ראיתי זמן רב.
במשתלה מצאתי עצמי בחלום: עומדת לבדי מול נוף של הרי ירושלים, סביבי גבעות מוריקות, לצידי מתרוצצים שכלבים חמודים, קרקורי תרנגולות נשמעים ברקע, וידיי נוגעות בייחורי צמחים, גופי משוחרר, האצבעות מתחפרות באדמה. האנשים סביבי עובדים בשתיקה, ברדיו נשמעת מוזיקה נעימה והאוויר טהור, הכול שליו ונכון. אבל זה לא חלום. זאת מציאות חדשה בשבילי.
סטירה בפנים
לאחר שבועיים של עבודה במשתלה הצטרפתי לעבודה בכרם. העבודה הייתה פחות צבעונית מצלילי המוסיקה ויותר בדגש על דיוק בחיתוך הזמורות והשארת כמה ניצנים על כל שריג לצמיחת ניצנים שיפרחו באביב ויספקו ענבים לייצור יין משובח. גם כאן היה קשה – לקבל סטירה מהצד המעליב של הזמורה זה לא כיף – אבל גם היה נעים, טבעי. היה מאתגר ומחזק, יעיל ומספק. הרגשתי שאני מבצעת מעין עבודה מדיטטיבית המאפשרת לעיתים הוצאת קיטור כשיש להוציא מהשורות שאריות זמורות בערמות. (חדר זעם, כרם מאחורייך).
אז איך מוצאים עבודה בחקלאות? או התנדבות?
כעיתונאית וכותבת תוכן שיווקי הנמצאת מול המחשב כמעט כול יום במשך 15 שנה, אני כבר יודעת שאם אומרים מספיק פעמים "אני רוצה לעבוד בחקלאות" או רק חושבים על כך, האלגוריתם כבר יתפוס אותכם וישלח לכם מודעה או פרטים על מקום בו צריכים עובדים. בנוסף לכך, תוכלו לפנות אל לשכת התעסוקה ולקבל תשלום שעתי על העבודה, או לחפש בפייסבוק קבוצות העוסקות בהתנדבות בחקלאות, כמו: 'צו שמונה לחקלאות', 'התנדבות כחול לבן' וכדומה.
האדמה חיה ונושמת
"כמה כבר תכלי לכתוב על עבודה בחקלאות?" שאל אותי העורך כשהצעתי את הרעיון לטור(יה) הזה, ואני עניתי "נכון, אנחנו עובדים בשתיקה. אין הרבה מה לומר". ובכל זאת, אפשר רק לכתוב על סדר היום הפשוט, הזורם, היפה. אין הרבה מה לכתוב. אנחנו והאדמה שקטים אבל חיים, ורוח מלטפת אותנו ומידי פעם.
העולם של אתמול
כולנו יודעים שהמלחמה שינתה את המצב. מה שהיה לפני, כבר לא יחזור להיות. לא מבחינה חברתית ולא עסקית, לא צבאית ולא מדינית. אבל האדמה נושמת והיא חיה, אנחנו עובדים אותה כל הזמן. מנביטים זרעים, מייחרים צמחים, שותלים, זומרים, מעצבים, קוטפים וחורשים. האדמה חוזרת לאט לאט לעצמה, וכשתחזור – תהיה הרבה יותר חזקה.
