עם הסופר 

הדי בטור נוקב על ספרים, סופרים ומספרים ולמה כנראה יש יותר כותבים ופחות קוראים 

ב-1997 כתבתי את ספרי "בשם שמים", רומן דיסטופי על הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ דמיוני המבוסס על יד-חנה. הכתיבה ארכה שלושה חודשים שבסיומם הייתי צריך למצוא הוצאת ספרים שתסכים להוציא אותו לאור. 

כמקובל אז, הדפסתי במדפסת המחשב 11 עותקים מכתב-היד (שם גנרי, למרות שהוא מודפס). עשרה עותקים שלחתי לעשר הוצאות ספרים, ואת העותק ה-11 שלחתי בדואר רשום אל עצמי – זו הייתה הדרך המקובלת אז לשמור על זכויות הסופר: העותק הסגור במעטפה עם חותמת הדואר והתאריך היה אסמכתא משפטית מקובלת לבעלותך על הספר המקורי.  

ואז המתנתי בסבלנות לתשובות מבתי ההוצאה לאור. 

בבתי ההוצאה לאור כתבי-יד הגיעו ראשית כל לידי הלקטור. לקטור הוא קורא-מעריך, תפקידו לקרוא את כתב היד ולהעריך את איכותו וטיבו, ולהעביר את המלצתו לעורך הראשי. העורך הראשי, לפעמים בהתייעצות נוספת, מעריך בנוסף גם את סיכויי השוק של הספר ואת הסיכון הכספי שבהוצאתו לאור. 

בימים ההם, כשאנשים עדיין קראו ספרים ולספרים הייתה חשיבות כלשהי, יכול היה העורך להחליט שגם אם הספר לא יימכר היטב ולא יכסה את עלויות ההוצאה, יש בו די והותר חשיבות מבחינה ספרותית כדי להוציא אותו לאור. כיום אין עוד שיקול כזה. 

כעבור למעלה מחודש קיבלתי תשובה חיובית משלוש הוצאות – עם עובד, כתר ושוקן, שהציעו להוציא לאור את "בשם שמים". 

בחרתי בעם עובד, חתומים היו שם סופרים מהמובילים בעולם הספרות הישראלי, כמו עמוס עוז, מאיר שלו וחיים באר, ורציתי להסתופף בצילם. קיוויתי לפגוש מי מהם במסדרון בית ההוצאה כשאבוא לחתום על ההסכם. 

1.85 ש"ח לכל עותק  

ההסכם נתן בידי ההוצאה את כל הזכויות על הספר, וגם זכות על הספר הבא אחריו, כמו גם על תרגום, הסרטה וכל מה שיעלה על הדעת בהקשרו, ולי השאיר את הזכות לשאוף אוויר מעת לעת ולפלוט אותו, מה שמוכר בציבור כ"לנשום" – וגם לקבל 1.85 ש"ח עבור כל עותק שיימכר, מתוך 90 השקלים שנקבעו אז כמחיר לכל עותק בחנויות. 

בעיניי 1.85 ש"ח נראו תמורה הוגנת מאוד. עד היום אני זוכר את הצ'ק הראשון על סך 74 שקלים, חצי שנה אחרי תחילת המכירות. חצי שנה אחר כך הגיע צ'ק נוסף בסך 11 שקלים ועשר אגורות, ואחר כך הספר נמכר במבצעים, עליהם לא הייתי זכאי עוד לשכר סופרים. 

את הספר השני, "הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", הוצאתי 12 שנה מאוחר יותר, אחרי שקיבלתי תשובות שליליות מכל ההוצאות. למרות שבדרך כלל מקובל היה לתת תשובה קצרה, בנוסח "לצערנו לא נוכל… וכו'", מהוצאת כתר כתבו לי שהתלבטו רבות טרם החליטו שלא, ומהוצאת ידיעות אחרונות התקשרה אליי העורכת והסבירה לי שההומור שלי שבספר לפעמים הופך קיבה, ועל כן על קוצו של קול החליטו שלא, אבל נתנה לי טלפון לאתר XNET, מגזין איכות החיים של YNET, ואמרה שהמליצה להם לתת לי שם מדור שבועי. 

ויתרתי.  

הוצאתי את הספר בסופו של דבר בהוצאת "גוונים", מיסודה של הוצאת "עקד" לשירה, שנחשבה שם מכובד למדי בענף. שם פגשתי לראשונה את המונח "הוצאה במימון מחבר": הסופר משלם חצי מהעלות, ההוצאה משלמת חצי מהעלות ומוציאה לאור, הזכויות וההכנסות מתחלקות חצי-חצי, בין הסופר להוצאה.  

הלכתי על זה. 

מאז עברו עשר שנים. פחות ופחות אנשים קוראים ספרים. האינטרנט, הרשתות החברתיות, חברות הסטרימינג המשווקות תוכן דיגיטלי ויזואלי, אינסוף סרטים במחיר זול ונגישות גבוהה, ועוד – כל אלו מתחרים על הקשב ותשומת הלב של הפרט והפכו את הספר למוצר זניח-יחסית ופחות מבוקש. 

כמו שידידי המנהל חנות ספרים ברשת גדולה אומר לי: "הדי, אנשים לא קוראים ספרים היום". לפני שנים ספר-להיט של מאיר שלו נמכר ב-80 אלף עותקים, היום אין עוד דברים כאלו. 

שלם 25,000 ש"ח ויש לך ספר 

מצד שני, המחשב האישי וה-WORD הביאו לכך שיותר ויותר אנשים כותבים. חלק מזה הוא גיבוב של מילים ומשפטים ותו-לא, אבל עדיין מקובל לקרוא לזה ספרים. 

הזרם ההולך וגדל של כתבי-יד מסוג זה הביא לתשובות שליליות הולכות ומתרבות מצד הוצאות הספרים הוותיקות, ובצדק. התשובות השליליות הללו הולידו תופעה חדשה יחסית, חברות להפקת ספרים המכנות את עצמן "הוצאות ספרים". המרכיב העיקרי, לטעמי ולתפיסתי, של הוצאת ספרים: הלקטורה, הסינון, החלטת המערכת – לא קיים בהן באמת, ועל כן אינני רואה בהן הוצאות ספרים אלא חברות הפקה טכניות נטו. הן מקבלות את כתב-היד, מעבירות אותו עריכה לשונית, בלי קשר לאיכותו או טיבו, מעבירות אותו הגהה וסידור לדפוס, עורכות אותו עריכה גרפית כולל עיצוב עטיפה, ושולחות לבית הדפוס.  

לפעמים הן התחילו מבית דפוס שהתרחב לחברה להפקת ספרים, "הוצאת ספרים" אם תתעקשו. 

כל חברת הפקה כזו מחזיקה "מחלקת לקטורה" למראית עין. קראתי כמה חוות דעת של מחלקות לקטורה כאלה של חברות הפקה, דרך חברים ששלחו כתבי-יד, והצטמררתי מהרמה הנמוכה של הלקטורים שכתבו את חוות הדעת הללו, רמה נמוכה של ניתוח כמו גם עילגות הלשון. למעשה, כל מגמת ה"לקטורה" מסוג זה נועדה לשכנע את הכותב שכתב היד שלו חשוב, מקורי ומעניין ושנכון יהיה להפוך אותו לספר. 

למה לשכנע אותו שספרו חשוב ושיוציא אותו? כי הוא משלם לחברת ההפקה, ל"הוצאת הספרים", החל מ-25,000 ₪ ומעלה להפקת הספר שלו, ב-500 עותקים.  

9,000 ספרים יצאו לאור בשנה שעברה 

ועדיין, אין חולק על כך שזכותו של כל אחד להוציא את כתב היד שלו כספר לקוראים, לחברים, למשפחה, ולנכדים ולנינים שעוד יבואו, ועל כן, 9,000 ספרים יצאו במדינת ישראל בשנה שעברה! 

9,000! 25 ספרים חדשים ביום! 

פירושו של דבר הוא ש-9,000 איש ישבו וכתבו והוציאו את כתב היד שלהם לאור כספר – אני תוהה אם יש 9,000 קוראים כיום בכל מדינת ישראל כולה.  

ועל כן עלה בדעתי שמן הראוי היה לשנות את כינויו של העם היושב בציון מ"עם הספר" ל"עם הסופר". 

ותחשבו על זה.