אומר אחי סיטבון, מגדל ירקות ממושב דקל, שמספר על השתלשלות העניינים במשק מה-7 באוקטובר ועד היום, בכנס סיכום עונת הירקות בערבה תיכונה
אבי סיטבון, חקלאי ממושב דקל, נשוי ליפעת ולבני הזוג ארבע ילדים. על מה שעבר עליו מה-7 באוקטובר ועד היום הוא מספר: "בכל השמונה החודשים האחרונים הבנתי מה זאת משפחה, יהיו פה הרבה משפחות ואם יש פה חבר'ה מהערבה אז תדעו שגם לכם יש חלק מהמשפחה שלנו.
"אנחנו חיים במושב דקל שהוקם ב-1982 על ידי מפונים מהעיר ימית, סיפור יפה לכשעצמו. אבא שלי היה בקבע, פשוט סגרו לו את הבסיס ואת חבל הארץ. אמרו לו שמקימים מושב בחבל אשכול, אם אתה רוצה להצטרף והוא אמר 'יאללה, למה לא' ומאז אנחנו שמה.
"מועצה אזורית אשכול היא מועצה שמתפרנסת בעיקר מחקלאות, עם 24 אלף דונם מבני חממות ובתי רשת. מושב דקל ממוקם מרחק שישה ק"מ ממצרים, שישה ק"מ מהחיבור של חאן-יונס ורפיח.
"המשק שלי מורכב מ-200 דונם של בתי רשת וחממות, משק קטן וצנוע. אנחנו מגדלים באמת מגוון של ירקות, לא משווה בין למי יש פירות יותר יפים ופחות, אבל באמת יש לנו פירות די מוצלחים. אנחנו מגדלים לאורך כל השנה. עובדים במעגל אינטנסיבי במשך כל השנה.
"למרות המלחמה הצלחנו להגיע לשנת שיא אצלנו במשק, עם מחזור של מעל 10 מיליון שקל. יש לי במשק כ-26 תאילנדים על 37 ויזות ועוד צוות של 10 בדואים שעובדים אצלי. כאמור משק מאוד אינטנסיבי ואחי ואני מנהלים אותו ביד רמה, כאשר אבא שלי מנצח תמיד מלמעלה לראות שהכל בסדר.
ה-7 באוקטובר
"בוקר ה-7 באוקטובר, איפה זה תפש אותי? כאן יש צילום שלי בעמדת השמירה של המושב בסביבות השעה תשע בבוקר, קיבוץ ניר יצחק עולה באש, סופה, חולית וכרם שלום, שלושה קיבוצים שעולים באש. זה קצת לפני תשע בבוקר.
"אבל לפני כן קמים בבוקר ורצים לממ"ד, 'צבע אדום', כל המשפחה והילדים. מהר מאוד אנחנו מבינים שלא מדובר בעוד משהו נורמאלי, זה לא עוד פעם 'צבע אדום', זה לא מצב שעוד 5-10 דקות נצא החוצה. הירי ממשיך וממשיך וגם הקולות הם אחרים מהפעמים הקודמות, זה לא רק הקסאמים הקטנים שהיו זורקים עליו, זו כמות באמת אדירה.
"יש לי זיכרון שאני יושב על המדרגות וחושב אם לשים סנדלים או נעליים, האם זה הולך להיגמר אוטוטו או שאני אצטרך לרוץ? מחליט לשים נעליים, עולה על שכפ"צ וקסדה. נותן את האקדח הפרטי האישי לאשתי ואומר לה: 'אני יש לי M-16, בהצלחה לך' ויוצא החוצה.
"בבית האריזה יש לי סחורה, לא יודע אם אתם זוכרים היה אז 16 ₪ לק"ג פלפלים, והייתה לי הזמנה מאוד גדולה ביום חמישי, אני חייב סחורה למוצ"ש. אני בדרך כלל לא עושה את זה. מקבלים מלא מלא סחורה – פלפלים צהובים, אדומים, עגבניות, ויש לי מלא סחורה, 99% מהמשק עם שתילים מניבים, חלק מהשתילים לפני עקירה, ממש קטיף אחרון, חלקות מעטות לפני שתילה וכל המשק באינטנסיביות מלאה ואני מוצא את עצמי כמו חמור עומד שם בעמדה, מת מפחד, לא יודע מה הולך לקרות. איך מחקלאי עברתי להיות איש צבא, בלי בכלל לחשוב מה קורה עם המשפחה שלי, אומר לעצמי אתה מספיק טוב, אבל אני יודע שאשתי חזקה ויש לה אקדח והכל בסדר. וגם חשבתי שלדקל לא יגיעו כי אנחנו כבר על הגדרות מחכים להם ולא יפתיעו אותנו.
"היה לנו מיקרה אחד עצוב מאוד. אוסאמה, בחור ממשפחת אבו מדיעם מרהט. אני חקלאי בערך 23 שנים ואוסאמה עובד אצלי 20 שנה. הוא היה בא בהתחלה עם אבא שלו בתור פועל ממש. בשעה 6:50 אני נזכר שיש לי עובדים בשטח ושולח לאוסאמה הודעה אם הכל בסדר. הוא שולח לי קטע סאונד שאני לא יכול לשמוע ולכן אני גם לא משמיע לכם, בו הוא אומר לי 'לא, לא הכל בסדר' ושהוא נוסע הביתה. את ההודעה עם האימוג'י הבאה שלי, עם אגודל הוא כבר לא ראה, אין וי כחול.
"בסביבות השעה 7:00-7:05 תפשו אותו הנבלות, עצרו אותו את הרכב שלו מול קיבוץ ניר יצחק פחות או יותר. לא כולם נהרגו ברכב, אז מהסיפורים ששמעתי, שאלו אותו: 'מה את עושה פה?'. הוא אמר להם שהוא ערבי ומה הם רוצים ממנו. באיזשהו שלב אמרו לו: 'רוח, רוח, רוח' ('לך, לך, לך') וכשהוא הסתובב דפקו לו צרור בגב והוא נהרג.
"זאת הטבלה של קנט על השטח שלי שמציינת מהם הנזקים שהיו. אני לא מנסה להתבכיין או משהו, גם מפה לא יצא לי שקל לדעתי אז הכל בסדר. יש חלקות שבאמצע גידול, צריך ללפף, ראיתם את אוסאמה בצילום – זו חממה שנשתלה באמצע אוגוסט פחות או יותר. זה בעצם היה הליפוף השני. את שני הליפופים הבאים ניסינו לעשות עם מתנדבים. יש שתילות לבצע. למשתלה במבטחים אין גם עובדים – מי יודע מה נשתל – מתי, איך ולמה? יש פלפלים שצריך לקטוף והסחורה נערמת ונערמת. ויש לנו פגיעות ישירות – נקרעו יריעות ניילון, רשתות וכבלים, נפלו מרזבים ובגדול עם כל הדברים האלה צריך לנסות להתמודד.
8.10 התאילנדים עוזבים
"ב-8 לאוקטובר, יום ראשון, אנחנו קמים בבוקר ומנסים להבין מה עושים, מה קורה, איך, למה. אני יוצא להחליף את הרבש"צ שלנו בעמדת הש"ג כי הוא היה ער כל הלילה והוא כבר היה עייף. אז הגיעו כמה חיילים מבה"ד 1 להחליף אותו, אבל לא ידעו מה עושים אז הוא נשאר איתם ער. רצה הודעה בווטסאפ המושבי שבשעה שלוש פותחים את השער, מבינים שיוצאת שיירת חילוץ של תושבים דרך כביש הכניסה עם חיפוי טנקים, זה דיווח מהמושב. אני עומד בשער וגם המשפחה שלי באותה שיירה. אנחנו נפרדים בחיבוק, נשיקה, לא ראיתי אותם בערך יום וחצי. שאלתי: 'לאן אתם נוסעים' והם עונים: 'משפחת אלוני מחצבה אמרו לנו תבואו ונסתדר'.
"אז באמת תודה למשפחת אלוני. בזכותם הגיעו לאזור הערבה, לחצבה ועין יהב – 90% מתושבי מושב דקל. זה משהו שנעשה לא בצורה מאורגנת של המדינה אבל מכל הלב, להם ולכל תושבי הערבה המון המון תודה. אתה לא יודעים איזה כיף לדעת שהמשפחה שלך נמצאת במקום טוב ואתה יכול להמשיך ולהתעסק בדברים, אולי הפחות חשובים של החיים אבל לעשות מה שמתאים.
"ב-12 לאוקטובר אני מקבל טלפון משגרירות תאילנד שיש אוטובוס בדרך אליי כדי לאסוף את התאילנדים שרוצים לעזוב. 'אני לא יודע מה זה רוצים לעזוב', אני עונה להם, 'התאילנדים שלי לא רוצים לעזוב'. טוב, הגיע כבר אוטובוס, אני יוצא אליהם מאחורי הבית ורואה את כולם כבר עם מזוודות ותיקים ארוזים באמת. הם אשכרה התקשרו לשגרירות וביקשו לעזוב. אני עולה לאוטובוס, מצלם כל תאילנדים, מחבק אותו ומודה לו על כל השנים היפות ובלב אני מקווה שנסתדר לבד. כנראה שהמהלך הזה שלי גורם לעשרה תאילנדים לרדת מהאוטובוס ולהישאר איתי עד היום. האמת שצילמתי גם כדי לדעת מי מכל אחד מהם תובע אותי או לא, אבל המהלך הזה דיבר אליהם. זה באמת אחד המהלכים הטובים שעשיתי בחיי.
"עוברים יום יומיים ומתחילים לחשוב מה עושים. המשפחה והילדים בחצבה, התאילנדים בבית מה שנשאר, אנחנו עדיין בחשש למחבלים שמסתובבים בשטח. חשש לחדירה ממצרים. אנחנו כל הזמן בלחץ, הסתובבנו כל הזמן עם קסדה, שכפ"צ ונשק דרוך, אם כי בדיעבד התברר שהנשק שלי לא יורה. הוא תקול. זיהיתי את זה למזלי רק במטווחים אחרי שבוע.
"חסרה לי תמונה של נתן עם כוורות הדבורים שלא מצאתי. למי שלא מכיר, משק ירקות אם אין לך מים בצנרת, מיכלי דשן ריקים (יום ראשון), המקררים של התאילנדים ריקים, אין דבורים ואתה מנסה לגשש ולראות איך אתה מציל את המצב.
"אז מה שאפשר לבד עושים, אני עם חבר כיתת כוננות שנשאר כמוני במושב, ואנחנו הולכים ביחד לפיצוצים בקווים, עובדים כל הזמן תחת בומים שכל הזמן באוויר ואפילו טנקים שלנו מצודדים עלינו, כי אנחנו נראים קצת חשודים, ואנחנו אומרים להם בקשר: 'חדל אש, זה אנחנו'. ופתאום מגיעה לך משאית של דשן למלא לך את המיכלים. זה נותן לך אוויר. ופתאום אתה מקבל טלפון שאומר לך: 'אחי, אני לא יכול, אבל סע למחסן, יש שם דבורים ותעשה טובה תיקח גם ליואב כהן ותיקח גם לעוד חקלאי ועוד חקלאי, שים בבוטקה שיבואו לקחת'.
"והטלפון הכי מעודד שמרים אותי קדימה, בת קומונה שלי מהשנת שירות, שלחה הודעה קטנה ובה היא שואלת האם אפשר לשלוח הודעה שצריך מתנדבים למשק שלי. אמרתי לה 'תשלחי, מה אכפת לי'. כתוב שם: 'מחפשים מתנדבים לקטיף עגבניות, טיפול בשיחים – מושב דקל, יום ראשון, שעה 07:00. לבוא עם בגדי עבודה ומזמרה'. אמרתי לה שאין לי זמן להתעסק עם זה, אני לא יודע מה קורה עם עצמי, העולם חרב עלי.
15.10 המתנדבים באים
"וואלה, 15.10, יום ראשון בבוקר, מיקי ואני, מיקי חקלאי מהמושב, יוצאים בשעה שבע בבוקר ומגיעים מתנדבים ראשונים. משהו לא יאומן קרה, כאילו – חבר'ה מרמת הגולן, לדעתי יותר מבוגרים מאבא שלי, הניעו את האוטו מוקדם בבוקר ובאו לעזור לאחי סיטבון. להציל את החקלאות שלו. עוד בחור מרמת השרון, לא יודע איך הגיע, ואמר: 'באתי לעזור, מה יש לעשות?'.
"וואלה הגיעו שלושה אנשים, אפשר להתחיל לעבוד. יש לי 10 תאילנדים שכבר שבוע נמצאים בחדר שלהם ולא עושים כלום. עוד שלושה חבר'ה, עגלות קטיף יש, קרטונים יש, מזמרות – מסתדרים וואלה אנחנו מוציאים סחורה ראשונה. את ה-22 משטחים שהיו לנו בבית אריזה הוצאנו עם יחידה של סיירת מטכ"ל, אמיתי, שליוו את המשאית כדי לפנות את המקרר כדי שנוכל להוציא סחורה ביום שלישי. היה שם בחור עם כדור בכתף שבא לחלץ את המשאית.
"התחלנו להוציא סחורות. אח של אוסאמה הגיע ואומר לי: 'אח, אנחנו באים לעבוד'. אני אומר לו: 'תפאדלו, רק איך תעשו את זה?' הוא אומר: 'לא יודע, אנחנו מגיעים'. אז אח של אוסאמה מעמיס עוד חבר'ה מהמשפחה, עולים על 232 ואיכשהו באים. עד היום הם עובדים אצלי.
"כמובן שגם המוסדות מנסים לעזור. אנחנו למודי מלחמות. אני עם השנים פיתחתי מערכת יחסים עם מס רכוש. יישמע אולי קצת מוזר, אבל מאחורי הכותרות הללו יש אנשים טובים. החבר'ה משם נתנו לנו מקדמות בקצב מאוד מאוד מהיר. מה שנקרא הגשת-קיבלת! מכתב מהיר באינטרנט – בום, נכנס כסף לחשבון בנק. בנקים מתקשרים לשאול אם אפשר איכשהו לעזור, באמת כל הבנקים. אני עובד עם שלושה בנקים, בנק מזרחי העמיד לנו מענק לוחמים. אתם לא מבינים – הלוואות שלקחנו, תעצור את ההלוואות בלי ריבית או הצמדה, דחו תשלומים, כאילו מנסים לגונן עלינו כדי שנוכל להמשיך לשרוד ולחיות. גם משרד החקלאות, כל שניה טלפון איך אפשר לעזור, מה אפשר לעשות. לחיוב אומר שהם די כבולים ועל כל דבר הם צריכים אישורים.
"קנט – עשו שיתוף פעולה עם בנק הפועלים, הביאו כמויות של סטודנטים לעזור לנו במשקים. חוץ מהבדואים והתאילנדים שהם בעצם העובדים הקבועים שלי, כמות האנשים שבאו אלי למשק ושאלו איך אפשר לעזור זה משהו שידעתי שקיים בעם ישראל – ובאמת, פעם ראשונה שאני מרגיש את זה.
"אז יש אנשים טובים שרוצים לעזור והכי כייף להרגיש את זה. ואז עם ישראל התחיל להגיע. כל בוקר מגיעה קבוצה, אתה לא יודע כמה אנשים יגיעו. עושים להם תדריך בוקר על היכן הם נמצאים, שידעו למה הם שומעים את כל הרעשים מסביב ומה העבודה שהולכת להתבצע היום ומכינים אותם מה קורה במיקרה של 'צבע אדום', אם מגיעים מחבלים… ופתאום מתחילים לעבוד ומשאית של עגבניות יוצאת מהמשק. אנ שים קוטפים, נותנים עבודה. נכון שזה משמונה עד שתיים אבל זה 100 איש וזה 200, כמויות אדירות של מתנדבים, קצת מוציא אותך מהחקלאות אבל נותן לך למה לקום בבוקר בגדול.
"אז אני מתחיל להבין איפה אני חי – יש לי עובדים, מתנדבים, חשבונות בנק שצריך להזיז אותם כי לא לעולם חוסן, כי לא יעזור כלום, לקטוף עגבניות זה לא סיפור קל. ובאים חיילים ומתנדבים ומנסים להבין מה זה הדבר הזה שנקרא עגבניה, איך מרימים אותה, ועם קליפס ובלי קליפס, תחתוך את הראש, לא לחתוך את השוץ. מזמרות מתברר כמצרך חשוב, אי אפשר לעבוד בלי זה ויש לי נטיה לשים אותה בכיס וללכת איתה הביתה. תקשיבו זה לא מצחיק, הבאתי ארגזים של מזמרות, ואין בחנויות, אבל עם כזה עם וכזאת נחישות, באמת מה יכול להיות רע?
"יש ברכה"
"אני באמת מאמין שהולך להיות לנו טוב, אבל צריך להחליט מה לעשות. והכי קל זה להחליט לעקור, יאללה הלכה העונה, אל תנסה להתמודד – תעקור. יום בהיר אחד, כשכבר הבנתי מה קורה כאן, העמסנו את הפועלים התאילנדים, רק עשרה נותרו ועשינו לילה בעין גדי, בשקט, בלי לילה בממ"ד. ניצלתי את ההזדמנות וירדתי גם לערבה, עשיתי לילה עם אשתי והילדים, זה היה בערך לפני שלושה שבועות. עשינו לתאילנדים יום כיף עם הרבה אוכל ואלכוהול. אמרתי לבעל המקום: 'מה שיהיה נזקים, תגיד לי, הם שווים כל שקל, הם נשארו במלחמה. אזרחים טובים ברחו לחו"ל – הם נשארו פה לעזור, הם באמת הגיבורים של המלחמה הזאת'.
"ובאותו ערב עם המשפחה אמרתי אני חוזר לעבוד. יש הכל, יש שטחים, יש ציוד, יאללה נתחיל לשתול. אני מתקשר למשתלות ושואל מה יש? אחד אומר: יש לי פה איזה 5000 איקרם, פה קצת זוהרה, יש לי מצליבים ואני אומר תביא, תביא, תביא. אני עוקר, מעבד ושותל. החלקה הזאת שהיה בה וויטני עקרנו אותה ביום שישי ושתלנו אותה ביום ראשון. אני לא בחור מאמין אבל יש ברכה. עובדים עד שתיים, הולכים למבשלה שלנו במושב וזה היה החיבור שלי לעובדים. שותים בירה וממשיכים את היום.
"באיזשהו שלב הבנתי שמספיק עם המתנדבים. זה נחמד וטוב אבל אני צריך לחזור למשק שלי ואז בעצם המשפחה חוזרת. כשאני אומר משפחה, זה קודם כל משפחת התאילנדים שעזבו. יצאו תקנות שנתנו אפשרות לכל תאילנדי שעבד אי פעם בארץ להחזיר אותם לארץ והתאילנדים שעזבו באוטובוס חזרו. עשינו להם ארוחה חגיגית אצלי בבית במרפסת.
"המשפחה המורחבת שלי חזרה. אנחנו רוצים להיות ביחד, לשבת ולאכול ביחד, שזה בעצם הדבר היחיד שמחזיק אותנו במקום הזה שנקרא מושב דקל. לא כולם חזרו. התחלנו לעבוד רגיל, התחלנו לשתול רגיל. היום אפשר להגיד שאנחנו במשק בפעילות כמעט מלאה. התאילנדים כולם חזרו. הצוות של אוסאמה עוד לא חזר לעבוד כי באמת לא היה כמו אוסאמה. בגדול רצים קדימה ומתגעגעים לכל החברים שאיבדנו ואני מקווה שהחטופים יחזרו כמה שיתר מהר."
