איך הפרופסור למתמטיקה הפך להיות דוור? מה עשו אם נגמר התקציב לבולים? הדוורות כמשימה חלוצית
בספרו האחרון של יהודה יערי "תשובתו של אביגדור שץ" הוא מספר על חלוץ המגיע ארצה ויודע עד כמה החלום על ארץ ישראל של מעלה יכול לחבל בהחלטתו הנחושה לעלות ארצה ולהיקלט בה. הוא מחליט שהוא יהיה חסין אשליות ויעשה את דרכו בארץ כשהוא ממלא אחרי כל מצוותיה וכאביה. הוא לוקח על עצמו משימה ראשונה: לגלח את חבריו. הוא יודע עד כמה הדבר קשה להם. הלחי המגולחת קיבלה נשיקה מאהובה רחוקה שנשארה שם, היא זכרה את הימים שעיטר אותה זקן מסורתי. לגלח זו משימה. המשימה השנייה שהוא לוקח על עצמו היא להיות דוור. להביא מכתבים ולחלק אותם לחברים. זוהי משימה חלוצית משום שהוא יודע כי עליו למסור מכתבים עצובים המבטאים געגועים ובשורות קשות. הוא צריך גם למסור את הידיעה שלא התקבל מכתב. משימתו האחרונה בטרם יקבל על עצמו את התפקיד עליו חלם להיות דבוראי היא לעסוק בקבורתו של חבר שהתאבד. חברים לא רצו להשתתף בלוויית חברם זה (יהודה יערי מתאר את האיש שמגולל את זיכרונותיו, הוא יושב באוהל וטוען על חברו המתאבד טענה קשה: בהתאבדות הוא ביקש לשחק גם את קין והרוצח וגם את הבל הנרצח. כך הותיר אותנו החיים לבדנו. הוא מחליט לא ללכת ללוויה. המתאבד החליט לא ללוות את חבריו בחייהם למה שחבריו ילוו אותו אל קברו? תיאורו של יערי איננו מסמך היסטורי אך הוא מכיל בתוכו גרעין אמיתי ברור המופיע במסמכים. רק אחרי שהיה גיבור סיפורו גלח, דוור וקברן, הוא מרשה לעצמו להגשים את חלומו והופך לדבוראי.
עניינים אינטימיים
להיות דוור זו משימה קשה. חלוקת הדואר בקיבוץ הייתה כזאת. במשך השנים בקיבוצים רבים נכנס הנוהג שהעומדים בראש סוכנויות הדואר הם הורים של חברים או חברים נכים שלא יכולים לעבוד בשדה. חברת קיבוץ בארי שגדלה כילדה במחנה הזמני של קיבוץ גברעם ליד המושבה מספרת שמי שהלך למושבה הקרובה, הביא את הדואר וחילק אותו לחברים, היה פרופסור למתמטיקה מגרמניה. איש מבוגר יחסית. היא זוכרת שכילדה התרשמה מזקנתו ביחס לחברים. היא פנתה אליו בשאלה הקלאסית לזקנים: מתי תמות? והוא ענה לה "לא היום – אני צריך ללכת לדואר במושבה הקרובה ולהביא מכתבים. גם מחר לא אמות כי גם מחר אני צריך להביא מהמושבה מכתבים". מחלקי המכתבים היו אחראים לשלוח ולחלק.
לעיתים קרובות הדוורים גם היו אמונים על הטלפון היחידי שהיה בקיבוץ. כשהם לא היו משרדם נסגר והקיבוץ נשאר ללא קשר עם העולם. הטלפון אז היה מכשיר נדיר. אי שם בשנות ה-20 פרסמו כי פועלים בארץ 126 טלפונים, מהם 12 טלפונים ציבוריים. וכל אלה בצעו 5000 שיחות בשנה.
איש הדואר היה מצד אחד זקן וחלש ומצד שני עסק בעניינים הכי אינטימיים.
הקיבוץ שביקש למלא אחרי הצו לספק לכל אחד את צרכיו באופן שוויוני האמין שלפחות בשלב הדלות יש לדאוג להגדרה ברורה של הצרכים הדרושים לכל חבר ולספק לו אותם באופן שוויוני ככל האפשר. לשם כך היה צריך להפריד בין התקציבים השונים. לא לשלם בתקציב הביסקוויטים והסבון על ריהוט ולא לשלם בתקציב הריהוט כדי לקנות בולים. הדבר הביא לכך שלעיתים נגמר תקציב הבולים והקיבוץ הפסיק לקנות בולים. כבמצרכים אחרים לעיתים העזרה באה מן החוץ. הורים שלחו בולים או כסף לבולים. התקיימו דיונים האם יש לתת לכל חבר אותה כמות של בולים ולשמור על השוויון או לחלק על פי צרכי החברים לפי העיקרון "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד על פי צרכיו", נוסחה מרקסיסטית שנכתבה באירוניה על ידו אך התקבלה ברצינות מוחלטת על ידי חברי קיבוצים.
אין פלא שבאחד הקיבוצים כתב חבר כי הוא רואה באוספי הבולים סכנה לרעיון הקיבוצי שהרי הם בעצם קפיטליסטים ברורים. אם נקבל את מעשיהם גזרנו סוף לקיבוץ.
