ערב יום השואה בקלנסווה 

"מפגש הכיכר" בקלנסווה הוא התשובה לרוב השאלות. מתברר שגם לשאלה "מה יעשה אדם שלא אכל כל היום ומגלה שהכול כבר סגור?" 

בחודשים האחרונים אנחנו מוצאים את עצמנו, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני, מבקרים הרבה במוסד רפואי מסוים בעיר שבמרכז. סוג של ביקור חולים. הביקורים הם ברמה יומיומית, כשהנסיעה לשם מיד חנה אורכת כשעה וחצי ביום רגיל ושעתיים חזרה. 

אם נדמה לכם שיש כאן פלא גיאוגרפי או פיזיקלי, כשאותה דרך אורכת שעה וחצי לכיוון אחד ושעתיים לכיוון השני, קחו בחשבון שבשעות החזרה שהן שעות ערב, הפקקים הישראליים שהם בלתי שפויים בכל שעה של היום, נעשים מוטרפים לחלוטין בשעות הערב המוקדמות, שהן שעות החזרה הביתה. 

הנסיעות הללו שוחקות אותנו לחלוטין, גופנית כמו גם נפשית, שלא לדבר על השחיקה הנפשית הכרוכה בביקור עצמו, מה שמותיר אותנו ללא אנרגיות לפעילויות שהן מעבר לפעולות הישרדות יומיומית, שזה אומר גם שאין לנו אנרגיות לצאת ולהשתתף בהפגנות. 

אני יודע שזה נשמע רע, ואני יודע שבטח היינו צריכים להשתדל יותר ולהשתתף בהפגנות, אבל הגוף והנפש שלנו אומרים אחרת. אז אנחנו ברוחנו במחאה, ואני משתדל לתרום פוסטים בפייסבוק שמורידים עוד יותר את מצב הרוח לכל מי שקורא אותם, ואם עוד נותרה בקוראים שלי טיפה של תקווה ואופטימיות, אני דואג להכחיד אותן ביד רמה.  

וגם אני תורם כסף ככל שניתן. וגם מקווה שזה עובד ככה בעולם הבא, העניין עם הכסף, וכשאגיע לשערי הפנינה והמלאך גבריאל ישאל אותי: "אתה בטוח שאתה זכאי להיכנס לכאן, בן עמר?"  אוציא את הארנק הקטן שירשתי מאבא שלי, שבו מוחזקים כרטיסי האשראי, ואפתח אותו ושם מונחים זה ליד זה כרטיס אזרח ותיק, רישיון נהיגה, תעודת נכה, כרטיס אשראי של ישראכרט-פועלים, כרטיס דיירקט של ישראכרט-פועלים, וכרטיס דיירקט של מקס-לאומי. כי הניסיון לימד אותי שבשימוש בדיירקט עם דיווח מיידי לסלולר על כל קניה וכל ירידה מיידית ביתרה בבנק, הקניות שלי פחתו ב-30 אחוז בלי הרבה מאמץ. 

מן נס פסיכולוגי-פיננסי שכזה. 

וכשאעמוד בפני שערי הפנינה וארנק כרטיסי האשראי ביד, והמלאך גבריאל ישאל אותי, כאמור: "אתה בטוח שאתה זכאי וראוי להיכנס לכאן, בן עמר?" אשאל אותו: "כמה יעלה לי מקום פלטיניום במקום טוב בצד? רחוק מהתזמורת, במידת האפשר" 

ואז אוסיף: "אני משלם בדיירקט, שזה כמעט כמו מזומן. ולא צריך חשבונית!" 

כי ככה התרגלתי גם בחיים – אני משלם ודורש שלא לקבל חשבונית, כי ברור לי שעיקר המיסים שאנחנו משלמים הולכים למימון טפילים, התנחלויות ומושחתים, ורק אחוז קטן מאוד מהם, אם בכלל, באמת חוזר לטובת האזרחים. 

ובממשלה הנוכחית פי כמה וכמה כך, יותר מתמיד. 

אז גם את מקומי הריק בהפגנות המחאה אני ממלא בתשלומים. מה לעשות. 

ארטיק מאגנום ויהיה מה! 

אז בערב יום השואה מצאתי עצמי כרגיל בשעות אחר הצוהריים בביקור במוסד הרפואי, וכשיצאתי משם נזכרתי שעדיין לא אכלתי באותו יום ארוחת בוקר ולא צוהריים ובעצם מאום לא נכנס לפי, ועל כן בדרכי לצאת מחצר המוסד וללכת למכונית התחלתי לפנטז על שווארמה היכן שהוא בדרך, עד שיצאתי מהשער וראיתי שהעסקים ברחוב מתחילים להיסגר, ונזכרתי שערב יום השואה הוא היום. 

בפאניקה מסוימת הספקתי להיכנס למכולת שברחוב ולקנות שתי לחמניות והרבה נקניק הונגרי פיקנטי בפרוסות, בצעתי את הלחמניות בעזרת אגודליי ודחסתי לתוכן את פרוסות הנקניק, ועד שעברתי את הפקקים באיילון והגעתי לכביש 4 צפונה, נעלמו הלחמניות עם הנקניק בתוך בטני והיו כלא היו. 

ועכשיו נשארתי עם טעם פיקנטי של נקניק הונגרי בפה והחלטתי שאין כמו ארטיק מגנום לרפד את הפיקנטי בקצת מתיקות ולחות ולסיים יפה את הנושא. 

באורח קבע בכל חזרה כזו הביתה אני עוצר בתחנת הדלק סדש שבתל-מונד – זוהי תחנה שמחוץ לכביש הראשי, דחוקה מעט אל תוך הפרדסים, אבל מאחר שהדלק בה הוא הזול ביותר בכל אזור המרכז והשרון ואולי אפילו הזול במדינה, רבים הם הנהגים הסוטים מן הדרך ונכנסים אליה. אני אחד מהם. 

תכננתי לעצור בה כהרגלי ולתדלק, ואז לקנות ארטיק מגנום בחנות הנוחות של התחנה, ועל כן, כשתחבתי את אקדח התדלוק אל פתח המיכל, ניגשתי לחנות, ומצאתי על הדלת את הפתק המודפס הבא: "עקב ערב יום השואה תיסגר החנות היום בשעה שבע בערב. לא יימכרו מוצרים, אבל ניתן לשלם עבור תדלוק דרך האשנב". 

כל גבר מכיר את העניין מניסיונו כנער או כגבר צעיר: שהנערה בה כולם חשקו והתאהבו בה, היא זו שלא שמה על אף אחד ולא הייתה ניתנת להשגה. אני חושב שזה עניין אבולוציוני. ועל כן ברגע שהסתבר לי שאין לי דרך להשיג את ארטיק המגנום הזה עכשיו, לא היה דבר בעולם שרציתי יותר ממנו. אני אוכל ארטיק מגנום בדרך הביתה ויהי מה! 

עצרתי בתחנת פז "קדימה", שחנות ה- Yellow שלה תמיד מלאה – החנות הייתה סגורה.  

עברתי על פני מרכז החנויות של פרדסיה – הכול היה סגור. 

נסעתי לתחנת הדלק בכניסה למושב תנובות – חנות הנוחות בה בבעלות פרטית ואת הבעלים אני מכיר. היא תמיד מלאה בצעירים מקלנסווה שבאים לקנות בה אלכוהול, וחשבתי שיש סיכוי שהיא פתוחה – החנות הייתה סגורה. 

ואז עלה בדעתי שבקלנסווה הכול פתוח עכשיו, כי זה חודש הרמדאן, ועל כן בערב כולם יוצאים לבלות. שמתי פעמיי לשם. 

יש ילדים רעבים בהודו 

כצפוי, "מפגש הכיכר" בקלנסווה המה צעירים. 

הרגשתי קצת לא נעים – ברור היה לי שנוכחותי מעלה את הגיל הממוצע במקום מ-25 למשהו כמו 50. אם הייתי הולך ל"נרגילות אבו יוסף" הייתי מרגיש יותר בנוח, רוב האנשים שם בגילי או קרוב לזה, אבל לנרגילות אבו יוסף אין מגנום. 

ל"מפגש הכיכר" יש! 

נכנסתי לחנות ובחרתי מגנום שוקולד כמו שאני אוהב, וכמו שפינטזתי כל הדרך. כשלקחתי את המגנום נזכרתי באימא שלי זכרה לברכה, שתמיד הפצירה בי לאכול עוד קצת, כי יש ילדים רעבים בהודו. אז נזכרתי בילדים הרעבים בהודו ולקחתי עוד מגנום אחד, הפעם לבן עם עוגיות, כי אולי הילדים הרעבים בהודו היו מעדיפים גיוון. 

בין השולחנות הפזורים בחוץ והמלאים צעירים היה שולחן אחד פנוי – התיישבתי לידו. לא רציתי לאכול את הארטיקים באוטו – אין מצב שאני אוכל משהו, במיוחד לא ארטיק או גלידה, בלי שייזל לי על החולצה והמכנסיים, לא חשוב כמה אנסה. ורק בשבת שטפתי את האוטו. לא רציתי שהארטיק ייזל על הכיסא, או פתיתי ציפוי השוקולד יימרחו עליו. 

אז ישבתי ברחבה של "מפגש הכיכר", אוכל ארטיקים מגנום, וחשבתי שזה אולי ערב יום השואה הכי מוזר שהיה לי בחיי, אבל הארטיקים היו טעימים, וגם חשבתי על כך שלערבים הייתה נכבה, אז בסך הכול לא הייתה סיבה שארגיש לא בסדר. 

***** 

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?" חניה שאלה. 

"חיפשתי ארטיק מגנום בדרך," אמרתי. 

"ארטיק מגנום??? אבל הכול סגור! ערב יום השואה היום!" 

"אני יודע", אמרתי. "אז נסעתי לקלנסווה". 

"קלנסווה??! בערב יום השואה?! לא נראה לך מוזר?" 

"כן", אמרתי. "לא הייתה צפירה". 

"גם כאן אין, יא-סתום," חניה אמרה. "הצפירה מחר בבוקר, בעשר!" 

"אה." אמרתי. "אז אם כך הכול בסדר".