מתי תשלום עבור שעות נוספות נחשב לחלק משכר היסוד שממנו בין היתר נגזרות זכויות סוציאליות?
בית הדין הארצי לעבודה דן בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.
מעשה שהיה כך היה[1]:
עובד הועסק במסעדה למעלה מ-6 שנים. בתקופת העבודה הראשונה קיבל שכר שעתי, בהמשך קיבל שכר חודשי קבוע בערכי נטו, שכלל תשלום גם בעד נסיעות והבראה.
עם סיום עבודתו תבע העובד ממעסיקתו זכויות שונות.
כאן נעסוק רק בסוגיית התמורה בעד שעות העבודה הנוספות.
כאמור, השכר אותו קיבל התובע בתקופה השנייה לעבודתו, היא נשוא מאמר זה, היה שכר חודשי שלגרסת המעסיקה – הנתבעת – גילם בתוכו גם את התמורה עבור שעות העבודה הנוספות אותן עבד התובע.
לא היתה מחלוקת כי מתכונת העבודה היתה קבועה, כמו כן לא היתה מחלוקת כי הסכום ששולם בפועל מדי חודש תאם לרשום בתלוש השכר.
לענייננו, המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התשלום ששולם לתובע כולל גם את המגיע בעד עבודה בשעות הנוספות.
עבודתו של התובע, 6 ימים בשבוע, החלה מדי יום בשעה 06:30 והסתיימה בשעה 15:30 – 9 שעות ליום. לטענת התובע במהלך היום למעשה לא יצא להפסקות לעומת זאת מטעם הנתבעת נטען כי התובע נטל במהלך היום הפסקות ממושכות שארכו אף שעה וחצי. בית הדין לא קיבל את עמדות הצדדים וקבע לצורך חישוב שעות העבודה כי היתה הפסקה בת חצי שעה.
בית הדין קבע שהיות שהשכר שהוסכם היה על בסיס נטו, רשאית היתה הנתבעת לעשות שינויים ברכיבים שבתלוש השכר ובלבד שבפועל אכן שולם שכר מינימום בתוספת השכר המגיע בעד כל שעות העבודה הנוספות (בנוסף לזכויות האחרות). לאחר שקבע בית הדין את אורך ההפסקות – הסיק מכך כי התובע עבד למעשה 8 שעות נוספות בשבוע, 33.6 שעות נוספות בחודש, ומכאן יצא לבחון האם התובע אכן קיבל את המגיע בהתאם לקביעותיו.
ניתוח שכר המינימום כפי שהתעדכן במהלך תקופת העבודה השניה, הרלוונטית העלה כי במקצת התקופה קיבל התובע תשלום גבוה מהמתחייב. ואולם ברוב התקופה התשלום אותו קיבל התובע לא עמד בדרישות חוק שכר המינימום.
להמחשה נדגים פרק זמן אחד ממנו נלמד כיצד חישב בית הדין את המגיע לתובע: בחודש דצמבר 2017 עלה שכר המינימום לסך של 5,300 ₪ (43 שעות שבועיות 186 שעות עבודה חודשיות) מכאן שהשכר עבור שעה נוספת עמד על סך 35.6 ₪ (1.25 * 5,300/186). מכפלת שכר שעתי זה בסכום השעות הנוספות (33.6 * 35.6) מעלה שלתקופת עבודה זו זכאי היה התובע עבור שעות העבודה הנוספות לתשלום בסך 1,196 ₪ לחודש, מסכום זה הופחת הסכום ששולם עבור שעות נוספות – 507 ₪ ועל כן זכאי היה התובע להפרש שכר בסך 690 ₪. בחישוב לכל התקופה נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 11,547 ₪.
זאת ועוד, התובע עתר לקבלת פיצוי בסך 5,000 ₪ לכל חודש בגין תלושי השכר שטען שהינם פגומים, בהם רכיבים פיקטיביים ומשום שלא פורטו בתלושים שעות העבודה ובפרט השעות הנוספות. בית הדין פסק ברכיב זה לטובת התובע פיצוי בסך 5,000 ₪ כיוון שלא נרשמו בתלושים שעות עבודתו של התובע כנדרש.
על פסק דינו זה של בית הדין האזורי הוגש ערעור לבית הדין הארצי[2]. בערעור טען העובד כי המשכורת שקיבל כוללת תשלום גם עבור זמן ההפסקות (כזכור נקבע כי העובד שהה בכל יום חצי שעה בהפסקה). בית הדין פסק שהמעסיקה רשאית לחשב זמן עבודה בפועל ונכון עשה בית הדין האזורי עת גרע את זמן ההפסקות בחישוביו.
באשר לתשלום עבור שעות נוספות קבע בית הדין הארצי כי השכר שסוכם לא כלל למעשה תשלום עבור השעות הנוספות והתייחס לשכר ששולם (בניכוי המגיע בעד נסיעות והבראה) כאל שכר יסוד שעליו יש להוסיף את המגיע בעד השעות הנוספות – 8 שעות בשבוע.
בית הדין הגיע למסקנתו זו לאור העובדה כי במהלך התקופה עלה שכר המינימום כמה פעמים. שכר הנטו לא עלה בהתאם וגם מתכוונת העבודה נותרה קבועה. מכאן הסיק בית הדין הארצי כי התנהלות המעסיקה גרמה לכך "שהשינויים בשיעור שכר המינימום מומנו באמצעות הפחתת גמול השעות הנוספות כך שלמעשה אוינה העליה בשכר המינימום… דהיינו רכיב השעות הנוספות הגלובלי לא התנהג כתשלום עבור שעות נוספות, ומסתברת יותר המסקנה כי רכיב זה לא היה תשלום חסר בעד שעות נוספות אלא תשלום שכר רגיל תוך הסוואתו בשם אחר".
לאור מסקנתו זו פסק בית הדין הארצי כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 56,368 ₪. אגב, נפסק כי הנתבעת תפצה את התובע בעד הוצאותיו בסכום מצטבר (בשתי הערכאות) בסך 14,500 ₪.
תובנות
- שכר הכולל תשלום בעד שעות נוספות ייחשב "כשכר רגיל" – שכר יסוד[3].
- בתלוש השכר יש להבחין בין רכיב השכר הרגיל לבין השעות הנוספות.
- ככל שאכן נעבדו שעות נוספות ולא נרשמו פיקטיבית כי אז לא יובאו אלה בחשבון לעניין זכויות סוציאליות.
- הזכויות הסוציאליות (פיצויי פיטורים, פנסיה וכד') להן זכאי עובד – נגזרות משכר היסוד. ברכיב זה כלולים שעות העבודה הרגילות, ימי חופשה, ימי חג וימי מחלה.
האמור לעיל אינו תחליף ליעוץ משפטי
[1] סע"ש 30728-12-17 נמר אחמד ואח' נ' רחמו מעדני נחלת שבעה בע"מ.
[2] ע"ע 8531-08-20 נמר אחמד נ' רחמו מעדני נחלת שבעה בע"מ.
[3] סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.
