במלחמה התמודד יעל לוי עם תפקיד כפול כמרכז הפרדס וכרבש"צ קיבוץ גונן. מבחינתו הכי חשוב שהפירות נקטפו למרות הכול, ושילדי הקיבוץ הצליחו לחוש קצת נורמליות וללכת לבריכה. "אין כמו הרגשה של בית ותרומה למקום שאתה שייך אליו", הוא אומר
"מה את אומרת, אולי נוותר על הריאיון? קיבלתי קריאה לחילוץ בנחל גובתה ויש עוד המון משימות להיום", פותח יעל לוי (גונן) את שיחתנו. לוי, מנהל הפרדס של גונן, המכהן גם כרבש"צ הקיבוץ, הוא איש נמרץ ומאיר פנים. "קצין וג'נטלמן", מעיד עליו אנדי גוטמן, חבר גונן, שעובד לצד לוי בפרדס. "כל הזמן אנשים פונים אליו בבקשות, חושבים שהבעיה שלהם היא הכי דחופה, והוא עונה לכולם באדיבות ובסבלנות. לא כל אחד היה מצליח לנהל פרדס ולרכז את ביטחון היישוב, בטח באתגר גדול כמו תקופת מלחמה, אבל יעל יכול. אין כמוהו".
יעל, (42), בן קיבוץ גונן ונשוי למור, גם היא בת הקיבוץ, עבד כל חייו בחקלאות. "זה התחיל כבר בכיתה ז'", נזכר יעל, "בכל שבוע התחייבנו ל'יום עבודה' בענפי הקיבוץ. אני בחרתי לעבוד בענף הבקר ופשוט נשאבתי לזה. אהבתי את השהות בטבע, בשטחים הפתוחים, תחת השמיים האינסופיים. ככל שבגרתי הבנתי שזה מה שמתאים לי ולרגע לא חשבתי שאעסוק במשהו אחר".
יאללה, בוא לשעתיים
במהלך השנים השתלם יעל בקורסים רבים הנוגעים לחקלאות, ובהמשך עבר לעבוד בפרדס. בהתחלה פעל כאיש השקייה ומנהל תפעול, ולפני כשמונה שנים קיבל את תפקיד מנהל הפרדס. יחד איתו בצוות עובדים אביב שקד מעמיר, אנדי וארבעה תאילנדים. בעונת הקטיף מגיעים קוטפים מסג'ור ומבית ג'אן. שטחי הפרדס של גונן כוללים 525 דונם אשכולית אדומה, 70 דונם קלמנטינה "אור", 60 דונם סוגי תפוזים ו-20 פומלית. "האשכולית נותנת בממוצע שנתי בין 7-8 טון", מסביר יעל בגאווה. "בפומלית אנחנו רגילים ל-6-7 טון לדונם, אבל השנה כבר מבחינים בהשלכות הקשות של פגעי מזג האוויר, אפילו ירד לנו שלג בפרדס לפני כמה חודשים. זה אמנם מחזה יפה לעין, אבל חוסר היציבות האקלימית הזה גורם לפחת רציני ביבולים".
כידוע, מזג האוויר הוא רק דאגה אחת שניצבת בפני החקלאים. לאורך כל השנה הם מתמודדים עם סוגיות של מים, הדברה, עלויות משאבים, ומחסור כבד בכוח אדם. מצבם של כל הפרמטרים הללו החמיר באופן קיצוני במלחמה. "השערים נסגרו לעובדים פלסטינים, והתאילנדים או הדרוזים חששו לצאת לשטח המופגז. מצאנו עצמנו ללא ידיים עובדות". יעל לא נכנע, ופתח זרועותיו לכל מי שמוכן היה להגיע – חיילים, מתנדבים, צעירים בשנת שירות ותלמידים מבית הספר האנתרופוסופי מטבעון. "אם מישהו רוצה לעזור לנו, אפילו רק לשעתיים – אני אומר לו 'בוא'", מדגיש יעל את השקפת עולמו. כל עובד בפרדס, זמני או קבוע, הוריד לנייד שלו את האפליקציה של פיקוד העורף ופעל בהתאם להנחיות. "אמנם היו לנו מעט ימים שהצבא מנע מאיתנו להגיע לשטח, אבל מצאנו עצמנו משתטחים על הרצפה די הרבה, בכל פעם שקיבלנו התרעה". היו פעמים שיום העבודה הסתיים מוקדם מהצפוי, או שבימים של מתיחות מיוחדת החליטו חלק מהפועלים להישאר בבית, אבל הצוות המקומי הגיע באופן קבוע לפרדס. "זה בסדר גמור בעיניי", מציין יעל, "על עצמי אני יכול לקחת אחריות, אבל אם אנשים אחרים מרגישים לא בטוח – זה מובן שיבחרו לא להגיע".
אתגר נוסף איתו התמודד צוות הפרדס, היה סגירת החות'ים את התעלות לייצוא. "בהחלט נאלצנו להתפשר כאן. בדרך כלל אנו מייצאים את הפרי לחו"ל, אבל במלחמה זה היה בלתי אפשרי. מכיוון שבכל מקרה היה צריך לקטוף כדי להתחיל לטפל בעצים לקראת העונה הבאה – החלטנו למכור את הפרי לתעשייה הישראלית, גם אם זה במחיר נמוך יותר". בגלל המתיחות הביטחונית, שלב הקטיף התארך מעל למשוער, ולא נערך בקצב וברצף הרגיל. "היה כאן בלגן גדול, אבל בסוף סיימנו את כל המשימות. שיווקנו את הפרי במחירים נמוכים, אבל זה מה שיכולנו להפיק. לפחות קיבלנו פיצויים מהמדינה".
שמיש ומוכן לעת קרב
כאמור, בעוד ידו האחת של יעל אוחזת במחרשה, מחזיקה ידו השנייה בשלח, ולצד ניהול הפרדס הוא פועל כרבש"צ גונן משנת 2015.
תפקיד הגיע מתוך הרגשת שליחות. "רציתי להגן על היישוב שאני גר בו. יש האומרים שזה תפקיד עם הרבה בילבולי מוח ואחריות – אבל אפשר להגיד כך על כל עבודה או תפקיד. הדגש שאני שם הוא על האופן שבו מבצעים את התפקיד ועל רמת המחויבות אליו.
תמיד ראיתי את עצמי חי ומקים משפחה בגונן. גם מור אשתי מאד פעילה ועושה חייל במעשיה. אין כמו הרגשה של בית ותרומה למקום שאתה שייך אליו. בשום שלב לא חשבנו לחיות במקום אחר, והיה לנו ברור שאנחנו עושים ככל יכולתנו כדי שלילדים שלנו יהיה מקום טוב לחיות בו. האתגרים שלי בתפקיד הם לדאוג שכל אמצעי הביטחון עומדים ותקינים – שערים, דרך המערכת, תאורת גדר, מקלטים, ובעיקר – הענקת תחושת ביטחון לתושבים. הכל צריך להיות שמיש ומוכן לעת קרב. לרגע לא חשבתי על הסיכון האישי שאני מצוי בו, אלא שמתי את הקהילה לנגד עיניי". לוי מציין כבדרך אגב, את מעמדם הרשמי הרעוע של כל הרבש"צים. "בעקבות המלחמה, פתאום מכירים בחשיבות של הרבש"צות ובסיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו. מצד שני, בפועל השכר שהעלו לנו הוא סמלי, ואין לתפקיד הזה כתובת וודאית ויציבה".
גם בנושא הביטחון חשוב ליעל להזכיר את כל שותפיו לעשייה. גונן הוא אחד מקיבוצי הגליל שלא פונו במהלך המלחמה. בימים כתיקונם הוא מונה 430 תושבים. בחודש הראשון למלחמה התפנו תושבים רבים מרצון, ונשארו כ-160 איש ואישה, בעיקר מוותיקי היישוב. קריית שמונה, עיר המחוז, הושבתה מכל פעילות, וכדי לקבל שירותי בריאות או לערוך קניות, שמו אנשי הקיבוץ פעמיהם לראש פינה או חצור, מרחק של למעלה מחצי שעה בכבישים מיורטים. לוי לא מתבייש לשים את הקשיים שחוו על השולחן. "התמודדנו עם הרבה חוסר וודאות, בעיקר במצבים שכל העובדים היו מפוזרים בשטח בזמן מתקפת טילים. נמצאתי בדאגה מתמדת. לשמחתי אף פעם לא הייתי לבד, ואני סומך על הצוות הקבוע בפרדס בעיניים עצומות. גם בכיתת הכוננות נכנסו לשגרה, וכל אחד ידע את עבודתו. סדר העדיפות היה תמיד לטובת תושבי גונן ולרווחתם". לדברי יעל – בתנאים הקשים שנוצרו, כל מובילי הקהילה עשו את מירב המאמצים כדי לנהל שגרה מיטבית. "בגונן יש מספר ראשי צוותים, שפעלו תחת הצח"י. המשכנו את שגרת חיינו תחת אזעקות וטילים, ישנו בבתים שלנו, מערכת החינוך פעלה, בית הספר פעל במקלטים ובבתי הילדים, ונהגנו ללוות את התלמידים בדרכם לבית הספר כדי לתת הרגשת ביטחון יומיומית. עם הזמן התושבים חזרו לקיבוץ, והצלחנו לייצר כאן קהילה פועלת וחיה. היו לנו אירועי תרבות, כינוסים חברתיים ואפילו הבריכה פעלה במהלך המלחמה. בתוך העולם המשוגע הצלחנו לייצר מעט נורמלית, שלווה ורוגע. המסר היה שאנחנו ממשיכים ועושים כאן מקום נעים למרות המצב הביטחוני המאתגר".
במהלך המלחמה השתדל יעל לאזן בין תפקידיו לבין שמירה ודאגה למשפחתו הפרטית. מור אשתו מכהנת כמנהלת בית הספר היסודי האזורי "לב העמק", כך שגם היא התמודדה עם אתגרים מורכבים. "שנינו היינו מחוייבים לאנשים ולקהילה. נעזרנו הרבה במשפחה המורחבת, שבעת הצורך שימשה כתובת בטוחה לילדינו. במובן מסוים למדנו להתנהל ב'שגרת מלחמה'. פחדנו, אבל גם שידרנו שאנו סומכים עליהם. עם הזמן ראינו שהם הולכים לגן שעשועים או לשחק כדורגל, וכשיש אזעקה הם יודעים להתמגן ולהתנהל עצמאית. בסך הכל אני חושב שהיינו הרבה יחד בתקופה הזו ושמרנו על לכידות משפחתית".
יעל, חג שבועות נקרא גם חג הביכורים. מה הן ההצלחות שלך?
"קודם כל יש לי אחלה משפחה. אני גאה במור ובבנים שלנו ושמח שיצרנו משפחה אוהבת ומגובשת. מבחינה קהילתית אני רואה הצלחה גדולה באופן המכובד בו התמודדנו עם אתגרי המלחמה. אף אחד לא נפגע וכולם תיפקדו היטב. בתחום החקלאות, לפעמים נדמה לי שאנחנו זן נכחד. יכול להיות שכבר לא יהיו אנשים שימשיכו את דרכנו, כי בינינו, לחקלאות אין כזה ביקוש. למרות שכל הזמן מנסים להתייעל, עדיין יש קשיים רבים. אבל כמו כל חקלאי, אני שומר על אופטימיות, ותמיד חושב שבשנה הבאה המצב ישתפר. אנחנו עושים טוב ודואגים שהכל יפעל על הצד הנכון, ועובדה שגם השנה קטפנו פרי בצורה משביעת רצון יחסית למצב. אני מקווה מאוד שנמשיך להצליח ולהניב פרי גם בשנים הבאות".
הוד והדר
יעל לוי ופרדס גונן זכו באות הצטיינות ואות לשבח מיוחד מטעם מועצת הצמחים
לפני כשבוע וחצי השתתף יעל בכנס הוקרה לחקלאים מצטיינים, מטעם מועצת הצמחים. בחוברת האירוע נכתב: "יעל מגדל מצטיין, שמיישם היטב את כל פרוטוקולי הגידול ובזכות זה פרדס גונן מצטיין בתקופות ההנבה". יעל מוריד ראשו במבוכה כאשר אני קוראת את הפיסקה שהוקדשה לו, וחש צורך להסביר: "אני כמובן לא לבד בסיפור הזה. בפרדס יש צוות של שישה אנשים שתומכים אחד בשני. כל הצוות שלנו יודע לפעול היטב גם בשגרה וגם במצבי לחץ. יש לנו מדריך מטעם שירות ההדרכה והמחקר של משרד החקלאות, ואנו עובדים איתו באופן צמוד, הוא מעורב בכל עניין. הרבה ניסויים מתרחשים בשטח שלנו, ובעזרתנו פותחו ממשקים חדשים ויעילים שכל ענף ההדרים מרוויח מהם. מעבר לכך, הראה הפרדס שלנו תוצאות טובות. בקיצור – עמדנו בקריטריונים הנדרשים ומתקבל שהיינו ראויים לתואר. התייצבתי בקריה החקלאית וקיבלתי את התעודה בשם כל צוות פרדס גונן. יש בי גאווה גדולה, אבל עם זאת, בסתר ליבי אני חושב שתמיד יש אנשים טובים בכל מקום". בענף הירקות זכו יעקב אלקיים (מושב ברוש), משפחת רביבו (מושב רוויה), רותי ומקס הרוש (מושב כפר טרומן), אבי דהן ז"ל ודוד ברוך (משק דוד). בענף הפירות זכו כאמל חטיב (נווה יער), אייל יונאי (שדה נחמיה), אמיר מעגן (לביא), בענף הזית זכו צביקה וקובי ארנס (בנימינה) וראיד סובחי חוסין (כפר די חנא). אות הוקרה הוענק לאלי מרגלית ולד"ר ערן רווה. בכנס נתנו כבוד לכלל החקלאים שעבדו בשטחים הפתוחים במהלך המלחמה, ופרט לאותות ההצטיינות, חולקו גם אותות לשבח מיוחדים, על רקע המלחמה. יעל קיבל גם אחד כזה, לצד חקלאים אמיצים ומסורים שהמשיכו לעבוד תחת אש, כמו משה ויינשטיין ממטולה, שבנו עומר נהרג במטעים המשפחתיים. כמו כן זכו באותות ציון ממן, אביו של החקלאי טל ממן, שנהרג ב-7 באוקטובר כאשר לחם בכיתת הכוננות של מבטחים, ומשק ימין (מושב עלמה).
