פלאח עם דיפלומה

שיחה עם פרופ' אברהם גמליאל (גמלי) על פיתוח חלופות למתיל ברומיד, ריסוס פולימרים פלסטיים ליצירת כיסוי קרקע  והמאבק בפגעים פולשים    

למרות שיצא לגמלאות ביולי 2023, פרופ' אברהם גמליאל (גמלי),  לשעבר חוקר בכיר במכון להנדסה חקלאית במכון וולקני, ממשיך להיות בחזית המחקר והיישום החקלאי בישראל. בראיון גלוי לב הוא מסביר כיצד הסטטוס החדש מאפשר לו להתמקד במה שחשוב באמת: מחקר בעל אימפקט יישומי והירתמות מיידית לסיוע לחקלאים.

המעבר לפנסיה: פחות בירוקרטיה, יותר שטח

"מכון וולקני בשירות המדינה הוא ישות ייחודית", מסביר גמלי: "הוא מאפשר לחוקרים פנסיונרים להמשיך לעבוד בהתנדבות, לנהל מחקרים, להנחות סטודנטים ולנצל את התשתיות הקיימות – מעבדה, חממה, ועוזרת מחקר חלקית."

היתרון הגדול ביותר, לדבריו, הוא ההקלה מהעול האדמיניסטרטיבי הכבד: "  המטען הכי גדול שיושב על חוקר הוא השגת כספים וכתיבת דוחות מפרכים, היום,  זה ברובו המוחלט לא קיים עבורי .יש לי זמן פנוי לעסוק בדברים שאני באמת נהנה להקדיש להם – מחקר וחיבור לשטח."

מהפכת חיטוי הקרקע: השילוב המנצח

פרופ' גמליאל, שאת התואר השלישי הקדיש להשפעות הלוואי החיוביות של חיטוי סולארי, נכנס לעולם החלופות למתיל ברומיד מיד עם סיום הפוסט-דוקטורט שלו בארה"ב, בתקופה שבה החלה ההחלטה על הפסקת השימוש במתיל ברומיד (שנכנסה לתוקף ב-2003 והשימוש הופחת בהדרגה עד להפסקה ב-2012).

הצורך למצוא פתרונות חדשים הוליד את אחת המהפכות הגדולות בחיטוי: שילוב טכנולוגי-ביולוגי של חיטוי סולארי עם חומר כימי.

"זה נשמע טריוויאלי  אבל מצאנו שכשאתה עושה זאת במעוּקב – קודם כל פורשים יריעות פלסטיק שקופות לחימום הקרקע למשך שבועיים, ורק אז מזרימים את החומר הכימי דרך הטפטוף – התוצאה היא סינרגיסטית,"  מדגיש פרופ' גמליאל: "שיטה זו מיושמת היום בבסיס חיטוי הקרקע בכל השבר הסורי-אפריקאי ומניבה תוצאות פנטסטיות."

עוד חלופות: הגישה האורגנית

נוסף על כך, גמלי הוביל את פיתוח שיטה של שילוב חומר אורגני בחיטוי סולארי. חומרים אורגניים, כמו שאריות כרוב, משחררים גזים רעילים טבעיים .שיטה זו תפסה תאוצה גם בחקלאות האורגנית והיא פרקטיקה מקובלת במשקי התבלינים :  מגדלים גידול רגיש (כמו בזיליקום) , עוברים לגידול נוסף (כמו מרווה או רוזמרין) שמייצר חומרים נדיפים כאשר מצניעים  אותם בקרקע ומחפים את הקרקע , וכך מונעים פגעים ומאפשרים חזרה לגידול הרגיש."

במסגרת עבודתו במכון להנדסה חקלאית, שנועד לחבר בין שפת המהנדסים לשפת הביולוגים, עסק גמלי רבות בפיתוח אמצעי הדברה.

שיפור הריסוס במשתלות: "עסקתי בפיתוח ושיפור יעילות מרססים,  למשל פיתוח מערכים לריסוס שתילים במגשים או ייחורים לפני שתילתם בשדה. זה דורש הבנה עמוקה של הביולוגיה – מי הפגע ואיך הוא מתפשט – יחד עם הטכנולוגיה – איך ליישם את ההדברה בצורה המדויקת ביותר."

טכנולוגיית אקוטקס והקשר לעוטף

כבר בפוסט-דוקטורט עבד גמלי על ריסוס פולימרים פלסטיים ליצירת כיסוי קרקע  . פולימר כזה, הנקרא אקוטקס, פותח על ידי מפעל נירלט בבעלות קיבוץ ניר עוז. "פיתחנו את הטכנולוגיה לרסס את הפולימר כדי לחפות קרקעות – למנוע נזקי סופות חול, לחמם ולהקדים הצצה, או לבצע חיטוי סולארי, הקשרים האלו לאזור העוטף היו הדוקים ואני ממשיך אותם כיום עם חברים יקרים."

התמודדות עם פגעים פולשים (אגרו-טרור):  בעקבות אסון התאומים בארה"ב, החקלאות הוגדרה כ"בטן הרכה" של האוכלוסייה. פרופ' גמליאל היה שותף בקבוצת מחקר אירופית גדולה בנושא, וממשיך גם לשמש כרפרנט מקצועי לשירותים להגנת הצומח.  "אנחנו מטפלים בהתפרצויות חמורות, כמו מחלת הארגוט בסורגום ומחלת פנמה בבננות, ומפתחים אמצעים למנוע את התפשטותן."  לדבריו : "פיטופתולוגים הם כמו אינסטלטורים – תמיד יש קליינטים חדשים.  כיום אני מעורב בזיהוי מחלה חדשה במטעי תמרים,  שמקורה בשילוב של שתי פטריות."

הירתמות למען יישובי העוטף

מאז 7 באוקטובר, פרופ' גמליאל גויס כמתנדב מקצועי לקרן  Regrow המסייעת בשיקום החקלאות ביישובי העוטף. תפקידו הוא רפרנט החממות, שם הוא תורם מידע ופתרונות בנושא מיכון, פגעים וכל מה שנדרש לשיקום מהיר. "את התרומה המקצועית הזו אני יכול לתת כיום באופן ישיר וממוקד, וזה המקום שבו אני יכול באמת להועיל."

החיבור לשטח: עובדים עם "אנשים הנפלאים"

"אני נולדתי במושב כפר הנגיד ומגדיר את עצמי כ'פלאח עם דיפלומה' "  מסכם פרופ' גמליאל. "העבודה שלי נתנה לי הזדמנות להכיר כמעט את כל הארץ – מחוות רודד ליד אילת, ועד מטולה בצפון – ולעבוד עם אנשים נפלאים." הוא מציין לחיוב את שיתוף הפעולה עם חקלאים מובילים ואנשי מו"פ אזוריים. כדוגמה הוא מביא את סיפורו של עמי מדואל ז"ל, מנהל תחנת הניסויים זוהר בכיכר סדום: "עמי היה אחד האנשים היותר טובים מבחינת הבנה של מה זה מו"פ חקלאי, למרות שהוא הגיע לכיכר סדום  ללא הכנה מוקדמת, בנה תחנת מו"פ לתפארת בעשר אצבעות ועם הרבה מחשבה".

גמלי מדגיש את החשיבות של עבודת שדה, גם אם היא דורשת זמן רב יותר מעבודת מעבדה: "השאלה שאני שואל תמיד היא: מה האימפקט של התוצאות? אם אף אחד לא מיישם אותן, מה עשינו? לשמחתי, האימפקט של חלק גדול מהעבודות שעשיתי הוא כזה שמיישמים אותן – וזה ה'עשיתי משהו' שלי."

המחקר שלא נשאר במעבדה

המציאות הנוכחית בעולם המחקר החקלאי בישראל, מציבה אתגר בפני החקלאים: חוקרים רבים נאלצים להתמקד בעיקר במחקר מדעי בסיסי. נטייה זו נובעת לרוב מכך שחלק ניכר מתקציבי המחקר מגיעים מחו"ל ומיועדים לצרכים אקדמיים בסיסיים, וכן משום שקידום החוקרים נקבע על פי פרסומים בכתבי עת מדעיים, המיועדים לקהילה המדעית ופחות לחקלאי שבשדה.

פרופ' אברהם גמליאל הוא דוגמה הפוכה ומעוררת השראה לכך. מרבית עבודתו של פרופ' גמליאל נעשתה (ועדיין נעשית) בשדה, בממשק ישיר עם הקרקע והגידולים. הוא נמצא בקשר הדוק עם חקלאים רבים לאורכה ולרוחבה של המדינה, ומכירם בהיכרות אישית וחברית. משימתו המרכזית הייתה תמיד לפתור את הבעיות המיידיות והבוערות של החקלאים  , ולקחת את המדע אל חזית היישום.

אין ספק, כי הידע הרב של פרופ' גמליאל, והמגוון הרחב של התחומים בהם עסק – מחיטוי סולארי ועד המאבק באגרו-טרור – משקפים את תרומתו העצומה לחוסן ולחדשנות של החקלאות הישראלית.