כאב עמוק עם חזרת גופותיהם של עודד ליפשיץ, ושירי, אריאל וכפיר ביבס שנרצחו בשבי חמאס. שמחה והתרגשות לשובם של שישה חטופים חיים ובהם טל שהם מבארי
*תמונה ראשית: שירי, אריאל וכפיר ביבס. נרצחו באכזריות בשבי חמאס. יהי זכרם ברוך
ימים של טלטלה רגשית קשה עברו על קהילות קיבוצי הנגב המערבי ועל עם ישראל כולו בסוף השבוע האחרון. במסגרת השלב הראשון של העסקה להחזרת החטופים הוחזרו בחמישי בפעם הראשונה ארבע גופות חטופים, שהועברו עם הגעתן לישראל לזיהוי במכון לרפואה משפטית.
הקדיש את חייו למאבק לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני
ראשונה זוהתה גופתו של עודד ליפשיץ שנחטף מביתו שבניר עוז מיד לאחר שנחטפה יוכבד אשתו במתקפת הטרור האכזרית של 7 באוקטובר. עודד (83) נחטף מביתו כשהוא פצוע ומדמם, אות חיים אחרון ממנו התקבל סביב היום ה-20 לחטיפתו. יוכבד אשתו (85) שוחררה יחד עם נורית קופר (80), לאחר 17 ימים בשבי, גם בעלה של נורית, עמירם קופר, נחטף ונרצח בשבי.
עודד, עיתונאי (ראו מסגרת) ופעיל חברתי, היה ממייסדי ניר עוז. מהקיבוץ נמסר: "עודד הקדיש את חייו למשפחתו, לעשייה חברתית, עיתונות, קידום זכויות מיעוטים ולמאבק לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. גינת הקקטוסים שטיפחו עודד ויוכבד לאורך 63 שנות נישואיהם, נותרה עדות חיה למסירותם ולבית שבנו יחד".
נרצחו בדם קר בידיים
למוחרת זוהו גופותיהם של הפעוט אריאל ביבס שנחטף מביתו כשהיה בן 4 והתינוק כפיר ביבס שנחטף כשהיה בן 9 חודשים. שני הפעוטות נחטפו יחד עם אימם שירי ביבס מביתם בניר עוז, כשאבי המשפחה ירדן ביבס נחטף עוד קודם כשיצא להגן עליהם. סרטון חטיפתם של שירי והפעוטים הג'ינג'ים זעזע את העולם כולו והפך לסמל לרוע לאכזריות המחבלים. ירדן שוחרר קודם במסגרת העסקה הנוכחית.
בהצהרת דובר צה"ל ובאישורו של ירדן נחשפו פרטים מזעזעים אודות רציחתם של שני הפעוטים. על פי ממצאים פורנזיים ובהצלבה של מידע מודיעיני מסר דובר צה"ל כי כפיר ואריאל נרצחו בנובמבר 2023, זמן קצר לאחר חטיפתם, "בדם קר בידיים" על ידי חוטפיהם האכזריים וכי במטרה לטשטש את מעשי הזוועה "בוצעו מעשים נוראיים".
עוד נמצא כי הגופה הנוספת שהועברה אינה גופתה של החטופה שירי ביבס. בהמשך הערב הועברה גופה נוספת שזוהתה כשירי ביבס.
שירי, שנחטפה כשהייתה בת 32, נולדה וגדלה בניר עוז. במשך שנים טיפלה במסירות בילדי הקיבוץ כחלק ממערכת החינוך ובשנתיים האחרונות עבדה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. שירי נחטפה מביתה ב-7 באוקטובר יחד עם שני ילדיה הקטנים ונרצחה בשבי בעזה.
אבל כבד ירד על קיבוץ ניר עוז שקיבל בצער וכאב עמוק את הבשורה. "לפני הכול הייתה שירי אימא מסורה, שהתמסרה להורות באהבה אינסופית" נמסר מהקיבוץ, "שירי, ירדן, אריאל וכפיר אהבו מאוד את ביתם בניר עוז, את המרפסת והדשא, שם בילו אינספור רגעים מאושרים כמשפחה וממנו נחטפו כולם ב-7 באוקטובר. הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, נרצחו באותו יום נורא.
היום, אחרי 16 חודשים קשים מנשוא, המעגל הכואב כל כך נסגר באופן סופי עבור המשפחה ובימים הקרובים תשוב, יחד עם שני בניה הקטנים, למנוחת עולמים באדמת ישראל.
שירי הותירה אחריה בעל, אחות, אחיינים, משפחה וחברים אוהבים שיזכרו אותה תמיד בחיוכה, בטוב ליבה ובשמחת החיים שפיזרה כל עבר. יהי זכרם של שירי, אריאל וכפיר ברוך".
מיכל עוזיהו, ראשת המועצה האזורית אשכול מסרה: ״זוהי יממה קשה ואכזרית לקהילת אשכול. אנחנו אבלים ושבורי לב מהרצח המזעזע והבלתי נתפס של אהובינו, בשר מבשרה של מועצה אזורית אשכול שנחטפו חיים מבתיהם בניר עוז ונרצחו בשבי. קיווינו והתפללנו לסוף אחר, ופני הרוע נחשפו אלינו שוב במלוא אכזריותם. 27 מתושבי אשכול עדיין שם, בסכנה ממשית. אנחנו דורשים תשובות, דורשים פעולה. העסקה חייבת להימשך – עד החטוף האחרון! כי אין אפשרות אחרת".
"עם שחרורו של טל, חוזרת אלינו נשימה עמוקה"
בשבת בבוקר, לאחר 505 ימים בשבי, שוחררו שישה חטופים חיים נוספים במסגרת הפעימה השמינית בעסקה: טל שהם בן 40 שנחטף מקיבוץ בארי; אלי-ה כהן, עומר שם טוב ועומר ונקרט- שנחטפו ממסיבת הנובה; הישאם א-סייד ששוחרר לאחר 3,595 ימים בעזה ואברה מנגיסטו ששוחרר לאחר 3,821 ימים בעזה.
בקיבוץ בארי גברה ההתרגשות עם שחרורו של טל שהם.
מבארי נמסר: "קיבוץ בארי מאושר עם שחרורו של טל שהם לאחר שנחטף מבית משפחתו בבארי ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס.
טל שהם, שציין לאחרונה יום הולדת 40 בשבי, נשוי לעדי ואבא של נווה (9) ויהל (5). המשפחה כולה נחטפה לעזה ב-7.10, עדי, נווה ויהל שוחררו לאחר 50 ימים ארוכים.
טל איש משפחה רגיש, אוהב, חכם ומעמיק. טל ועדי ביחד עוד מימי התיכון ולאחרונה ציינו 20 שנות זוגיות, כשטל היה בשבי. עבור ילדיו הוא עמוד תווך, תמיד שם עבורם, נהנה מההורות וילדיו זוכים לאב עם שילוב ייחודי של רוח שטות, עומק, הכוונה, רגישות ואהבה. טל הוא אדם רחב אופקים ועצמאי, בעל תחומי עניין רבים וסקרנות גדולה. הוא מתחבר בקלות לכל אדם ויש לו יכולת לפתרון קונפליקטים ומשברים על ידי חשיבה ייחודית ויצירתית. אנחנו מחבקים את טל ואת משפחתו, ומאחלים בכל לבנו לשיקום מיטבי.
עוד הוסיפו בקיבוץ בארי: "עם שחרורו של טל, חוזרת אלינו נשימה עמוקה, אך היא לא תשוב לסדרה עד שכל החטופים ישובו לישראל, אנו קוראים להתקדמות מיידית בשלבי העסקה.
מצפים להביא לקבורה את יקירינו שבעזה: עפרה קידר, מני גודארד, אילן וייס, דרור אור, יוסי שרעבי וסהר ברוך".
ברשימת החטופים שנכללים בשלב א' וטרם שוחררו נמנים: איציק אלגרט מניר עוז, אוהד יהלומי מניר עוז, צחי עידן מנחל עוז ושלמה מנצור מכיסופים, שמשפחתו פרסמה שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בשבי.
"ייקח זמן לשקמו"
יואל מרשק (גבעת השלושה) היה ממובילי המאבק לשחרור אברה מנגיסטו
בין ששת החטופים ששוחררו בשבת נמצא גם אברה מנגיסטו ששוחרר לאחר 3,821 ימים בעזה.
יואל מרשק, המגדיר עצמו "איש התנועה הקיבוצית", היה פעיל מרכזי במאבק לשחרורו של מנגיסטו לאורך השנים הארוכות בהן הוחזק בעזה.
"הייתי פעיל במאבק לשחרור אורון שאול וקיבלתי פנייה גם ממשפחת מנגיסטו. אברה היה פגוע נפשית בעקבות התאבדותו של אחיו שנה קודם. והוא חצה את הגבול לעזה. על אף שנצפה כשהוא חוצה את הגבול ועל אף שהוא אזרח ישראלי, לא נעשו פעולות על מנת לעצור אותו. למעשה זמן רב המדינה התעלמה ממנו ולא ביקרו אצל משפחתו. זה קומם אותי". יואל פעל לאחד בין מטות המשפחות שנאבקו אז לשחרור בניהן מעזה. "יצאנו לכרם שלום לחסום כניסת משאיות וכניסת כספים שהועברו לעזה, כמו גם לחסום אוטובוסים עם בני משפחה שהגיעו מעזה לבקר את האסירים בבתי הכלא בארץ. לצערי, המאבק הזה נשאר מאבק של העדה האתיופית. הייתי היחיד שם בצבע שונה ומעטים הצטרפו למאבק".
יואל מספר שנקשר להוריו של אברה ולבני משפחתו והקפיד לשמור איתם על קשר ולהביא מתנות בחגים. לפני כשלוש שנים אף ביקש להיכנס לעזה ולהיפגש עם גורמים שם על מנת לפעול לשחרורו. היוזמה אושרה בצד הפלסטיני אולם נעצרה בצד הישראלי.
"אברה עבר את הגבול בשל מצבו הנפשי. הוצאתי בזמנו את המסמכים שהיה מטופל ושלא שירת בצבא ואותם העברתי לחמאס". על פי מרשק, רק לפני כארבע שנים בעקבות שיח עם שרה נתניהו, החל ראש הממשלה להזכיר בטקסים רשמיים גם את מנגיסטו כאחד החטופים שיש לשחררם.
בשבת נפגש מרשק בבית החולים עם הוריו ואחיו של מנגיסטו, ומסר שאומנם מצבו הבריאותי תקין אולם לא כך מצבו הנפשי. "ייקח זמן לשקמו".
ב-7 באוקטובר ניסיתי להתקשר לעודד ולא הייתה תשובה
העיתונאי הנחוש שהגן על התנועה הקיבוצית, נאבק בגירוש הבדואים מפתחת רפיח והצביע על הצורך בחיץ ביטחוני ברצועת עזה נחטף ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי חמאס. נחמן גלבוע (נחשון) על חברו עודד ליפשיץ (ניר עוז)
נחמן גלבוע
את עודד ליפשיץ מניר עוז הכרתי ב-1991 כשהתקבלתי לעבוד ב"על המשמר" ו"הדף הירוק". עמדות המחשב שלנו במערכת העיתון היו קרובות זו לזו, ונעזרתי בידע שלו כעיתונאי ותיק שמתמצא בנעשה בתנועת הקיבוץ הארצי, וגם כשחיפשתי אנשי קשר בקיבוצים שכתבתי עליהם. מטבע הדברים השיחות בינינו היו גם בנושאים אחרים, ונמשכו כשהיינו יוצאים לארוחת צוהריים במסעדה ליד המערכת.
תוך זמן קצר הפכנו לידידים טובים, כך שלא התפלאתי כשיום אחד הוא פנה אליי בשאלה אם אני מוכן לבוא איתו לרבנות בתל אביב לשמש יחד איתו כעד לקראת חתונתה של בתו. נסענו ברכב שלו לרבנות במרכז העיר, וכשהיינו ממש קרובים אמרתי לו שלפני שאני מעיד על צניעותה של בתו כדאי שיגיד לי איך קוראים לה. "קוראים לה שרון" הוא אמר לי. בסופו של דבר, אם אני זוכר נכון, כל מה שביקשו ממני היה לחתום על מסמך כעד, ובזה הסתיימה תרומתי.
כבר אז הצביע על הצורך בחיץ ביטחוני ברצועת עזה
עוד לפני שהגעתי לעיתון התפרסם עודד במאבקו נגד גירוש הבדואים מפתחת רפיח, והוא פרסם סדרת כתבות בנושא זה. הטענה שלו הייתה שהגירוש יהיה אבן נגף בחתירה לשלום, ועם זאת, כבר אז הוא הצביע על הצורך בחיץ ביטחוני ברצועת עזה. בתקופה שעבדנו יחד הוא עסק בנושאים כלכליים ואידיאולוגים הנוגעים לתנועה הקיבוצית, לארגונים הכלכליים הקיבוציים ולקיבוצים. בלטו במיוחד התחקירים שלו ובהם תחקיר על התנהלות מנכ"ל מילואות אושי פרידמן, ותחקיר על התנהלות בעייתית של הנהלת אחד הקיבוצים בצפון בתחום ביטוח החיים של חברי הקיבוץ.
בתחילת שנות ה-2000 כשהתחילו לנחות הקסאמים הראשונים על קיבוצי הנגב המערבי, יצאתי עם עודד לכתבה משותפת על קיבוצי עוטף עזה. באותה תקופה הקסאם היה מורכב מעמודי תמרורים עם מעט חומר נפץ. בכביש הכניסה לניר יצחק ראינו אוהל של בדואי, כשרקטת קסאם נעוצה בחול לפני הכניסה לאוהל ורק זנבה גלוי לעין. הבדואי סיפר שחבלני המשטרה עוד לא הגיעו אליו. בקיבוץ סעד סיפרו לנו על רקטת קסאם שחדרה בשעות הערב דרך הגג למטבח של חבר ותיק, וכשחברי הקיבוץ רצו לעזור לו הוא סירב לפתוח את הדלת בטענה שהוא צריך ללכת לישון כי יש לו חליבת בוקר מוקדמת ברפת. את הסיור שלנו סיימנו בקיבוץ מגוון בשדרות, בראיונות עם ילדי הקיבוץ לאחר שרקטת קסאם פגעה באחד הבתים של הקיבוץ.
הגן על התנועה הקיבוצית
ב-1995 נסגר עיתון "על המשמר", ומערכת "הדף הירוק": יעקב לזר, עודד ליפשיץ, סימה באר ואנוכי נשארנו עוד שנתיים בבניין ברחוב חומה ומגדל. כעבור שנתיים נחתם הסכם בין הקיבוץ הארצי למעריב, והדף הירוק עבר לעבוד בבית מעריב. בעל המשמר עבדנו עם מעבד תמלילים בשם קיוטקסט שנוצר על ידי יצחק מינץ מקיבוץ דביר והיה מיועד לשימוש בשפה העברית. במעריב עברנו לעבוד עם וורד, שהוא מעבד תמלילים אוניברסלי עם התאמה לשפה העברית. לעודד לא היה קל להתרגל למעבד התמלילים החדש. אני זוכר אותו יושב בחדרון הקטן עם החלון הפתוח כדי שעשן הסיגריות ייצא החוצה, ומדי פעם צועק על המחשב כשהקלדה שלו לא הביאה לתוצאה שאליה היה רגיל בקיוטקסט.
זמן קצר לאחר שהגענו למעריב, התחלף עורך הדף הירוק יעקב לזר ובמקומו נבחר שלמה גלזר. כעבור מספר שנים התגלע סכסוך בין עודד לשלמה, כשהנושא העיקרי היה הדרישה של שלמה מהעיתונאים לעבוד מהבית ולא להגיע למערכת מדי יום. עודד, שבמשך שנים גר בדירה שכורה צנועה בתל אביב ועבד מהמערכת, סירב לקבל את התנאים החדשים, ונוצר עימות חריף בינו לבין שלמה. העימות הסתיים בתביעות משפטיות הדדיות בין עודד לרשות העיתון ובסופו של דבר, עודד פרש מהעבודה ושב לקיבוצו לאחר שהדירה נלקחה ממנו. גם לאחר פרישתו מהעיתון פרסם עודד מדי פעם כתבות ב"הארץ" ובעיתון "הקיבוץ", שעיקרן הגנה על התנועה הקיבוצית שהייתה נתונה במתקפות בעיקר בתחום הקרקעות.
הנס לא קרה
הקשר שלי עם עודד נשמר בשיחות טלפון, ומדי פעם בביקורים בביתו כשהכנתי כתבות באזור. בשנים הראשונות לאחר פרישתו מהדף הירוק, הוא סיפר לי שהוא עובד כאיש אחזקה בבית הספר המקומי ומכהן כיו"ר כלכלי של הקיבוץ. באותה תקופה הוא התגאה בהישגים הכלכליים של הקיבוץ.
המפגש האחרון שלי עם עודד היה באוגוסט 2022, במפגש נוסטלגי של עובדי על המשמר שהתקיים בירושלים. למרות צרידותו הוא התעקש להשתתף בהעלאת הזיכרונות מתקופת עבודתו בעיתון, והתחושה שלו, כמו של כולם, הייתה של הנאה צרופה מהמפגש. לפני המפגש עודד והמאייר ארנון אבני מנירים השאירו בנחשון את הרכב של ארנון, ועלו לירושלים ברכב שלי יחד עם יעקב לזר. כשהיינו בדרך חזרה לנחשון עודד סיפר לי שיצא לאור ספר על יחידת המילואים שלו, שבמלחמת יום הכיפורים עשתה ביוזמתה הסבה מטילים נגד טנקים מיושנים לטילי סאגר רוסיים שנפלו לידיהם כשלל. "כדאי לך לעשות על זה כתבה" הוא אמר לי. עניתי לו שאני צריך למצוא הקשר לפרסום כתבה בנושא הזה, ושאני אחשוב על זה. הרגשתי קצת לא נעים שאני מאכזב אותו. לקראת יום הכיפורים הצעתי לעורכת "זמן קיבוץ" את הנושא הזה, וקיבלתי אור ירוק להכנת הכתבה. התקשרתי לעודד ואמרתי לו שאני אכין את הכתבה שהוא ביקש ממני. "תזכיר לי על איזו כתבה אתה מדבר", הייתה התשובה.
בכתבה שהכנתי על יחידת המילואים, עודד היה מרואיין ראשי, והיו עוד שני מרואיינים חברי קיבוצים. הסתבר לי שלמרות שרובם חצו את גיל 80 הם שומרים על קשר, ויש להם קבוצת ווטסאפ משותפת. לאחר שהתפרסמה הכתבה אחד המרואיינים טען שהיא רצופה באי דיוקים, ושהוא איבד את האמון בעיתונאים. עודד יצא מיד להגנתי. הוא כתב לחבריו שגם בספר שיצא עליהם יש שגיאות ואי דיוקים, ושזה יכול לקרות כששלושה אנשים מתראיינים על אירועים שקרו לפני 50 שנה, ושהכתבה נותנת לקוראי זמן קיבוץ תקציר אמין על מחלקת הסאגרים.
ב-7 באוקטובר ניסיתי להתקשר לעודד בטלפון הנייד ולא הייתה תשובה. ב-8 באוקטובר כתבתי לו בווטסאפ: "עודד מה שלומך?". בימים שלאחר מכן התחילו לטפטף הידיעות על חטיפתם של עודד ויוכק'ה ליפשיץ, והתחלתי לעקוב אחר מאבקם של בני המשפחה להשבת עודד. קיוויתי לנס, כפי שאמר בנו יזהר, אבל הנס הזה לא קרה. איבדתי חבר טוב ועיתונאי נפלא.
