פנסיונרים בשנת שירות ביישובי העוטף 

עם ישראל תמיד מתאחד בתקופות שלל משבר וצרה, כך גם היה ב-7 באוקטובר, בהם ראינו איך העם מתגייס למען הגנת המולדת ולמען המפונים והחיילים * בין המתנדבים הרבים נמצאים גם אנשים מבוגרים, חלקם פנסיונרים, כולם מומחים ובעלי ניסיון במגוון של מקצועות שעזבו את חייהם מאחור וירדו לנגב על מנת לעזור 

*תמונה ראשית: רינה כהן – יוזמת ובוגרת גרעין ראשון. אלבום פרטי 

בימים טרופים אלו, אחרי השבעה באוקטובר, מתגלה חוזקו של העם. זה מתבטא בהתנדבויות שונות – בישול מזון ואספקתו לחיילים, עזרה למפונים, ניסיונות לשקם את היישובים שנפגעו קשות. אחת התופעות המפתיעות היא התנדבות של פנסיונרים, אנשים בני 55 ומעלה, רובם ככולם מומחים ובעלי ניסיון במקצועות שונים, שעזבו את בתיהם השלווים ועברו להתגורר ביישובי הנגב המערבי. יש ביניהם זוגות ויחידים. והמשותף לכולם הוא הרצון הטוב לתרום. 

המתנדבים הם רבים ובכתבה זו אתמקד ואספר על ארבעה מהם: רינה כהן, שהגתה את הפרויקט ויישמה אותו, טל מרגלית שמתעדת חפצים בבתי אוסף ומלמדת אנגלית, ובני הזוג דני ואהובה קליין, שמתעדים חפצי טראומה בקיבוצים ומחזקים את החברה במושב באמצעות תיעוד סיפורים משפחתיים.  

רינה כהן – רצתה לצאת ולעשות מעשה 

כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה ישבה המורה רינה בביתה בכפר ורדים בחוסר שקט. "סבלתי מהסיטואציה של חוסר פעילות, כיוון שבתי-הספר שבתו מלימודים. בתי הגדולה היתה במילואים באוגדת עזה מאז השבעה באוקטובר. אז עלתה במוחי איזושהי מחשבה, שאני רוצה לצאת לשנת שירות בדרום ולעשות מעשה." 

רינה מכירה היטב את מסגרת שנת השירות. בנעוריה היא היתה במסגרת כזו: "השתייכתי לקבוצה אשר רות קלדרון, מחנכת וחוקרת תלמוד, יזמה בפעם בראשונה. היינו קבוצה של מסיימי כיתה יב' חילונים, ששילבה במשך שנה הדרכה ולימוד של מחשבת ישראל. למדנו בחוג למחשבת ישראל במכללת 'אורנים' והדרכנו בתנועות נוער שונות. זו הייתה שנת שירות שלי, והייתי מודעת לעובדה שהיא הייתה חלוצית, וכי אנחנו בונים יש מאין." 

לאחר השירות הצבאי שלה כמשקית ת"ש בחילות השדה למדה רינה הוראת עיצוב ואמנות במכללת 'אורנים', והשלימה תואר ראשון. בנוסף היא למדה לתואר שני ב'מכללה הישראלית לחברה ואומנויות', בה סיימה גם קורס להנחיית קבוצות. "למעלה משלושים שנה עבדתי כמורה וכמחנכת בבית ספר ייחודי, בית ספר על אזורי תפן. רבים מתלמידיי יצאו לשנת שירות ולמכינות קדם צבאיות. זה היה חלק מאוד משמעותי בחינוך שלנו," היא מספרת בגאווה. 

בימים שלאחר השבעה באוקטובר, לאחר שנבט בה הרעיון לצאת לשנת שירות בדרום, היא הצליחה לסחוף אחריה עוד אנשים.   

"הצטרפו אלי ארבעה אנשים," היא מספרת, "חברתי מזה שנים תמר אוגד, שגם היא מתגוררת בצפון, ביישוב כמון. ואחר כך חברו אלינו עוד שלושה גברים מקסימים: גיא גרדי  מנכ"ל העמותה הירושלמית אלול, שמפעילה  בתי מדרש בכל רחבי הארץ. ערן ברוך שהיה מנכ"ל בינה, עמותה שמתעסקת בחינוך ותרבות ישראלית, כולל מכינות ושנות שירות. השלישי הוא בועז שליט, חבר מאוד מאוד טוב שלי מהמגזר העסקי, ירושלמי במקור, שמתגורר היום במכבים."  

רינה מפרטת את תחילת הפעילות של הצוות המוביל: "נפגשנו כל החמישה והתחלנו לחשוב איך להרים את המיזם הזה, התלבטנו, ניסחנו כוונות ברורות וגיבשו תוכנית לפרטי פרטים – הקמת גרעין של מתנדבים בני 50 ומעלה, שיתגייס לשנת שירות בדרום, ביישובי הנגב המערבי. הגענו למסקנה שאנחנו מעוניינים בכוח מיומן, אנשי מקצוע בתחומים שונים, שהם פנסיונרים או פנויים אחרים מסיבה כלשהי, ולהביא אותם לרשויות המקומיות ביישובי הנגב המערבי שיזמינו אותנו. קבענו שזו תהיה התנדבות של שנה שלמה. הרשויות יספקו לנו מגורים בתחומיהם וידאגו לביטוח עבור המתנדבים, אנחנו נכוון את האנשים המקצועיים לפי הצרכים של הרשויות." 

"כאמור, כל הפעילות היא מתוך עמותת 'אלול', אני חייבת לציין שיש לנו שיתוף פעולה חשוב לצורך פעילות וגיוס תרומות עם ג'וינט-אשל, ארגון שמפתח תוכניות עבור האוכלוסייה המבוגרת ומספק לה שירותים. כלומר עוסק בזקנה מיטבית. וברור שאנחנו עובדים בצורה הדוקה עם הרשויות המקומיות וכל הגופים המסונפים להם."   

מתנדבים מכל הארץ 

זוהי השנה הראשונה לפעילות גרעין המתנדבים. מחודש ספטמבר 2024 פועלות שתי קבוצות: באזור מרחבים, שכוללת את הכפר השיקומי עדי נגב ואופקים, והשנייה במועצה האזורית אשכול. בפברואר השנה הצטרפה קבוצה שלישית של מתנדבים בשער הנגב, והם מתגוררים בכפר עזה. מהאחד בספטמבר תצטרף לשלוש הקבוצות הדרומיות גם קבוצה צפונית במטה אשר." 

אנשי הגרעין במועצה האזורית שער הנגב מתגוררים בכפר עזה. במועצה זו רוב היישובים הם קיבוצים ורק מושב אחד נמצא בתחומה – מושב יכיני. כל אנשי הגרעינים במועצות האזוריות אשכול ומרחבים מפוזרים במושבים השונים ומתגוררים בבתים שהרשות המקומית שכרה עבורם. זוגות מתגוררים יחד, כמובן, ואנשים שהגיעו לתכנית כיחידים מתגוררים כשותפים לדירה.  

"בשנה ראשונה זו גיבשנו לעצמנו את המטרות העיקריות ל'רילוקיישן' שלנו," אומרת כהן. "המתנדבים משתלבים לפי מקצועותיהם. לדוגמא, עורך דין עובד במועצה האזורית בתחום עיסוקו, חוזים וכדומה. מורים מלמדים הן בקבוצות קטנות והן עוזרים בכיתות. הם גם מדריכים בחוגים, מצטרפים לטיולי בתי הספר וגם תומכים בצוות החינוכי. אחיות ורופאים תורמים מניסיונם הרב גם בהדרכת הכוחות המקומיים, עובדות סוציאליות מתנדבות מקבלות לעיתים תיקים לטיפול מטעם הרווחה וגם הן פנויות להדרכה, אם יש צורך בכך. אבל זו לא רק הפעילות ההתנדבותית" מדגישה רינה, שהיא גם מנהלת את הפרויקט וגם מתנדבת מן המניין.  

"עצם היותי מתנדבת ביישוב גורם לי להיות חלק ממרקם החיים במקום זה לאורך כל השנה. כיוון שאני זרה במקום, אני צריכה קודם כל להרוויח את מידת האמון ואת ההתקבלות שלי שם. הרי באתי מאזור אחר לגמרי בארץ, אולי עם נִרְאוּת מסוימת ואולי עם דעות מסוימות שצריכות לעבור איזושהי אדפטציה." 

ואיך עושים זאת? "על ידי השתלבות בפעילות קהילתית של היישוב, כגון עזרה לנוער בהכנת טקס לחג מסוים – ואפילו שיחות אקראיות בצרכנייה המקומית או בבית הקפה האזורי, גורמות לאנשים להכיר אותך, לספר על פעילויות הגרעין לאנשים אחרים ועוד."  

יש עוד פעילויות מחוץ לשעות ההתנדבות המוצהרות, כגון: "סבתא לשנה", שמשמעותה ליווי משפחה בתחום הרווחה, או בתוכנית "אֵם לאֵם", ליווי יולדות באזור. "בקיצור," מסכמת רינה, "מי שבא להתנדב לא מסיים את עבודתו בשעה מסוימת. הוא לא ילך לבשל או לכבס לעצמו. אלא יתפנה לפעילויות נוספות אחר הצהריים, כגון תגבורים, הדרכות בחוגים ועוד."  

המתנדבים עובדים מיום ראשון עד חמישי. רובם חוזרים הביתה ל"חמשוש", מבלים את סוף השבוע עם המשפחה. יש כאלו שאין להם בית לחזור אליו, כי השכירו אותו לשנה, או מסיבה אחרת, ואז הם נשארים גם בסופי השבוע ביישובים. כאלו הם בני הזוג אהובה ודני קליין.  

דני ואהובה קליין – "תרמנו ונתרמנו" 

אהובה ודני קליין הם זוג ירושלמי שהגיע להתגורר במושב שדי אברהם בחבל אשכול, בפתחת שלום.  

אהובה נולדה בשנת 1960 וגדלה במושב בכפר חרוצים במישור החוף. "הוריי לא היו חקלאים," היא מספרת. "אבי היה צורף תכשיטים, שעבד שנים רבות עם 'משכית' ואמי עבדה במשתלת בני-ציון. למדתי בבית הספר היסודי במושב בני ציון ובבית ספר התיכון 'כצנלסון' בכפר סבא." 

אחרי הצבא כקצינת ת"ש בשריון, שם פגשה את דני בעלה לעתיד היא למדה חינוך והוראה במכללת בית הכרם בירושלים במסלול חינוך מיוחד. במרוצת הזמן עברו בני הזוג קליין להתגורר בצפון, ביישוב רקפת אשר בגוש משגב. אהובה לימדה שם בבית הספר הניסויי בתפן במשך 17 שנים. וגם למדה במכללת "אורנים".  

בשנת 2012, כשהיתה בשנת שבתון, היא נשלחה על ידי משרד החינוך והסוכנות היהודית ללמד בווינה, בקמפוס של מורי קהילת חב"ד. כאשר היא נשאלת מה לימדה את המורים בווינה, היא עונה: "הדרכתי מורים איך לא ללמד את כולם אותו דבר בכיתה, לימדתי בעצם אסטרטגיות למידה." והיא מפרטת: "איך בונים מערך שיעור עבור כיתה בה יש פערים בין התלמידים? איך קוראים אבחון? מהם הקשיים של קשב וריכוז אצל ילדים על הרצף? ועוד."  

עם חזרתה מווינה אהובה חשה שהיא מוכנה לאתגרים קשים יותר, והיא עברה ללמד בבית ספר "פסגות" בכרמיאל. שם עבדה בחינוך מיוחד, הפעם עם קבוצות מאתגרות כגון עולים חדשים.  

דני, בעלה של אהובה, מספר על עצמו: "אני ירושלמי. נולדתי בשנת 1959. למדתי בתיכון ליד האוניברסיטה, בצבא הייתי קצין בחיל השריון, ואחר כך עברתי לממר"ם, לפיתוח מערכות מחשב. ומכאן התחילה הקריירה שלי בהייטק. בתחילה עבדתי בירושלים, אחר כך עברנו להתגורר במשך ארבע שנים בארצות הברית, שם עבדתי בחברת הייטק ובמקביל סיימתי תואר בתכנות מחשבים.  

"לאחר ששבנו ארצה מארצות הברית הצטרפתי עם אנשים נוספים למרכז פיתוח של חברה אמריקאית (Astea) התחלנו בתפן ולאחר כמה שנים עברנו לכרמיאל. החברה עסקה בפיתוח של מערכות עסקיות לניהול שירות מבוסס טכנאים, כולל מה שהיום קוראים 'בינה מלאכותית' הרבה לפני שהמציאו את המונח. ניהלתי במשך שנים רבות את סניף הפיתוח של החברה בארץ, ובשנים האחרונות הייתי מנהל המוצר ויועץ עסקי להטמעת והתאמת המערכת אצל לקוחות ברחבי העולם. החברה הזו נקנתה בדיוק לפני הקורונה על ידי חברה גדולה יותר (IFS) ואני עברתי לעבוד במרכז הפיתוח של החברה החדשה בתחומים דומים. לפני כשנה וחצי הגעתי למיצוי ופרשתי." 

לאחר עשרים שנה בצפון החליטו בני הזוג קליין לעזוב את הגליל ולעבור לירושלים. "דני הוא ירושלמי במקור, ושנינו מאוד אוהבים את העיר הזו," מסבירה אהובה. היא המשיכה ללמד שם ולאחר 30 שנות הוראה פרשה לגמלאות. "לאחר פרישתי מן ההוראה ניהלתי מרכז תרבות של חירשים וכבדי שמיעה בירושלים, שנקרא 'בית זוסמן'. ובמקביל עשיתי דברים נוספים כגון לימודים ב'מכון שכטר', ספורט, טיפול בנכדים שלי…"  

ואז הגיע השבעה באוקטובר. מאותו אירוע נרתמו דני ואהובה לתרום ככל יכולתם. במשך כמה חודשים לימדה אהובה בבית ספר קטן לחינוך מיוחד, שנפתח ב'מוזיאון המקרא' עבור ילדים ממשפחות מפונים מיישובי העוטף שהתגוררו במלונות בירושלים. דני נסע יום בשבוע לשדרות המפונה והריקה ועבד שם כפועל ייצור במפעל "ספקטרוניקס" המייצר מערכות הגנה מאש לכלי רכב משוריינים, אסדות גז ועוד. 

אבל הם חשו שעדיין הם לא עושים מספיק, ורצו לתת כתף למאמץ השיקום והחזרה לחיים של תושבי הנגב המערבי וכן לשדר סולידריות, זאת על-ידי נוכחות וחיים משותפים באזור זה במשך זמן ארוך ורצוף. הם  שמעו על היוזמה של גרעין מתנדבים לשנת שירות למבוגרים ומיד הצטרפו אליו. הם השאירו את ביתם בירושלים ועברו להתגורר בבית שנשכר עבורם במושב שדי אברהם בחבל שלום, בשטחי המועצה האזורית "אשכול". יש לציין שהם מתגוררים שם באופן רצוף, גם בסופי שבוע, וחוזרים לביתם בירושלים לביקורים קצרים פעם בשבועיים או חודש. עובדה זו הובילה להתערותם בחיי המושב המארח שלהם.  

פרויקטים של הגרעין 

בני הזוג פעילים ביותר ביישובי הנגב המערבי. הם עוסקים בשני פרויקטים עיקריים. האחד הוא תיעוד חפצי טראומה. המנוהל על ידי מכון "יד בן צבי" – הם נכנסו לבתים בקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר בשבעה באוקטובר – כפר עזה, ניר עוז, רעים ובארי. "תיעדנו באמצעות תמונות ומילים את העדויות שנותרו בבתים, כגון: אלבומי משפחה שרופים, בובות ירויות, דלתות ממ"ד מחוררת ומפוצצות, מקרר שרוף, מדיח כלים הרוס ובו כלים שהותכו מרוב החום. חיים שלמים שנעצרו ונחרבו באסון השבעה באוקטובר. אחרי שהכול נרשם ומתועד, אנו מעבירים את החפצים למחסן זמני לתיעוד נוסף ומעמיק. בעתיד יועברו החפצים למחסן גדול ומיוחד שיקום בעיר נתיבות, מתוך כוונה ומחשבה שביום מן הימים ישמשו החפצים כבסיס למרכז הנצחה שיוקם." 

ממשיך דני: "פרויקט שני שאנחנו עסקנו בו במושב מאוד העצים אותנו וגם אוורר לנו את המועקה היומיומית. זה הפרויקט של ישראל נגלית לעין. גם הוא מטעם 'יד בן צבי', פרויקט המתאר את ההיסטוריה של ישראל דרך אלבומי תמונות אישיים. ביקרנו בבתים של  תושבים בשדי אברהם. בכל בית ישבנו עם בני המשפחה שפתחו אלבומי צילומים, ותיעדנו יחד איתם את סיפורי חייהם. הסיפורים כללו סיפורי ילדות בחו"ל, עלייה ארצה, (בשדי אברהם רובם הגיעו מארגנטינה), התערות בארץ, הקמת משפחה, החיים במושב בכלל וביישובי הנגב המערבי בפרט, וכמובן גם תיאור האירועים בבתיהם בשבעה באוקטובר. ההקשבה לסיפורים יחד עם הדפדוף באלבומים תרמו לנו וכמובן חיזקו את התושבים עצמם, אשר תיעוד עברם חיזק אותם, הראה להם את החוט המקשר ביניהם לבין המדינה והמושב. סיפורים ותמונות נבחרות אנו סורקים ומעלים בצורה מקצועית לאתר 'ישראל נגלית לעין' שפתוח לכלל הציבור."  

כל הפעילות של דני ואהובה נעשתה יחד עם התושבים. לאחר בחירת תמונות, סריקתם והעלאת הסיפור המשפחתי, נפתח אתר באינטרנט במסגרת "ישראל נגלית לעין" (https://israelalbum.org.il/) , ובו יש עתה סיפורים משפחתיים של המושבניקים. אלו הם סיפורי קהילה, המספרים את סיפורי המשפחה, קהילה, חברה, מדינה וההתיישבות. באופן כזה הושגה המטרה של העצמת הקהילה, מתן מקום של כבוד והערכה לפועלם של האנשים שבנו את האזור, העצמת האנשים בעלי עבר משותף שחוו אחר כך את זוועות ה-7.10. בכך ניתן להם כוח להמשיך ביחד, להיות מודעים לחוזקה של הקהילה,  שהתחילה כאן בחולות ובנתה יישוב שניתן להתגאות בו. 

כאמור, בני הזוג קליין התגוררו באופן רצוף בשדי אברהם, גם בסופי שבוע, ולכן היו  מעורבים בקהילה. עזרו בארגון טקסים ואירועים קהילתיים במושב . דני: "אחד הדברים הגדולים שעשינו פה הוא תערוכת צילומים  במועדון החברים. זוהי תערוכה קבועה של צילומים שמתארים היישוב מרגע הקמתו ועד היום. יש לציין שכל התושבים לקחו חלק בתהליך זה. הם שלחו כ-400 תמונות, השתתפו בבחירת כ-35 תמונות לתערוכה ובהעלאת הסיפורים הקשורים להן. הם סיפרו את סיפורם באירוע ההשקה של תערוכת הקבע שעשינו במועדון הישוב. כל זה היה כמובן בלווי המקצועי של 'יד בן צבי'." 

אינטראקציה עם הקבוצה 

כעשרים איש בעלי מקצוע בתחומים שונים נמצאים בגרעין המתנדבים שלהם. יש ביניהם עובדים סוציאליים, קלינאיות תקשורת, מורים, רופא, אחיות. כולם משתלבים ביישובים בהם הם מתגוררים או במועצה האזורית.  

חברי הגרעין מתגוררים בכמה בתים בחבל שלום. יש בתים של בני זוג ויש בתים של כמה יחידים שהם שותפים לדירה אחת.  בנוסף לתרומה לתושבי המקום, נוצר קשר ביניהם לבין עצמם. לדברי דני ואהובה "הקשר עם אנשי הגרעין שלנו הוא משמעותי מאוד עבורנו בשהייה פה. יש לנו מפגש שבועי עם מנחה ומנהל ענייני הקבוצה. במפגשים מעניינים אלו יש דיונים, הרצאות של מומחים וגם לעתים מפגש עם מקומיים. מעבר לכך, כיוון שאנחנו נשארים פה בימי חול ובסופי שבוע, התפתחו קשרי חברות הדוקים בינינו, לפעמים מבלים יחד בפאב המקומי, ארוחות שישי משותפות, טיולים ועוד."  

אתם רואים סימני התאוששות ביישובי העוטף?  

אהובה: "לדעתי  יש בהחלט סימני התאוששות. אנחנו מתרשמים שאנשי המקום חושבים על העתיד, מעוניינים לבנות חיים קהילתיים נכונים ויציבים. אנחנו ממש מרגישים שהקהילה שואפת מאוד לפתח את הקשרים בין האנשים. נראה לי שאירועי השבעה באוקטובר חידדו מאוד את הצורך בחיי קהילה עשירים עם ערבות הדדית."  

לדעתו של דני הסימנים להתאוששות עדיין מעטים. "ראשית כל יש הבדל מובהק בין קהילות של קיבוצים לאלו של מושבים. אמנם אנחנו פחות מכירים את קהילות הקיבוצים באזור, כיוון שרוב התושבים שלהם עדיין לא יכולים לחזור אליהם, אבל בדרך כלל הקהילות בקיבוצים מגובשות יותר, הן חזקות ומאורגנות. ברור שכל מושב שונה ממשנהו, אבל בחלק מהמושבים היו בעיות חברתיות ומשברים גם קודם לכן, לפני עשרות שנים ולא כולם התאוששו מזה. יחד עם זה, גם אני מרגיש שיש כאן רצון לעשות למען חיי קהילה מגובשים בעקבות השבעה באוקטובר."  

והוא מוסיף: "נראה שיש לנו תרומה לתהליך זה. עצם זה שאפשרנו להם להדהד את העבר, עודדנו את התושבים ליצור קבוצות ווטסאפ בעלי עניין, להקים צוותים למשימות שונות ועוד. ועכשיו נשאלת השאלה עד כמה יצליח המושב להמשיך עם זה בכוחותיו הוא בעתיד. נראה לי שיש סימנים להצלחה. אחד מהם הוא חג המשק השנתי שהשנה שוב נחגג במושב ובו משלבים גם את חגיגת הילדים שעולים לכיתה א' וברכות למתגייסים לצבא." ואהובה מוסיפה: "אנחנו מקווים שהפעילות שלנו תתקיים גם בעתיד. לדוגמא, אנחנו מכשירים פה בחורה שהיא תושבת המקום, והיא תמשיך את העשייה שלנו בנושא 'ישראל נגלית לעין'. הם קיבלו דחיפה ראשונה מאיתנו, ונראה שאנשים שמחים ומעוניינים להמשיך בכיוון הזה."  

ומה הלאה?  

"עם סיום השנה לפעילותו של הגרעין אנחנו מסיימים פה את עבודתנו. נותר עוד מעט לתעד חפצי טראומה בניר עוז וזהו. הפרויקט הקשה מסתיים בקרוב." אומר דני. "את פרויקט 'ישראל נגלית לעין' התנענו כאן בשדי אברהם יחד עם אנשי יד בן צבי, ואנחנו מעבירים את המושכות לאנשים מקומיים שימשיכו את התיעוד. כך שמיצינו את המשימות שקבענו לעצמנו בשנה זו, וכנראה יגיע הנה גרעין חדש בשנה הבאה."  

בני הזוג קליין ישובו לירושלים להמשיך בעיסוקים שונים. הם הורים לשלושה. הבת רוני הייתה מורה עד לא מזמן. היום היא עובדת כמנהלת פרויקטים בחברת הכשרה של קורסים למבוגרים. הבן בועז הוא עו"ד והבת הצעירה אבישג, שנישאה השנה היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני. ומובן שהם נהנים משלושת נכדיהם.  

"זו הייתה עבורנו שנה מאוד מאתגרת ואנחנו בטוחים שתרמנו לאחרים ונתרמנו בעצמנו רבות. עצם המעבר שלנו לחיות כאן תקופה רצופה, העשייה התנדבותית והשתתפות באירועים חברתיים וקהילתיים, מחזקים מאד את התושבים שחיים כאן בעוטף. אנחנו שותפים לסיפורי השבעה באוקטובר האישים שלהם, לרעשי המלחמה הבלתי פוסקים, לנופי המרחבים המדהימים ולשקיעות וזריחות שאין כמותם באף מקום  בארץ. זאת בעיניי ערבות הדדית …" מציינת אהובה. והיא מסיימת בקריאה לאנשים מכל הארץ להצטרף ליוזמה ברוכה זו. 

טל מרגלית – "כפר עזה הוא החו"ל שלי" 

טל מרגלית, ילידת 1958 התגוררה רוב ימי ילדותה ונעוריה בגבעתיים. היתה חניכה בצופים, בוגרת בית הספר התיכון "בליך" ברמת גן. בצבא היא היתה פקחית טיסה – שנתיים בשירות סדיר ועוד שנה בקבע.  

יחד עם בעלה הטייס אילן מרגלית התגוררה טל בבסיסים שונים: בחצרים, ברמון, בנבטים. ותוך כדי חילופי המגורים בארץ היא הצליחה לרכוש השכלה בתחומים שונים. היא למדה לתואר ראשון בהיסטוריה וחינוך באוניברסיטת בן גוריון, קיבלה תעודת הוראה באנגלית מטעם מכללת קיי בבאר-שבע. נוסף לכך היא למדה לימודי תעודה באוצרות באוניברסיטת תל-אביב וגם תעודה בספרנות מאוניברסיטה זו. 

"באוצרות עבדתי במשך עשרים שנה," היא מספרת. "עבדתי קצת גם באגף הנוער במוזיאון ישראל.  אחר כך חברתי ענת שלו ואני נעשינו שותפות וערכנו יחד תערוכות בחללים ציבוריים שונים."  

טל חברה באיגוד המוזיאונים הישראלי – איקום. באתר הזדמן לה לקרוא את הפרסום על היוזמה של חמשת האנשים בנושא שנת ההתנדבות. "הסתבר לי שזהו מיזם מטורף של אנשים, אשר מתמקדים באזורים שנפגעו בשבעה באוקטובר ובמלחמה בכלל. מילאתי שאלון והתקבלתי לאחר ריאיון שנערך לי בזום וסדנת הכנה בת יומיים של כל חברי הגרעין."  

טל משתייכת לקבוצה שעונה לצרכים של המועצה האזורית שער הנגב. הם ארבעה עשר אנשים ומתגוררים בקיבוץ כפר עזה בבתים של מפונים, שאפשרו למתנדבים לגור בבתיהם. "כולנו אנשים מבוגרים עם מוטיבציה, איכותיים, מלאי רצון טוב לעזור, וגם בעלי אפשרות לצאת מן השגרה, לעזוב את הילדים והנכדים, ולבוא לעבוד."  

אנשי הקבוצה הם בעלי מקצועות שונים: מורים לאנגלית ומתמטיקה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות וגם עוסקים בטיפולים אלטרנטיביים. ביניהם יש שני חברים עובדים בחווה החקלאית, שנמצאת ב'מרכז 'ספיר' בשער הנגב, וארבעה אחרים עובדים עם הקשישים במרכז היום של המועצה האזורית. 

"אנחנו נדרשים לתת 24 שעות בשבוע במסגרת ההתנדבות, וכמובן כל יוזמה מעבר לשעות אלו מבורכת." אומרת טל. גם בקבוצה זו בכפר עזה מטפחים את הקשר החברי בין חברי הגרעין. לעתים הם עורכים ארוחות משותפות, יוצאים לסינמטק בשדרות ועוד. כל יום ראשון בשבוע מוקדש לפעילות של הקבוצה עצמה. לעיתים זה טיול, לעיתים הרצאה של אחד החברים בתחום מומחיותו או מרצה מבחוץ. אבל על פי רוב זה מפגש קבוע עם המנחה. "המנחה שלנו נקראת רחל, שבמקצועה היא מנחת קבוצות ותיאטרון," מספרת טל. "היא אישה דתיה שמגיעה מההתנחלות מכמש. ובכלל, חברי הגרעינים המתנדבים הם גם חילוניים וגם דתיים." 

טל מספרת על מתנדבת בשם פרידה, שאחראית על כל הדברים הלוגיסטיים והטכניים, שמקשרת בין הקבוצה למוסדות הקיבוץ. דוגמא לפעילות שלה מביאה טל: "כאשר הגענו להתגורר בבתי המפונים, הסתבר שאנחנו זקוקים לרהיטים, למכשירי חשמל וכו'. פרידה היתה בקשר עם גורמים שונים כדי להשלים כל מה שצריך."  

טל תורמת את חלקה בעוטף בשני תחומים בהם היא מומחית. היא מורה לאנגלית. "אני מלמדת אנגלית, מצמצמת פערים של תלמידים בבית הספר היסודי שנמצא בקמפוס 'ספיר' במועצה האזורית שער הנגב."    

בנוסף לכך, בהתאם למומחיותה באוצרות, היא מתעדת חפצים במוזיאונים קטנים, בבתי אוסף שהוקמו בקיבוצים, לעתים קרובות בתוך בתי ראשונים. "זהו תפקיד התנדבותי במסגרת פעילות של 'יד בן צבי'. זה מחקר ותיעוד מאוד רציני ומעמיק של 'יד בן צבי' תחת פרויקט ארץ חפץ. תיעוד החפצים נקרא אַשמוֹ"ר – איסוף, שימור, מחקר ורישום של חפצי מורשת.  כל פריט מתועד בצילום ובאופן מילולי על פי תוכנה מסוימת – החומרים ממנו הוא עשוי, מידותיו ועוד.  

יש לציין את פעילותו ההתנדבותית המגוונת של אילן בן זוגה, שמסיע בזוטובוס את ותיקי היישובים לפעילות במרכז היום שלהם. כמו כן הוא פעיל בוועדת היגוי לקבוצת ה"צניורים" (סניורים צעירים), בני 55 ומעלה. הם הפסיקו להיפגש בשבעה באוקטובר ועכשיו הם מחדשים את הפעילות החודשית שלהם. כל הפעילות הזו היא מטעם עמותת "יחדיו". 

בנוסף על שעות ההתנדבות הקבועות, אילן מטפל בסוסים של ניר עוז, אורווה שהיתה בטיפולו של חבר ותיק של משפחת מרגלית – צ'רצ'יל – שנרצח בשבעה באוקטובר ועדיין הוא אחד מהחללים החטופים בעזה.  

על פרויקט המתנדבים בעוטף, בו היא לוקחת חלק, אומרת טל: "היישובים מקבלים על מגש של כסף אנשים איכותיים, חרוצים, מקצועיים, עם רצון טוב. אבל, כפי שהדריכו אותנו בסדנאות הכנה, אנחנו מגיעים בצנעה, כי באנו לשרת אותם."  

והיא מסכמת: "בתחילה היה חשש גדול מאוד. פתאום לעבור ליישוב ספר, עם בומים עוצמתיים, שקירות הבית ממש רועדים. מה גם שכפר עזה הוא עדיין יישוב ריק מתושבים, עדיין אין תאורה בכל השבילים. בן זוגי ואני חוזרים הביתה בסופי שבוע. בשבת אנחנו אורזים את התיק וביום ראשון בבוקר ממלאים צידנית; ואני מתרגשת כאילו אני נוסעת לחו"ל. כפר עזה הוא החו"ל שלי." 

כל הכבוד לרינה כהן שיזמה את הפרויקט ולארבעת חבריה שהצטרפו אליה בתכנון והפעלה. כל הכבוד למתנדבים, חברי הגרעינים מכל רחבי הארץ, שהגיעו לנגב המערבי בשלב אמצע החיים, עזבו בתים ומשפחות ותורמים מכישרונותיהם ומן המקצועיות שלהם ברצון ובאהבה. כן ירבו.