חוה ואלעזר לרנר, ממפוני גוש קטיף, מצאו מנוח ביישוב ניצן, שם הם יוצרים יצירות אמנות מגוונות * אלעזר התפנה גם לבאר את כל ספרי התנ"ך * השניים משמשים דוגמא כיצד ניתן להפוך את תקופת הגמלאות להיות מעניינת ויפה
חוה ואלעזר לרנר התחתנו בשנת 1964 בבני-ברק, שם נולדו להם בן ובת. בני הזוג, ששומרים על אורח חיים דתי, עברו בשנת 1983 מביתם ברמת-גן ליישוב נווה דקלים בגוש קטיף. מי שדרבן אותם לעבור לשם ולשנות לגמרי את סביבת מגוריהם היו ילדיהם, בעיקר בתם מלכי. בהיותה בת 15 נודע לה שנפתחה בנווה-דקלים אולפנה לבנות. היא החלה ללחוץ על ההורים לעבור לשם, ולעזרתה הצטרף גם אחיה מנחם, שהיה אז בן 18 וההורים הסכימו.
בשנות מגוריהם בגוש קטיף הם בנו בית בנווה דקלים. חוה עבדה בישיבת ימית ואילו אלעזר המשיך בעבודתו בחברת "תדיראן" בפתח תקווה, שם עבד בפרויקט צבאי גדול. "נסעתי כמה פעמים בשבוע לעבודתי. חנכתי קו נסיעות מנווה-דקלים לפתח-תקווה," הוא אומר. "זה היה אפשרי קודם עידן הפקקים הגדול שאנו חווים היום." הבת החלה את לימודיה באולפנת נווה דקלים, והבן החל את השנה הראשונה בישיבת ההסדר בשעלבים.
עם הפינוי מגוש קטיף עברו בני הזוג, כמו שאר המפונים, לבית מלון ואחר כך לקרווילה בתחום המועצה האזורית חוף אשקלון. לאחר מכן בנו את ביתם החדש ביישוב ניצן, שם הם מתגוררים כבר 13 שנים.
מסבירי פנים לאורחים
ביתם של חוה ואלעזר לרנר מוקף חצר ובה גינה פורחת. "אני מטפחת את הגינה," אומרת חוה, כשהיא מקבלת את המבקרים. יחד עם ההנאה מהגינה היפה, ניתן כבר להבחין בתרומתו האמנותית של אלעזר, היוצר יצירות אמנות במתכת ובעץ.
סביב החצר יש גדר מתכת המורכבת מדמויות של ילדים וילדות במצב של ריקוד מעגלי. על גדר זו, מעשה ידיו של אלעזר, 'מתלבשת' גדר חיה, אשר מוציאה בתקופה זו פרחים כתומים יפים להפליא. מעל שער הכניסה מופיע שם המשפחה באותיות עץ גדולות. מימין לשער ניצבת דמות צבעונית של ש"ג (שומר גדר) המזוין ברובה ואקדח. מצד שמאל של השביל המוביל אל הבית יש טור של דמויות ילדים צבעוניות, עשויות עץ ומתכת, המקבלים את הבאים עם ידיים מונפות לשלום.
כאשר מרימים את העיניים אל הגג, מבחינים גם עליו בדמויות גדולות שעשויות ממתכת. בחזית נראה ארבע דמויות: אריה גדול; חסיד הרוקד לצליליו המדומים של כנר הניצב על מבנה סמוך; וכן חייל מחצצר ליד דגל המדינה, המתנוסס כאן תמיד. בקטע אחר של הגג יש דמויות נוספות – של נשים רוקדות. על קירות הבית מאחור נקבעו פרפר ענק, תוכי ונשר במעופו, גם הם ממתכת.
עם הכניסה אל הבית מבחינים על הקיר ממול בשני ציורים גדולים של חוה, ומעליהם תווי השיר "הבאנו שלום עליכם" עשויים מתכת. בכל חדרי הבית יש שפע יצירות של שני בני הזוג: ציורים, צילומים, עבודות ויטראז' ואוספי אמנות רבים – העין לא תשבע מראות. בארונות יש ספרי קודש וגם 18 ספרים שכתב אלעזר, בהם ביאור התנ"ך כולו.
אמן, מפרש התנ"ך ותייר
אומרת חווה על אלעזר בעלה: "הוא מבורך בידיים ובראש." אלעזר הוא צלם חובב ואת חדר עבודתו מקשטות תמונות גדולות מגוונות. נוסף לכך, על כל קירות החדר הזה יש שלל תעודות של לימודים גבוהים של בני המשפחה ותעודות על הישגים שונים, המלמדים על הרחבת הדעת.
"אני במקצועי הנדסאי אלקטרוניקה," מספר אלעזר. "למדתי זאת במכללת אורט י"ד סינגלובסקי בתל-אביב. כבר בילדותי הייתי מתחזק את דירת הוריי ועם השנים השתכללתי."
"יש לו רעיונות רבים," מעידה עליו רעייתו חוה. "בעידן טרום הלחם הפרוס הוא בנה בבית מכונה לחיתוך לחם; ובעידן הטלפונים הגדולים עם החוגה, הוא התקין מחזיק שפופרת, כדי לשחרר את ידי המשוחח לכתיבה."
עיקר גאוותו של אלעזר הוא מפעל חייו – פירוש כל ספרי התנ"ך. "זה התחיל באקראי כשהייתי מדבר על פרשות השבוע או סיפורי התנ"ך במפגשים משפחתיים. יום אחד הציע לי בני לכתוב את הדברים, כדי שלא יישכחו."
ניכרת התרגשות בקולו של אלעזר כשהוא מספר: "זאת זכות גדולה שזכיתי בה. כשהתחלתי לפרש את ספר בראשית, לא ראיתי את קצה האופק. כך כתבתי ספר אחר ספר במשך שנים והנה הגיע הגמר הגדול. בעצם, לסיים ממש אי אפשר, כי יש כל הזמן הוספות וחידושים. לו הייתי מסיים רק את ספר תהילים," הוא אומר, "הייתי הולך 'כחולמים'. סיום כל 24 הספרים זהו כבר מעשה לא אנושי ועדיין אני לא מעכל את זה."
אלעזר מספר כיצד עשה זאת: "סגנון הכתיבה הוא שלי, אך המקורות הם של רבים מהמפרשים הקלאסיים. לעיתים יש שאותם מפרשים הרחיקו למחוזות רחוקים ושם פשט הכתוב מיטשטש, ונאלצתי לפרשו על פי הבנתי. על באור כל פסוק עמלתי לעיתים עד חצי שעה. הפכתי ל'מתמיד' של ביאליק באותן שנים."
פן נוסף באישיותו של אלעזר הוא הדחף לתור ארצות. ואכן הוא זכה לבקר ב-51 ארצות וביניהן ניו זילנד, ארצות דרום אמריקה וגם טיול סובב עולם. מסתבר שאת רוב הטיולים הוא תכנן בעצמו ונסע לבדו. חווה רעייתו הצטרפה אליו רק פעמים ספורות.
"אני חייבת למצוא את עצמי"
חוה הגדירה את עצמה כאחראית על הגינה, אך מסתבר שהבית מלא בעבודותיה ובאווירה הנעימה שהיא משרה. על הקירות תלויים ציורים שלה, שהם גדולים וססגוניים: "סגנון כזה אני אוהבת," היא אומרת, "שהכול מלא חיים." בתמונות השושלת המשפחתית שעל הקיר, משובצות תמונות בני המשפחה בתוך ציור של עץ גדול ויפה, שמביע את הקשר בין הדורות.
בנעוריה למדה חוה ב"בית צעירות מזרחי" בתל-אביב במגמת תפירה ומלאכה, שם קיבלה את היסודות. "אפילו את שמלת החופה שלי תפרתי בעצמי," היא מציינת. אבל לא די לה במה שלמדה שם. "אני חייבת למצוא את עצמי," היא אומרת ומספרת על החוגים השונים שלמדה במרוצת הזמן – ציור, ויטראז', צורפות ועוד. ואכן בביתה ניתן למצוא אהילים, וכן מנורות וחנוכיות עשויות מזכוכיות צבעוניות בטכניקה של ויטראז'. עוד יש לחוה קופסת תכשיטים ובה שרשראות ועגילים שהכינה מכסף טהור, משובץ באבנים, וכן מחרוזות וצמידים מחרוזים.
לסיכום, אין רגע משעמם. נאחל להם אריכות ימים והמשך יצירתיות בבריאות טובה.
תגובה אחת
מהמם כל הכבוד