פנתרות בארי

12 נערות בקבוצת הכדורשת של בארי בטורניר להנצחת חברותיהן שנרצחו ובזעקה להשבת אלו שנחטפו

חבורת נערות צעירות רצה במעגלים על הדשא של מלון דיוויד בים המלח. "קדימה", מדרבנת אותן שרון כהן המאמנת, "לסובב מפרקים, למתוח זרועות, אנחנו רוצות להיות מוכנות כראוי למשחק". דגלי אדום-לבן של איגוד הכדורשת נתלו מעץ תמר אחד למשנהו ומתנופפים ברוח החמימה. חוט צהוב מסמן את גבולות המגרש, ורשת רחבה נמתחה במרכזו. קשה להבחין בהבדל בין שתי הקבוצות המתחרות, האחת מבארי והשנייה מלהבים. מלבד העובדה ששתיהן עורכות את החימום במשותף, ניתן לשים לב שכל השחקניות, משתי הקבוצות, לובשות אותה חולצה תכולה. בחזית החולצה מופיעות תמונותיהן של נויה ויהל שרעבי שנרצחו בשבעה באוקטובר, ומאחור ניבטים פניהן של עלמה אור, ואמלי הנד (שהוחזקו בשבי חמאס ושוחררו במוצאי שבת) וגלי טרשצ'נסקי שעדיין בשבי. "נויה היתה קפטנית הקבוצה במהלך אחת העונות, יהל היתה קפיץ שנמתח לקראת כל כדור", מספרת עליהן שרון בקול כאוב. "עלמה וגלי מהקבוצה הבוגרת, ואמלי, שהצטרפה לקבוצת הצעירות רק לפני כחודשיים, הן ילדות מקסימות המסורות למשחק, והלב שלנו יוצא אליהן. כולן חסרות לנו בכל נשימה, במהלך היום ובמגרש".

לזעוק דרך הספורט

קבוצת הכדורשת "פנתרות בארי" הוקמה לפני שלוש שנים על ידי שרון כהן. כמורה לחינוך גופני, מאמנת ושחקנית כדורשת בעצמה, ראתה כהן בקבוצה מקור להעצמה נשית ואישית. "ספורט הוא מקור לעוצמה ולהעלאת הביטחון האישי. הכוונה הייתה ליצור קבוצה של נערות שנהנות לשחק יחד, וזוכות להזדמנויות נוספות של שותפות וחיזוק החברות". 
הקבוצה מנתה 12 נערות מבארי, מכיתות ז'-ט', שהתאמנו במסירות ונסעו לכל רחבי הארץ על מנת לשחק בליגת הנערות הארצית. "אנחנו אחת מהקבוצות הבודדות שפועלות בדרום, אבל הגענו לכל קבוצה בארץ שרק הסכימה לשחק נגדנו. סביב האימונים והמשחקים נוצרה אווירה מיוחדת. הבנות יודעות לפרגן זו לזו, על המגרש ומחוצה לו, ויצרו יחידה מגובשת של נשים צעירות שאוהבות לשחק, להנות, וכמובן, לסיים כל משחק בשווארמה". מחייכת שרון כשהיא נזכרת בשגרת הקבוצה הצעירה. 

הטורניר, שנערך הפעם ביוזמתה של שרון, נועד דווקא לשים דגש על אותה שגרה שהופרה.  
"הרצון לקיים טורניר שכזה נבע מהכאב של בנות הקבוצה על חברותיהן. הבנתי שדרך הספורט הן תהיינה שותפות לעשייה ולצעקה להחזרת החטופים. מטרת האירוע הזה היא לזעוק דרך הספורט: 'להחזיר את כולן וכולם הביתה!'. זהו אירוע שמהול בעצב ובשמחה. עם כל הצער, אני מרוצה שהבנות משתפות פעולה עם היוזמה, ורואות את החשיבות שלה. לשמחתי איגוד הכדורשת, שותפי לאורך כל השנים, עזר לי להוציא את הטורניר לפועל. הם הביאו את כל הציוד שנדרש לכך, ואף השאירו לנו אותו כאן לשימוש עתידי, אני מודה להם על כך מאוד". 

הקהל המקומי מתאסף ליד המגרש הקטן, מחזיק בידיו את תמונות החטופים והחטופות.
בני משפחות השבויים, אנשי קהילת בארי וכמובן הורי השחקניות, באו לצפות בהן, לעודד ולתמוך. לאחר טקס פתיחה צנוע מתכנסות הקבוצות למורל הקבוצתי. נערות בארי מניחות את ידיהן במרכז המעגל וקוראות בקול: 'פנתרות בארי!', ובגוף קפיצי הן ניגשות לעמדותיהן על המגרש.
"קדימה, ריכוז, ברכיים כפופות וידיים קדימה", מזכירה להן שרון את המהלכים הבסיסיים, וגם זוכרת לומר: "בואו נהנה מהמשחק עצמו".

חברותייך הטובות אינן 

בדקות הראשונות של המשחק ההנחתות נראות טיפה מהוססות. 

"קשה לעלות על המגרש כשחברותייך הטובות חסרות", מסבירה שרון את הרגישות. "אנחנו רגילות לראות אותן לצידנו, מתנהלות בסבב הקבוע ליד הרשת או בקו האחורי של המגרש, ופתאום, הן אינן. אז ההתחלה הייתה קצת מתוחה, אבל לאט לאט הבנות נכנסו לעניין, השתחררו, ונתנו את עצמן למשחק, עד לניצחון. אין מה לומר, יש לי מנחיתות חזקות בקבוצה", מדגישה המאמנת הגאה. 

בסוף טורניר הבוגרות, מוקדש גם זמן למשחק של הקבוצה הצעירה יותר, המורכבת מילדות בנות תשע ועשר, שהחלו להתאמן רק בתחילת שנה זו. "חברתן, אמלי הנד, נחטפה לעזה (ולשמחתנו שוחררה. בא"י) ולמרות שהן רק בצעדיהן הראשונים בכדורשת, חשוב לי שהן יהיו שותפות לאירוע".  

כשהשמש אט אט שוקעת על השחקניות ועל מרחב ים המלח כולו, הבנות משתי הקבוצות מתכנסות לפרידה חברית. "קבוצת להבים היא קבוצה שנהגנו לשחק נגדה בליגה. אני מודה להן על הגעתן לטורניר ועל הרגישות שגילו כלפינו. בנוסף להשתתפותן במשחק הן הכינו לנו עוגיות ומתנה קטנה לכל שחקנית, והמחשבה הטובה הזאת מאוד חיממה את לבנו". אומרת שרון בהערכה גדולה. בסיום, נעמדות הנשים הצעירות לצילום קבוצתי תחת עצי התומר. החיוך המתוק-מריר שלהן מרמז שהן יודעות שלעד יהיו בהרכב חסר.