הכרעת בג"ץ באה לתקן את העוול שנגרם לרוכשי נחלות רבים. מדובר בפערים המסתכמים במיליוני שקלים שנגבו עד כה, רק על בסיס הטענה שרמ"י כורע תחת כובד הנטל ועומס תיקים מטורף
*תמונה ראשית: עו"ד אפרת חקיקת ועו"ד אפרת ואש בבית משפט העליון
בשבוע שעבר באה אל סופה סאגה מתמשכת שהתנהלה בבית המשפט העליון החל ממרץ 2023, ולמעשה החלה הרבה קודם לכן בפניות רבות של עותרים, רוכשי נחלות, לרמ"י במטרה להחזיר את הצדק על כַּנּוֹ. ברמ"י דחו בזמנו כל אחת מהבקשות שהוגשו בנפרד; וניסו להצדיק את המהלך בו נקטו, לאור העומסים המצטברים במשרדיהם. אלא שהכרעת בג"ץ שנפסקה בשבוע שעברה, והינה כביכול שינוי טכני פעוט של המועד הקובע לעסקה, עשויה לחסוך למוכרי הנחלות מאות אלפי שקלים, ולעיתים אף יותר.
סיפור המסגרת הינו עתירה שהגשתי עם קולגות יקרות ובראשן עו"ד אפרת ואש בשמם של 12 עותרים, נגד החלטת מועצת מקרקעי ישראל, שקבעה כי שומת דמי הרכישה תחושב לפי מועד חוות דעת שמאי רמ"י – ולא לפי מועד חתימת העסקה. הטענה שלנו התבססה על תיאורי מקרה שבהם ביצע השמאי הערכת שומה כשנה ויותר לאחר מועד החתימה על העסקה, כשהוא מעריך את שווי הקרקע על בסיס מועד הבדיקה ולא לפי מועד ביצוע העסקה – מועד שבו שווי הקרקע היה לרוב גבוה בהרבה מהשווי שלה בעת שנרכשה. לאור כך נוצר עיוות חמור, שבגינו נגבו סכומים מופרזים מרוכשי נחלות, בלי הצדקה אמיתית. בכתב התביעה הצגנו את פער תשלומי היתר ששילמו 12 העותרים, שהגיע בסך הכול לכ־2.4 מיליון שקלים.
הכרעת בג"ץ החזירה דברים לתיקונים: "תובא בפני הנהלת רשות מקרקעי ישראל הצעת החלטה לתיקון הנהלים, כך שביחס לעסקאות דמי רכישה בנחלות, אגב העברת זכויות, המועד הקובע לשומה יעמוד על המועד שבו הוגשה לרשות בקשה מלאה, כפי שזו תוגדר בנהלים", כך קבעו כב' המשנה לנשיא נעם סולברג, כב' השופט אלכס שטיין, וכב' השופטת רות רונן.
עוד לפני הפסיקה התייחסו שניים מהשופטים להתנהלות רמ"י. המשנה לנשיא סולברג שיקף לפרקליטים, שנראה כי רמ"י ניסתה לפתור בעיה בירוקרטית, אבל הפתרון ייצר למעשה בעיה מהותית בהרבה; והשופטת רות רונן אמרה כי לעניות דעתה כל מה שתלוי ברמ"י אינו צריך להיגרע מהלקוחות. כולנו מודעים לעומסים המוטלים על כתפי רמ"י, ואין ספק שעובדי רמ"י עושים עבודתם נאמנה. אבל! אין זה אומר שהאחריות לכשל ההתנהלותי צריכה להתגלגל לכיסיהם של בעלי הנחלות, כשהמחיר כבד במיוחד.
המשמעות של ההחלטה מותירה עדיין קצוות פתוחים: "המועד הקובע לשומה יעמוד על המועד שבו הוגשה לרשות בקשה מלאה, כפי שזו תוגדר בנהלים". כלומר, שוב תהיה רמ"י זו שתקבע את הנהלים, ולכן נצטרך להמתין להחלטה החדשה, ולקוות שהמסר של בית המשפט העליון יעבור לרמי – אי אפשר להכניס יד לכיס של האזרח בגלל שלרמי לוקח שנים לטפל בתיק.
תחושה של החמצה
הפסיקה הזו בהחלט מספקת סיבה טובה לחגוג, אבל היא מהולה בתחושה מסוימת של החמצה. והנה ההסבר… לקראת הדיון ההתרגשות הייתה עצומה. קניתי חולצה לבנה חדשה, יצאתי מוקדם בבוקר ואפילו הגעתי שעה לפני מועד הדיון. זה הותיר לי זמן רב לחשוב על הדברים שאשא בפני כבוד השופטים על העוול שנגרם ללקוחותינו. מהבוקר התגלגלה אצלי בראש המילה "אחריות", ועל בסיסה נבנה נאום קולח שייתן במה לתיקון המתבקש להיאמר.
אולם בית המשפט היה מלא באנשים – העותרים, בני משפחותיהם, אנחנו נציגי העותרים בתוספת עורכי דין מלווים מהמשרדים, נציגי תנועת המושבים והאיחוד החקלאי ועוד עשרות שמאים ועורכי דין, שהגיעו מתוך רלוונטיות העתירה לתיקים שהם מנהלים. היקף הקהל היה חשוב מבחינתי, אולם הרכב השופטים היה משמעותי בהרבה. חיכיתי בקוצר רוח לרגע שהשופטים יתירו לנו להשמיע את טענותינו, אלא שהדיון קיבל מיקוד שונה ממה שציפיתי.
השופטים, שהפגינו בקיאות מרשימה בעתירה, הפנו את שאלותיהם הנבונות לפרקליטות בלבד. שאלה ועוד שאלה, עד שבשלב מסוים היה ברור שיש מסר מאחורי השאלות המוחצות והביקורתיות, וכאן הוחלט על הפסקת צהרים, שממנה חזרה הפרקליטות עם הצעה לערוך תיקון בנהלים. השופטים קיבלו את ההצעה ואפשר לומר שהדיון בא אל סופו.
בנקודה הזו נלקחה ממני האפשרות להשמיע את קולם של אנשי המושבים, ולכן למרות שדגלי ניצחון התנופפו באולם, חשתי תחושת החמצה. אכן התמצית נוסחה היטב בעתירה, אבל בין המילים קיימים אנשים ותחושות, הפסדים ותסכולים, ואלה לא מופיעים שם. הלקוחה היקרה שלי שהגיעה לדיון אוחזת בתמונה של הוריה המנוחים, לא קיבלה את יומה וטענותיה לא נשמעו, על אף שעמדתה התקבלה. יותר מהכול רציתי להביא בפני השופטים המכובדים את המילה אחריות! ולגלגלה חזרה לרמ"י.
תרועת ניצחון על הדרך
במבט לאחור על תקופה מתמשכת של למעלה משנתיים אני חשה חובה לפרגן לצוות נציגי העותרים על שיתוף הפעולה, שאינו ברור מאליו בעיניי. במשך תקופה ארוכה התנהלנו בצורה של כתף לכתף – עו"ד אפרת אבירם ואש, עו"ד אביגדור ליבוביץ, עו"ד מיה הימן, עו"ד רום שטילמן ואנוכי. במישור העסקי כולנו פועלים על אותו שדה, שחשוב לציין שהוא אינו גדול כל כך; ולכן התחרות ברורה. לקוח שנכנס אליי למשרד, הוא לקוח שבחר שלא להיכנס למשרדים אחרים. ובכל זאת ישבנו יחד במפגשי הכנה משותפים לקראת הגשת העתירה, בדיון על ניסוח תגובה לטענות רמ"י ולקראת הדיון המכריע בבית המשפט; והתנהלנו מתוך הבנה שהמטרה מקדשת כל ויכוח חסר טעם. הזזנו הצידה את האגו, נתנו כבוד לגישות השונות ולקשת הטיפוסים, וניהלנו תהליך מכבד וממוקד מטרה, כשכל הזמן הדהדה לכולנו בראש המחשבה – שאנחנו עושים זאת למען הלקוחות שלנו, ולמען המושבניקים ככלל, שצפויים ליהנות מפרי הפסיקה מכאן ואילך.
אני גאה לקחת חלק בתהליך שמוכיח שאפשר לנהל משא ומתן בדרך אחרת, כי זו תפיסת עולמי. אני מביאה אותה לשולחן הגישור, וחוזרת על המנטרה שגם אם קיימים פערים בתפיסות וגם אם יש אינטרסים אחרים, אפשר להגיע לתוצאה טובה בהרבה, דווקא כשלא נלחמים, אלא מאחדים כוחות.
איתנו בעתירה היו גם נציגי תנועת המושבים ותנועת כפרי האיחוד החקלאי – עו"ד דן פיאלה, עו"ד עופר נועם.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
