יבול שיא
הרפת והחלב

פס קול ישראלי של תקווה 

2 דק' קריאה

שיתוף:

פקקי חול המועד, החנייה הרחוקה ואפילו זה שלא נשאר מקום לשבת לא הפריעו לאיצי ברתנא ולאישה שאיתו להנות מפסטיבל עין גב ב"בית גבריאל" 

*תמונה ראשית: דניאל וייס. חגיגת זמר עברי ייחודי ומקורי. צילום: erezbit ארז ביטון  

היא אוהבת לשיר. ומאחר שהיא אוהבת לשיר, כל אימת שמתקיים ערב שירה בקיבוץ מחניים, היא ישר מציעה לי להצטרף, ולצרף גם את קולי (החורק), לשירת הרבים. ואני תמיד מסרב. יש לי אפשרויות קצת יותר מעניינות בסולם הצרכים שלי (ושל מאסלו), לשעות הערב הללו, וכך, אני תמיד דוחה את הצעתה, ונשאר עם קצת מצפון. 

והינה, צד את עיניי באחד האתרים פרסום לפסטיבל עין-גב המסורתי, שמתקיים מדי שנה בשנה, ויתקיים גם השנה, הפעם ב"בית גבריאל" שעל שפת הכנרת. ומאחר שאני מבקש לנקות לי את המצפון, הצעתי לה ברגע של חולשה, שניסע לשם. אחרי הכול, אנחנו ממעטים לצאת, והנה משהו שיכול להיות טוב לשנינו. מה גם, שכבר חוויתי בעבר את הפסטיבל הזה, ותמיד חזרתי ממנו בנפש מתרוננת.  

השתהינו לצאת ("זה אף פעם לא מתחיל בדיוק", הסכמנו בינינו), ובחרנו לנסוע דרך כביש סובב כנרת ממזרח, וזו הייתה בחירה גרועה ביותר, כי הכביש היה פקוק לעייפה (כולם ניצלו את חול המועד כדי לעשות את הלילה על שפת האגם), והייתה גם תאונה בדרך, ועוד כל מיני צרות שלא כתובות בתורה. אני חושב שלצאת ממצריים היה יותר קל מאשר להגיע באותו הערב ל"בית גבריאל". אז נפסיד את ההתחלה, לא נורא, ניסיתי לנחם אותה ולהרגיע, ובאמת הפסדנו אותה. 

המיטב שלו, המיטב שלי 

כאשר הגענו לשערי "בית גבריאל", בקושי מצאנו חנייה, ומרחוק כבר שמענו את ירדנה ארזי ואילנית חורכות את דיממת הלילה. הבנו שקצת אכלנו אותה. גם לא היה איפה לשבת, וזה גם מחיר שמאחרים צריכים לשלם. חזינו במופע בעמידה. עמדנו לכל אורכו על הרגליים הכבר לא צעירות שלנו, והיה לא נורא. גם בעמידה ניתן היה ליהנות מדניאל וייס (אני צריך לחפש בגוגל מי זה…), ממשפחת גרינליק והתקווה 6 (כנ"ל), משירי מימון (היא זמרת, נכון, שאלתי את זו שעמדה לידי…), ומיהורם גאון, שגם הנחה וגם נתן כמה מהמיטב שלו (שהוא גם המיטב שלי, "קזבלן", "עוד לא אהבתי די", "אנחנו שנינו מאותו הכפר", ועוד). המופע, שנחתם בשירת התקווה, הוקדש השנה באהבה לעוטף ישראל מצפון ומדרום, לכוחות הביטחון ולחיילי וחיילות צה"ל. זה היה, כך נכתב בהזמנה, פס קול ישראלי של תקווה. 

ועוד משהו על הפסטיבל: הוא ציין השנה 82 שנים לקיומו, והפך במרוצת השנים, כך נכתב במילים יפות בהזמנה, ל"מדורת השבט" של הזמר העברי, ולאחת המסורות הישראליות המחברת בין דורות שונים, בחגיגת מוסיקה ישראלית וזמר עברי ייחודית ומקורית.  

חזרנו הביתה באחת אחרי חצות. היא אמרה לי שהיה נהדר, וזה עשה לי נהדר. זהו, ניקיתי את המצפון, וקניתי שקט לחצי שנה לפחות… 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מרב ביין הגיעה לחולית בתחילת שנות ה-80 לשנת שירות ועבדה בשלחין, אחרי השבעה באוקטובר הגיעה להתנדב בקיבוץ שזכרה לטובה וגילתה מקום עם אנרגיות מיוחדות שהרגיש לה כמו בית, מאז היא לא עזבה אחרי השבעה
5 דק' קריאה
בדרום הארץ, בתוך קיבוץ קטן בשם אורים, פועלת אחת הרפתות הייחודיות בארץ – לא רק בזכות ההישגים המקצועיים המרשימים שלה, אלא בעיקר בזכות האנשים שמרכיבים אותה. כאן, בין הרפתות, השדות והמרחבים, נרקמה קהילה של
התחרות המסורתית של קנט, הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות, עמדה השנה  בסימן הצדעה לחקלאיות הישראליות, כחלק משנת החקלאיות הבינלאומית עליה הכריז האו"ם *תמונה ראשית: מפרי כפיה נטעה כרם. צילום: נילי ענברי קאופמן התמונה "מפרי
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן