אחרי שספר הביכורים שלה, "חג המשק", הצליח והפך לרב מכר שנתן קונטרה קלילה והומוריסטית לספרות המבכה את מכאובי הלינה המשותפת, שני הדר, בת החותרים, ניצבה בפני חובת ההוכחה של הספר השני. אלא ש"שדות גולדברג", ספרה החדש, הוא תולדה (גם) של החלטה שלא להיות ממותגת ככותבת קיבוצית
*תמונה ראשית: שני הדר. "אני חיה במושב מאוד קהילתי אבל לא שיתופי ואת יכולה לקחת צעד אחורה ולחיות את חייך". צילום: מיכל סיון זינגר
"הייתה ממני ציפייה מסוימת לכתוב את 'חג המשק 2'. דווקא לקהל הקיבוצי, הדור של ההורים שלי", מספרת שני הדר. "לא פשוט שלא עשיתי את זה, כי אני הכותבת הקיבוצית 'שלהם' ואיך זזתי מהמשבצת הזאת. אבל קודם כול, אני כותבת את מה שבבטן שלי", היא מנמקת. "ספר ראשון זה אתגר וכשכתבתי אותו רציתי להיות ב'מים בטוחים' ושפת האם וה-setting שלי הם הקיבוץ, וכך מבחינה מודעת הלכתי לשם. יש לי כמה וכמה התחלות של ספרים ולכל אחד מהם יהיה זמן משלו. בספר הבא שאכתוב, אחרי זה הנוכחי", היא מרגיעה את כל מי שרוצה לדעת אם החיבור בין צביאלה לדורי צלח, "אני אחזור לקיבוץ".
הצצה לתוך הקרביים
וכך, קיבוץ "עין הנוטר" שהוא בעצם קיבוץ החותרים בו הדר נולדה וגדלה, מוזכר רק פעם אחת ומאוד בצמצום ב"שדות גולדברג", המרחש במושב נטול שם בגליל התחתון. הדר חיה כבר למעלה מ-20 שנה במושב שדמות דבורה באותו חבל ארץ גיאוגרפי. "כשהתחלתי לכתוב את הספר ידעתי שאכתוב על אנשים בגילי, שיהיה משחק 'אמת או חובה' בכנרת, שיהיו שלושה זוגות: המושלמים, הרגילים והמעצבנים. שברור שבסוף זה לא ככה, אבל הגיבורה הראשית, דורה, היא מה'רגילים'. היא פשוט עשתה את הטוויסט הזה שהפך אותה ל'לא רגילה'", היא חושפת קצת מהעלילה של הספר הקולח והמהנה. ואם, כאמור, ספרה הראשון הוגדר כ"קומדיה רומנטית", כאן על הכריכה מובטח "סיפור אהבה ישראלי" וזאת על אף שהציר המרכזי של הספר הוא פרידה מפתיעה (ואולי בעצם לא) של דורה גולדברג ושל בעלה אבינועם הכה מושבניק.
"אני מלמדת כתיבה, בין השאר, ומנחה מועדון קריאה מגניב מאוד ברמת השרון לאנשים מאוד מבוגרים, ואחד הדברים שאני תמיד מדברת עליהם הוא שהכותרת היא חלק מאוד משמעותי מהסיפור ותמיד כדאי לחזור אליה. ואם עושים 'זום אאוט' על הכתיבה שלי, ב'חג המשק' זה היה סיפור אהבה שבין אישה לקיבוצה, מעין מכתב אהבה ופרידה, כי אחרי שכתבתי אותו הרגשתי שאני משחררת", היא אומרת. "ובאותו האופן ב'שדות גולדברג' תתקשי אולי להצביע על סיפור האהבה, כי יש פה המון סיפורים והמון פרידות, אבל זה סיפור אהבה ביני לבין הארץ הזאת. והגליל הוא מיקרוקוסמוס של ארץ ישראל הטובה, היפה והישנה של פעם, שאני מתגעגעת אליה ומנסה בכל כוחי להילחם עליה. אז זה סיפור של אהבת הארץ מבחינתי, כי יש פה רבדים שאינם גלויים, בטח לא בקריאה ראשונה".
הספר עצמו ממוקם ב-2021, הקורונה לא נוכחת וגם לא מבצעים צבאיים/מלחמות. נוכחים בעיקר אנשים בסביבות גיל 45 וצפונה, שנטועים ביומיום, מגדלים מתבגרים, משלימים את רשימת הקניות בצרכנייה המקומית היותר יקרה ומרכלים על השכנים, ולא בא להם להשתעמם. הקצב דינמי, הרבה הודעות טקסט ציניות ומשעשעות, קמפינגים בכנרת, מסיבות טבע שבהן הילדים לא נבוכים מהם, חוסר נכונות לוותר על חלומות, גם אם לוקח זמן לעלות על התדר שמאפשר הגשמה. מציאותי בהחלט, לשכבת הגיל המדוברת. "בקריאה ראשונה הוא נקרא כמו ספר קליל, אבל אני מאוד עסקתי בלהעמיק אותו פנימה למי שרוצה", היא מסבירה. למשל, ברובד ההיסטורי של ימי קום המדינה, הדר "הסתייעה" בברון רוטשילד, שבעצמו עזר ליישובי חומה ומגדל, ואשתו היתה דבורה דרורה רוטשילד, שממנה קיבלה גיבורת הספר את שמה. גם השמות של שאר המשתתפים הם ברובד הקדום יותר, זה התנ"כי. "הבלדה על ארץ השקד והצבי" שמופיעה בספר וגם זכתה ללחן ולביצוע יפה ומרגש של חן רותם, חברתה של הדר (ניתן לצפייה ביוטיוב), היא מעין תשובה ל"שדות גולדברג" של מאיר אריאל, שהוא כידוע תשובה ל"האומנם" של לאה גולדברג.
למרות שדורה גם היא מקיבוץ עין הנוטר, אין כמעט התכתבות בינה לבין העבר הקיבוצי שלה. רק פיסקה יפה אחת, על זה שאף אחד לא עשה אז עניין מבישול עם תועפות מונסודיום גלוקמט. כי זה מה שהיה. הפוקוס הוא על המושב, אבל אין ירידה לרזולוציות של הקיבוץ ב"חג המשק".
"הקיבוץ הוא ישות וזה לא ככה במושב. אני חיה במושב מאוד קהילתי אבל לא שיתופי ואת יכולה לקחת צעד אחורה ולחיות את חייך, והאתגרים של דורה הם באמת אישיים ולא קהילתיים. המון קוראים שאינם קיבוצניקים אמרו לי שהם תמיד רצו להיות קיבוצניקים ושהם קיבלו דרך 'חג המשק' הצצה לתוך הקרביים של הקיבוץ, וב'שדות גולדברג' אין את זה. וגם המושב של היום זה לא המושב שהחבר'ה קמים בו לחלוב עם ההורים. זה סיפור על יחסים ושייכות ובית. בכתיבה אני תמיד מחפשת שייכות ובית".
לרלרת על ועדת חינוך
עולה כמובן גם השאלה מדוע מישהי שכל כך אוהבת את קיבוצה לא חיה בו בהווה. להדר יש תשובה בשלוף. "אני מאוד מחוברת למשפחה שלי ואוהבת אותם אבל יש לי את החיים שלי. אני באה לקיבוץ באהבה גדולה ומתחרפנת די מהר. אתמול הייתי אצל ההורים, יש לי שלוש אחיות בקיבוץ ובאיזשהו שלב הלכתי לשכב על הספה בסלון ושמעתי אותן נכנסות לאיזשהו דיון על מישהי שמשהו וועדת חינוך וככה וככה וככה, ואמרתי לעצמי 'הינה למה אני לא גרה פה'. אני לא יכולה, זה גומר אותי רגשית. זה לא מזלזול. המעורבות הזאת כואבת לי מדי, זה כואב לי פיזית".
תסבירי.
"בקיבוץ, כשמשהו לא צודק הוא פוגע בכולם. במושב את לוקחת צעד אחד אחורה וננעלת בתוך הבית שלך וזה לא אכפת לך. יכול להיות שזה רק נדמה לי, אבל אני מרגישה שבקיבוץ שבו נולדתי הייתי יכולה ליפול בקלות למעורבות יתר. החותרים/עין הנוטר תמיד יהיה הבית שלי, גם אם יש כאן אנשים שאני לא מכירה. בשדמות דבורה אני חיה כבר 23 שנה ואני מאוד אוהבת אותו, אבל אני לא נושאת איתי את הסיפור של השורשים".
התארחת בפודקאסט הספרות "מה שכרוך" של כאן 11 והצבעת על נקודה מעניינת. שבתור קיבוצניקים ב"קיבוץ של פעם" לא לימדו אותנו לתקשר באמת, בטח לא עם מי שמחוץ ליקום הקיבוצי. זאת כאילו לא הייתה מיומנות נחוצה.
"עם השנים למדתי לתקשר, בייחוד מאז שנהייתי אדם כותב, אבל כן – אנחנו לא יודעים לדבר ואת זה לקח לי הרבה שנים ללמוד. כשאת באה מקהילה איקס לקהילה אחרת את רוצה להרגיש חלק וזה משהו של קיבוצניקים. אנשים עירונים שבאים למושב, זה שדרוג מבחינתם. הם לא מצפים להיות חברים של כולם, הם לא יודעים מה זה קהילה. לי לקח הרבה זמן להכיר אנשים ולהרגיש שייכת".
אמרת קודם שהכתיבה של "חג המשק" היה מעין מכתב פרידה שלך מהקיבוץ, 20 שנה אחרי שעזבת. ממה השתחררת?
"בעיקר מהגעגוע לקיבוץ. זאת הייתה ממש נביעה, כתבתי במשך לילות. אמרתי לבעלי שבכלל לא אכפת לי אם הספר יתקבל, שאני חייבת להוציא אותו החוצה ממני. ידעתי שלא אסגור חשבונות, שאני כותבת ממקום של אהבה לקיבוץ ועד היום כשאני מרצה בקיבוצים אני מקבלת את הפידבק הזה, שהבאתי את המקום הנוסטלגי והחם. אני חושבת שאם הייתי חיה היום בקיבוץ לא הייתי יכולה לכתוב ככה. צריך את מרחק הזמן וגם את המרחק הפיזי".
רואים עליה שפוטנציאלית היא בעלת אנרגיות שמחות במובהק, אבל הדר מעידה ש"היום אני בכאבי לב קשים מאוד על מה נהיה מהמדינה שלנו. אני לא יושבת ומבכה אלא מאוד אקטיבית, אבל זה געגוע נורא גדול למה שהיה והלוואי שנצליח להחזיר לילדים שלנו משהו מהמדינה שגדלנו בה. הילדה שלי לומדת בחינוך אנתרופוסופי והלוואי שהכול היה אנתרופוסופי במדינה, אבל מחרבים לנו אותה וזה שברון לב. 'שדות גולדברג' התקבל מדהים, אבל מי יכול לחגוג בכלל עכשיו?".
מלבד היותך אמא לחייל קרבי בסדיר שלוחם בעזה ולחם בצפון, את מגויסת למילואים ככותבת ספר, דרך חייל בגדוד שקרא את "חג המשק" ויזם את הפנייה אליך. יכולה להרחיב על זה קצת?
"גדוד 23 שמורכב מיוצאי גולני ושייך לחטיבת כרמלי סיים סבב חמישי במלחמה. במרץ הם גייסו אותי לכתוב עבורם את סיפור המלחמה שלהם. זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים. אני אחרי 80 ראיונות, זאת צלילה לעומק שלא ידעתי בכלל כמה עמוקה היא תהיה. לפני שבוע הייתי עם המג"ד ואחד הקצינים בגבול הצפון ועשו לי סיור בגזרה. וזה הולך להיות למעשה ספר עיון מאוד חשוב, כי ראיינתי גם בנות זוג. זאת הייתה חוויה מטורפת. זהו גדוד ש-90 אחוז ממנו הם חובשי כיפות, שזאת חוויה מאוד משמעותית בשבילי. אלו מילואימניקים שמשלמים מחירים מטורפים מכל כיוון אפשרי והם מצביעי הממשלה הזאת. החלל החטוף גיא אילוז מהגדוד, ויש להם הרוג, ויש גירושין ופשיטות רגל וילדים שנולדו כשאבא שלהם היה בשדה הקרב עם מכשיר קשר, כל הסיפורים… זאת הישראליות".
