כצלם צבאי בלבנון השקיף מתן אקרמן מיפתח על קיבוצי ההר והבין כמה קרוב האויב. היום, כצלם הראשי בסדרה "השוטרים", הוא מצלם את העלילה מנקודת המבט של העבריינים
התמונה המרגשת מאירוע הפרמיירה של סדרת הטלוויזיה "השוטרים", אינה חושפת את מתן אקרמן, הצלם הראשי בסדרה. "אני אוהב להיות מאחורי המצלמה, ולא באור הזרקורים", הוא מסביר בקול שקט, "פרמיירה היא חגיגה פרסומית גדולה, שמבחינתי, בעיקר מציינת את סיום העבודה האינטנסיבית על הסדרה. אל האירוע הגיעו אנשים משפיעים בתעשייה, כל הצוות שעבד על הסדרה, וכמובן בני משפחה. הכוונה ליצור 'באז שיווקי' לפני הקרנת הסדרה. אומנם בהחלט היה מרגש, אך אני כבר עמוק בצילומי הפרויקט הבא".
"השוטרים", סדרה טלוויזיונית ישראלית מצליחה, יצאה לאחרונה לשידור העונה השנייה, ב"קשת 12". העונה הראשונה עסקה בסיפור החדשותי שנקרא "השוטרים הנוקמים בנהריה" – קבוצת שוטרים שפעלו בדרכים לא חוקיות בדרכים לא חוקיות כנגד העבריין מיכאל מור ששלט אז בנהריה. בסופו של דבר הוכנסו גם השוטרים וגם העבריין למאסר. אירועי פרשייה זו, שנמשכה כמה שנים ברחבי הצפון, שימשו השראה לסדרת הטלוויזיה המדוברת. בעונה השנייה בחרו התסריטאי והבמאי לצאת מגבולות המציאות, וליצור עלילה בדיונית כביכול, שמתארת את המשך השתלשלות העניינים בחיי הדמויות המעורבות בספור.
ימי צילום לחוצים
מתן אקרמן, בן יפתח, נבחר להיות הצלם הראשי של הסדרה. כלומר, מבחינה מעשית כל הפן הטכני של הצילומים מונח על כתפיו, ובאחריותו לדאוג ולתפעל כל דבר ועניין בתחום "החל מבחירת אנשי הצוות הטכני – תאורן, עוזרי צלם, גריפ (כלומר אחריות על אמצעי צילום ופעולות טכניות), עמידה בזמני הצילום שההפקה מקציבה, הפקת אתרי צילום שיתאימו לחזון של התסריטאי והבמאי, וכמובן גם הפעלת המצלמה. ימי הצילום נתונים לסד לחוץ מאוד של תקציב, ולכן הם מחושבים בקפידה ונמשכים שעות ארוכות. ברוב הפרויקטים אנחנו מצלמים בכל יום במיקום אחר, כששעת ההתחלה נקבעת בהתאם לסצנות העתידות להצטלם. אם אנחנו זקוקים לשעות אור ארוכות – הצילומים יתחילו ב-4:00 בבוקר. אם אנחנו זקוקים לצילומי לילה, נדאג שהצוות ייפגש לפנות ערב, יכין את הסט באופן הראוי, ואז נצא לצילומים ממושכים, שיסתיימו עם עלות השחר. זה מקצוע שדורש המון כוח מנטלי, עמידות, ערנות וסבלנות, כי לא עוברים לצילום הסצנה הבאה עד שלא כיסינו את כל השוטים ששייכים לסצנה המצולמת. מעבר לשעות העבודה המרובות, יש צילומים שדורשים נסיעה ארוכה ללוקיישנים מיוחדים, כך שזה מקצוע דורשני מאוד שגורם לשחיקה רבה של החומר האנושי".
יוצא שאתה כמעט לא נמצא בבית ולא נפגש עם אשתך….
"נכון, זה אחד מהחסרונות של המקצוע", משיב מתן בכנות, ומיד מוסיף במאור עיניים:
"אבל אשתי מאוד גאה בהתקדמות שלי ומפרגנת לכל הישג. לה יש את הקריירה שלה ואנחנו מתנהלים בהתאם. למרבה המזל אני נמצא בעמדת הצלם ראשי וכך מתאפשר לי לבחור עבודות ולא לקפוץ על כל הצעה קטנטנה שמגישים לפניי.
כמו כן, בין משימת צילום אחת לשנייה יש בדרך כלל הפסקות שנועדו לתכנן את הפרויקט הבא. התקופות הללו כוללות בעיקר ישיבות ופגישות, והלו"ז בהן שפוי יותר".
על כרטיס הביקור של מתן כתוב באותיות ברורות "צלם ראשי". ההגעה למעמד זה היא פרי עבודה של שנות צילום מאומצות בפרויקטים שונים ומגוונים.
"בילדותי לא שאפתי להיות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. כמו רבים מחבריי שחקתי כדורגל וחלמתי להגיע לנבחרת מקצועית בתחום. בשנות התיכון בבית הספר 'עמק החולה', ידעתי בעיקר מה אני לא רוצה ללמוד. מכיוון שמקצועות ריאליים והומניסטיים לא דיברו אלי בחרתי ללמוד במגמת קולנוע, מתוך מחשבה שהתחום הזה יעביר לי את שנות בית הספר בהנאה. ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, שוב מיקדתי לעצמי מה אני לא רוצה לעשות, וכשהבנתי שאין לי רצון לשרת כלוחם, דחיתי את הגיוס בשנתיים, ולמדתי יג'-יד' קולנוע בכרמיאל מתוך מטרה להגיע ליחידת ההסרטה בדובר צה"ל, השקעתי בלימודים, ובצניעות אומר, שמאמציי נשאו פרי, והתקבלתי למדור סיקור בדובר צה"ל.
כמה קרוב נמצא האויב
התקופה הראשונה בשרות הוקדשה להתמצאות במרחב והבנה של מהות העבודה. בהתחלה לא נותנים לך לצלם אלא רק להקליט לצד הצלמים המיומנים יותר. לאט-לאט זוכים לקבל יותר אחריות בהובלת הצוות, ומרחיבים את הכישורים והיכולות במקצוע".
בשנים האחרונות, לכל יחידה צבאית יש צוות תיעוד וצילום משל עצמה, אבל בתקופת השרות הצבאי של מתן, עדיין לא השתמשו באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים המוכרים כיום בתחום הצילום והתיעוד. "היחידה שלנו סיפקה את הציוד המתקדם ביותר, ולכן היו מצרפים אותנו לכל מיני יחידות ומבצעים כדי שנוכל ללוות אותם בשטח. היו לנו הרבה חוויות מעניינות, כמו צילום של יחידת האלפיניסטים בחרמון, או ליווי יחידת דובדבן בזמן פעולה מבצעית. לפעמים הקפיצו אותנו להצטרף לצוותי לוחמים בשטח, על מנת לסקר אמל"ח שנמצא בג'נין או בעזה, או לתעד התנהלות צבאית כלשהי. אחת מהחוויות הסוריאליסטיות שנחקקו בראשי, זכורה לי מתקופת מלחמת לבנון השנייה. הגענו לצפון לצילומים הסמוכים לגבול ישראל-לבנון. בחלק מהימים הצוות שלנו התארח בבית ההורים שלי ביפתח. משימתנו הייתה לצלם משגר קטיושות. נכנסו לשטח הלבנוני, התקרבנו למתחם המשגר והשקפנו סביבנו. מנקודת המבט הפנורמית שהיינו בה ראינו את קיבוצי ההר – מנרה ויפתח. כילד שגדל בצל הפגזות של קטיושות, זה היה רגע חזק מאוד עבורי להבין איך התמונה נראית מהצד השני, וכמה קרוב נמצא האויב".
העבודה בדובר צה"ל מאפשרת לחייליה לצאת עם מקצוע לאזרחות. כבר לקראת סוף השרות הצבאי החל מתן לשמש כעוזר צלם לפרויקטים קצרי-מועד של הפקת קליפים וסרטים קצרים. חבריו מהיחידה שהשתחררו לפניו צרפו אותו לפרויקטים, כך שהתמזל מזלו להתחבר לאנשים שצילמו סדרות טלוויזיה שהצליחו כמו "פלפלים צהובים" למשל.
בהמשך, עבר מתפקיד עוזר הצלם לצילום עצמו, השתלב בז'אנרים שונים כמו סרטים, פרסומות, סדרות וריאליטי. "כשהבנתי שאני מתעניין בתחום העלילתי, נכנסתי לתפקיד של מצלמה שנייה בסדרות טלוויזיה. התקדמות נוספת במקצוע הייתה להיות חלק מ'סקנד-יוניט' בסדרות כמו 'שטח הפקר', 'פאודה', 'טהרן', 'תיק נעדר', 'שישו ושמחו' ועוד. 'סקנד יוניט' הוא צוות משנה. כיוון שימי הצילום מוגבלים מאוד, מנסים לדחוס שעות צילום רבות ביום. הצוות הראשי מצלם את הסצנות העיקריות, ולעיתים, מתפעלים במקביל צוות קטן יותר לצילום לוקיישן קרוב או סצנת משנה. בעונה הראשונה של 'השוטרים' הייתי חלק מה'סקנד-יוניט' של הסדרה. באופן זה הכרתי את הבמאי דן סחר, שהיה אחראי על התפעול שלנו בסצנות הקטנות יותר. מכיוון שהבמאי הראשי עזב, דן סחר החליף אותו, והוא התעקש ששנינו ניצור את העונה השנייה יחד. המהלך הזה מאפיין את ההתנהלות בתחום. הכרות אישית עם בעלי המקצוע או מסירת השם שלך מפה לאוזן, רצוי עם המלצה חמה – מאפשרים התקדמות, התמקצעות והשתתפות בפרויקטים גדולים ומעניינים".
מי האמין בך מההתחלה?
"ההורים שלי", משיב מתן בטון חד משמעי, "מאז ומתמיד הם האמינו בדרך שלי והיו סובלניים לתקופות של מיתון או של היעדר הפקות. בהמשך, כשכבר ידעתי היטב את העבודה, זכיתי להכרה מקצועית מהבמאים שעבדו איתי. עם זאת, למרות שאפשר להגיע למעמד גבוה ולכבוד מאנשי המקצוע, עדיין אתה צריך להוכיח את עצמך – כל שוט, כל סצנה, כל יום – אחרת לא ייקחו אותך לפרויקט הבא".
נקודת מבט של עבריינים
מתן מודה על מזלו הטוב, על שלא נאלץ לעשות עבודות שגרמו לו לסבל או חוסר נוחות. כבר בתחילת דרכו השתייך לצוות של סדרה בקנה מידה גדול ומכובד. עם הזמן צילם גם סדרות דוקומנטריות ייחודיות. הראשונה שבהן הייתה על פרשת סם האונס של אלון קסטיאל (ב-yes), והסדרה השנייה "תיק 512" (כאן 11), שהתמקדה במשפחות הפשע בארץ ובעיקר בדרך ההפללה של יצחק אברג'יל. "זו הייתה עבודה מאוד מעניינת, כי במהלכה זכיתי להשפיע על כל השפה הוויזואלית של הסדרה. הסדרה התבססה על ראיונות עם אנשים שונים ועל שחזור מקרי הפשע שאברג'יל היה מעורב בהם. הצטרפתי לצוות היוצרות, ותוך כדי התהליך עסקתי בהעלאת הרעיונות שיובלו להמחשת הסיפור באופן האמין והמעניין ביותר.
זו הייתה עבודה מאתגרת, בשלב ראשון ישבנו עם הפרקליט הראשי שהוביל את התיק, ובשלב השני שמענו וצילמנו את נקודת המבט של העבריינים. התפקיד שלנו הוא ליצור אווירת צילום שתרתק את הצופה ותחשוף בפניו את הסיפור בצורה האמינה ביותר".
מה הכי מספק בעבודה הזו?
"תהליך העבודה כולו הוא מעניין ומגוון. כל פעם מחדש אני נדהם לראות איך אפשר לדמיין בבית תסריט מסוים, להביא אותו לידי תוכנית פעולה, ואז לממש אותה לכדי צילום, שבסופו נוצרת סדרה או סרט שמוקרנים בבית על מסך הטלוויזיה. כשאני רואה במוניטור את מה שדמיינתי ביני לבין עצמי, או תוך כדי שיתוף פעולה עם הבמאי – זה מאוד מספק. לרב האנשים בבית אין שמץ של מושג איזו עבודה קשה נערכת לפני שהמוצר המוגמר נחשף. אתן לך דוגמה קטנטנה: נניח שבתסריט כתוב שהסצנה מתרחשת בבית כלשהו בתל אביב. עוד לפני הצילומים אנחנו מפרטים אילו אביזרים יופיעו בסצנות, איך הבית נראה, כמה אור יש בו, מהי התכולה שלו – ואז יוצאים לבחור מן האופציות שניתנו ע"י ההפקה במטרה למצוא בית שהכי קרוב למה שדימיינו. כשנמצא מבוקשנו, אנו מתחילים בהעמדה שכוללת רהיטים, עמדות תאורה נכונות, ועוד אמצעים טכניים רבים, שנועדו ליצור סצנה מיטבית. השחקנים מגיעים למעשה בשלב מתקדם מאוד של העבודה, ואומנם הם אלו שנראים על המסך ומקבלים את התהילה, אך האופן בו הם מוצגים ונשמעים תלוי לגמרי בנו. עבודה טובה בין אנשי הצוות וביננו לבין השחקנים כלל אינה מובנת מאליה. כולנו צריכים לסמוך זה על זה, והקשרים האישיים ביננו יכולים להשפיע על התוצר המוגמר לכאן או לכאן. שיתוף פעולה פורה בין צלם לבמאי זה עניין שיכול לשדרג באופן משמעותי את הפרויקט. אני זוכה לעבוד במקצוע מגוון, שדורש ממני לפעול בכל יום כמעט במקום אחר, עם אנשים שונים על נושא חדש. ככל שאני עולה ברמת האחריות שלי – המרחב היצירתי שלי בתפקיד הולך וגובר".
אינטרקציות חברתיות כמו בקיבוץ
למרות ההתלהבות הרבה בקולו, מדווח מתן גם על תסכול רב בתחום. "כל הבעיות נובעות מהרצון של חברות ההפקה לחסוך בהוצאות. דבר זה גורם לשעות העבודה הארוכות בהן אנו נמצאים על הרגליים בערנות מלאה, ולתקציבים נמוכים שמונעים יצירה מקורית איכותית יותר.
בפעם הבאה שתצפו בסדרה טלוויזיונית מעולה כמו 'פאודה', דעו שהצוות עבד קשה מאוד ובאמצעים מוגבלים ביותר כדי להשיג תוצאה מרהיבה כזו".
יש משהו בחינוך הקיבוצי שתרם להגעתך עד הלום?
"יכול להיות", מהרהר מתן בשאלה. "הרי החיים בקיבוץ מחייבים אותך ביצירת אינטרקציות חברתיות במצבים מורכבים, וזה בהחלט פיתח את הכישורים שלי בתחום זה. כפי שציינתי, צלם ראשי אינו עוסק רק בהפעלה טכנית של מצלמה, אלא נדרש לרקום יחסי אנוש משוכללים, שנועדו ליצור תאום מיטבי בין אנשי הצוות, על מנת שתתקבל התמונה האיכותית ביותר. מעבר לכך אני מביא איתי ערכים כמו סובלנות, מוסר עבודה ועזרה לזולת. האגו לא מפעיל אותי, ואם יש צורך להושיט יד,
אני עושה זאת מייד, גם אם הסיטואציה לחוצה וסוערת".
בימים אלו נמצא מתן בפריז, שם ישהה כחצי שנה לצורך צילומים לסדרת טלוויזיה צרפתית.
הוא הכין את עצמו לתקופה מאתגרת, ומכיוון שכל הצוות צרפתי, למד לאחרונה את השפה. "אני מאמין שנבין אחד את השני ונעשה את העבודה היטב. באופן כללי הפקות בחו"ל נערכות בתקציב גבוה יותר, דרכי העבודה הן קצת שונות ויש לך אחריות אחרת, כך שזה משפיע על כל העבודה. זה מאוד מרענן ומלמד. בעתיד הרחוק – אני מקווה להמשיך ליצור וליהנות מהעשייה בתחום. אין לי חלום להגיע להוליווד, אלא מאחל לעצמי להיות שותף בפרויקטים גדולים, שיש בהם אווירה טובה על הסט, ומעניקים לי עניין ואתגר".
לסיום, איזה טיפ יש לך לחולמי חלומות?
מתן מרצין ומכוון את מילותיו: "זה אולי נשמע כקלישאה, אבל צריך להאמין ביכולת שלכם לעשות דברים היטב. מי שמאמין בעצמו, שואף גבוה ועושה עבודה טובה – יכול להגיע לכל יעד שירצה.
נכון, אין לכך מתכון מדויק, במיוחד שגם מזל ומקריות בהחלט משפיעים בתהליך,
אך בשורה התחתונה צריך להבין שהדרכים ארוכות, ודורשות התמסרות, סבלנות ומצוינות.
תהיו טובים במה שאתם עושים – תגיעו רחוק!".
