קבוצת פעילות ופעילי מחאה שואפת לאחד את גופי השמאל, ויש לה תוכנית איך לגרום לזה לקרות. ומה הקשר לכך שפעם בקיבוצים היה חינוך פוליטי?
*תמונה ראשית: נבות צור על גשר קק"ל. "השמאל בארץ לא אבוד". צילום: אודי סלמנוביץ'
מזה כמה חודשים, פועלת בצפון תל אביב, מתחת לרדאר, קבוצה של פעילות ופעילי מחאה, שחרטה על דגלה מטרה ברורה – לפעול למען איחוד בשמאל הישראלי. לא שוב רשימה משותפת, אלא ממש מפלגה חדשה שתקום מאיחוד של שתי המפלגות – העבודה ומרצ, ותאחד תחתה את "כל מה שימינה מטיבי ושמאלה מיאיר לפיד", כדברי אחת הפעילות. מפלגה שתקום כבר עכשיו ותמשוך אליה שוב את כל מצביעי השמאל לקראת הבחירות הבאות. לאחרונה הם החלו להפיץ את חזונם ברבים וחשוב להם מאוד להגיע גם אל הקהל הקיבוצי. בכלל, נראה שכל הנושא הזה קיבל לאחרונה תאוצה מבורכת, גם בתנועה הקיבוצית. בקבוצה התל אביבית, כפי שיובהר מיד, פעילים אנשים מרקעים שונים. לאו דווקא כאלה שנולדו וגדלו בצפון העיר.
לא לחכות לרגע האחרון
נבות צור (60), בנקאי בכיר (וחבר טוב של הח.מ), בן קיבוץ משמר העמק, גר היום בנאות אפקה ופעיל מחאה ותיק באזור, מספר על היוזמה החדשה: "אנחנו קבוצה של כ-20 'אקטיביסטים', הרוב נשים, שגרים באזור השכונות הצפוניות של תל אביב, בעבר הירקון. מרביתנו ריכזנו הפגנות נגד הממשלה במוקדים שונים באזור הזה. אני למשל ריכזתי ועדיין מרכז את ההפגנות בגשר קק"ל.
לפני הבחירות האחרונות היה לנו קשר עם ח"כים מהשמאל, בעיקר מהעבודה ומרצ שהגיעו אלינו לגשרים. כבר אז במפגשים איתם קראנו לשני הצדדים להתאחד. קראנו גם לשרים, בעיקר למרב מיכאלי, להתאחד, מתוך חשש שאחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה. בסופו של דבר שתי המפלגות רצו לחוד וקרה מה שקרה. הפעם החלטנו שאסור שמקרה כזה יחזור על עצמו, ואנחנו פועלים כבר כמה חודשים לשכנע פוליטיקאים בשתי המפלגות להקים גוף פוליטי חדש שיאחד את כל הכוחות בשמאל הציוני. מפלגה חדשה שלא מתביישת להגיד שהיא שמאל, על כל המשתמע מכך, ולהקים אותה כבר עכשיו, לא לחכות שוב לרגע האחרון.
מבחינה מעשית – אנחנו נפגשים עם פוליטיקאים משתי המפלגות וגם עם מנהיגי מחאה בולטים כדי לדבר איתם ולבחון מה עמדתם לגבי איחוד. במקביל אנחנו מבצעים פעולות בדיגיטל, בווטסאפ וברשת, מפיצים עצומה, בונים קהילה תומכת ומנסים בכל דרך להגדיל את התמיכה הציבורית באיחוד. כרגע מפלגת העבודה היא בפוקוס שלנו. היא האגוז הקשה שאנחנו חייבים לשכנע, גם בגלל הוועידות הקרובות שלהם באפריל ובמאי. יש שם כאלה שנגד איחוד, בעיקר מרב מיכאלי ומקורביה במנגנון, אבל יש שם גם ח"כים שמאוד בעד. במרצ המצב שונה, שם כולם בעד איחוד".
למה חשוב לכם להתראיין לקהל הקיבוצי?
"שאלה מצוינת. התנועה הקיבוצית היא קול מאוד משמעותי עבורנו. מרבית החברים בה הצביעו בעבר באופן מסורתי למפלגות השמאל, וגם היום פוטנציאל המצביעים לשמאל בתק"צ גבוה מאוד. חשוב לנו להעביר את המסר שהשמאל בארץ לא אבוד. התחושה היא שחלק גדול מהמצביעים ברח למחוזות אחרים, בעיקר למפלגות מרכז, ואלה מפלגות שלא מעבירות מסרים ברורים. יש לשמאל פוטנציאל גדול שצריך להחזיר הביתה, גם בתק"צ, ואם השמאל יתאחד תחת מפלגה אחת זה בהחלט עשוי לקרות. חשוב לי לציין שאין לנו שום אספירציות פוליטיות. אנחנו עושים את זה אך ורק ממניעים טהורים של אכפתיות מהמדינה, בהתנדבות, בזמננו הפרטי, מתוך דאגה עמוקה למה שקורה פה".
קלטנו שאנחנו ממש בסכנה
מירי גרוס (41) היא עו"ד לענייני עבודה וגרה במעוז אביב. יש לה ארבעה ילדים (14-5) אבל שום דבר לא עוצר אותה מלהיות פעילת מחאה מרכזית ומיליטנטית שנעצרה כבר כמה פעמים על ידי המשטרה. חבריה מעידים שהיא מתאימה לפוליטיקה: חדה, בהירה, לוחמנית ולא מתחבטת. מבחינתה כל הנושא של איחוד בשמאל הוא יותר אידיאולוגי ויש לה תובנות מעניינות, גם כתוצאה מהרקע ממנו היא באה.
"גדלתי ברעננה, בבית דתי לאומי של הציונות הדתית", היא מספרת. "למדתי באולפנה בהרצליה וכל הסביבה שלי הייתה מאוד ימנית. דווקא במשפחה שלי ספציפית אימא שלי תמכה בזמנו בתנועת מימד שהייתה מזוהה עם השמאל. זה מה שהוביל אותי כבר אז לאיזושהי ביקורתיות, גם על החברה שבה גדלתי. את הדת עזבתי בהדרגה, בעקבות העמדות הפוליטיות שלי שהלכו ונהיו יותר ויותר שמאל עם השנים.
מיד אחרי שהממשלה הנוכחית קמה, נשלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלנו: 'אימל'ה, מה אנחנו עושות? אם גם את מבוהלת, בואו ניפגש ונחשוב מה אפשר לעשות'. מסתבר שזו הייתה הרגשה של הרבה נשים, פתאום קלטנו שאנחנו ממש בסכנה. ככה מהיום להיום נפגשנו, קבוצה של עשר נשים מבוהלות במטבח של אחת מאיתנו, והתחלנו לחשוב מה לעשות. לא היה בינינו שום קשר קודם, חוץ מזה שגרנו באותה שכונה.
דבר ראשון התחלנו להפגין מול הבית של גילה גמליאל שגרה אז ממש קרוב אלינו. מהר מאוד גילינו שיש עוד קבוצות כאלה באזור והתחלנו להתחבר ולהתאחד ויחד הובלנו הפגנות נגד הממשלה בכל אזור השכונות הצפוניות, בעיקר נגד ההפיכה המשטרית".
איך התחילה היוזמה שלכם לאיחוד בשמאל?
"אחרי שפרצה המלחמה כל המחאה עברה שינוי. תוך שבוע שבועיים כבר חזרנו להפגין מול גילה גמליאל, הפעם בביתה החדש. במקביל עשינו פעולות נוספות, אבל אז התחלנו להבין שיש בעצם ואקום רציני בצד שלנו. האמת שהבנו את זה עוד לפני המלחמה. הבנו שאנשים סבורים שכבר אין לשמאל מה להציע. שאין הנהגה לשמאל. הקול הזה נעלם לגמרי. ואז הבנו שאין ברירה, חייבים להתחיל לעבוד כדי שתהיה לנו אלטרנטיבה פוליטית. לא ליפול לתוך ייאוש, אלא לפעול לכך שהייצוג שלנו יהיה טוב וחזק יותר לקראת הבחירות הבאות, וכמה שיותר מהר".
ולמה איחוד, שלא יתבזבזו קולות?
"הרעיון בעיניי הוא יותר מזה. בסופו של דבר ברור לי שבבחירות הבאות השמאל הציוני ירוץ ברשימה אחת. זה גם עולה מכל השיחות שניהלנו עם אנשים משתי המפלגות. כמובן שזה חייב להיות, זה בייסיק, אבל המטרה לדעתי היא למקסם את הכוח של איחוד. אם אתה מאורגן כמו שצריך אתה יכול למקסם את הכוח הפוליטי שלך. בתור מישהי שגדלה בציונות הדתית ראיתי איך הציונות הדתית מאורגנת, בכל החזיתות, בונה את הכוח שלה וממקסמת אותו לכוח אדיר. הם אולי עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה אבל ההשפעה הפוליטית שלהם היא עצומה, וזה בגלל שני רכיבים מרכזיים – אידאולוגיה ברורה ויכולת התארגנות. שני הדברים האלה חסרים היום מאוד בשמאל".
למה לדעתך זה לא קיים בשמאל?
"לדעתי זה קשור מאוד לנושא של קהילה. אדם דתי הולך לבית כנסת, יושב שם ושומע יחד עם כל החברים שלו את הרב, וזה תמיד פוליטי, אין דבר כזה שלא. כל הדרשות של כל הרבנים – תמיד פוליטיות. אותו דבר בתוך בתי הספר הדתיים, כלומר בכל מקום שהם נמצאים בו, ואני לא אומרת את זה לשלילה, אני חושבת שזה דבר טוב. אני מתנגדת לאידיאולוגיה שלהם, לתוכן, אבל מבחינה חינוכית, העובדה שיש לך יכולת להעביר רעיונות לציבור, לחנך ולחדד את האידיאולוגיה שלך באופן מסודר וקהילתי זה דבר טוב. זה היה פעם בשמאל, זה היה בקיבוצים, בתנועות הנוער, וצריך לחשוב איך אפשר לחדש את זה, והמחאה לדעתי נתנה לכך את הפלטפורמה כי היא יצרה מחדש קהילות כאלה גם בשמאל. בעצם נוצרה כאן הזדמנות וצריך לחשוב איך מנצלים אותה וממנפים אותה הלאה. איך מתרגמים את הכוח של המחאה לכיוון הפוליטי. בהתארגנות נכונה אפשר להשיג המון, וזה קריטי".
את אופטימית?
"אני לא יודעת. לצערי יש הרבה כוחות שמרניים במפלגת העבודה שהניתוק שלהם מהציבור מאוד גדול, והתוצאה היא שיש שם משבר מנהיגותי. זה ביצה ותרנגולת, כי כשיש משבר מנהיגותי אז הציבור בורח ממך וככה המשבר רק מחמיר. אנשים לא רוצים להכניס את הראש למיטה חולה. היום להיות מנהיג שמאל זה תפקיד מאוד כפוי טובה, כי מצד אחד תהפוך מיד להיות שק חבטות ומצד שני הסיכוי שלך להיכנס לקואליציה, אפילו קואליציה מתונה, נמוך.
במפלגת העבודה יש עדיין כוחות שלא רוצים איחוד כי הם חולמים להיות בקואליציה. הם רוצים להיות שרים, ואני שמעתי את זה במו אוזניי. מבחינתם 'שמאל' הפך להיות מילה כל כך גסה בציבוריות הישראלית, שאם הם יהיו יחד עם ה'שמאל' אז לא יהיה להם סיכוי להיות בממשלה, אפילו של גנץ. מרב מיכאלי בוודאי חושבת ככה. היא עד היום לא מודה בטעות שהיא מנעה איחוד עם מרצ, והיא חושבת ככה גם היום. היא אמרה לנו את זה מאוד ברור בפגישה איתנו. אבל זה לא רק היא, יש לעמדה הזאת תמיכה בתוך מפלגת העבודה".
אבל הם לא עוברים בשום סקר.
"תראה, לדעתי המפלגה הזאת לא מוכנה למלא את התפקיד הבאמת קשה הזה, להיות 'שמאל' בארץ. לא מוכנה. המטרה שלנו היא לדחוף אנשים ראויים כן למלא את התפקיד הזה, והם צריכים לכך גב ציבורי. אנחנו מוכנות להיות הגב הציבורי שלהם, לעזור להם, להיות הבייס שלהם, הפעילות והפעילים שלהם, ואם במפלגת העבודה לא ירצו לשתף עם זה פעולה, לא ירצו להיות בשמאל, אז שילכו להתאבד לבד. בעיניי זה יהיה מאוד עצוב. זה בניגוד לאינטרס שלנו. כי מפלגת העבודה מביאה איתה בכל זאת כוח. מביאה נכסים, מביאה אלקטורט מסוים, והכוח הזה אני רוצה שיישאר בשמאל, זאת הנקודה. אבל הבעיה שם כרגע היא נטו מרב מיכאלי. היא בחרה במודע לסכל כל אפשרות לאיחוד, גם היום לקראת הוועידה הקרובה. היא אפילו לא מאפשרת להעלות להצבעה הצעות כאלה. אגב, כולם מאשימים רק אותה אבל גם למרצ יש חלק ענק בכישלון, לא פחות ממנה.
לגבי יאיר גולן, הוא באמת רוצה לעמוד בראש מפלגת שמאל מאוחדת ואני חושבת שראוי שכך יהיה. אני חושבת שהוא מתאים ואני יודעת גם על ח"כים מהעבודה שיתמכו בו. לדעתי יש ציבור גדול בארץ שרוצה איחוד בשמאל, ואנחנו צריכים לגרום לזה לקרות. חייבים להפעיל לחץ ציבורי, כי בלי מעורבות של הציבור זה לא יקרה.
שמע, אני הולכת בשכונה שלי שזה הבייס של הבייס של השמאל וחצי מהאנשים אומרים לי שהשמאל אבוד, לכן, בלית ברירה הם יצביעו לגנץ או לפיד. בתור מישהי שמגיעה באמת מחינוך אידיאולוגי בצד השני, הימם אותי לראות את ההזנחה של חינוך אידיאולוגי ופוליטי בציבור החילוני. יש דורות שהלכו לאיבוד, והתוצאה היא חוסר בהירות בציבורים מאוד רחבים.
אתם פעם גדלתם אחרת בקיבוצים, אבל הדור הצעיר שלכם כבר לא גדל ככה. שנות ה-90 זה אולי הדור האחרון שחלקו עוד זכה לחינוך פוליטי בציבור החילוני. זה לא מקרה שהגיל הממוצע בהפגנות הוא 40 פלוס, לכן כל כך עודד אותי לראות עכשיו קבוצות של צעירים שמגדירים את עצמם שמאל ציוני ופועלים יחד איתנו למען איחוד. מעודד אותי לראות שזה בכל זאת קיים".
בעבודה נאחזים בשריונים וסקרים
נינה איזקוב (46) אימא לשלושה, מעצבת גרפית בתעשיית ההייטק וגרה במעוז אביב. גם היא נמנית על הגרעין המייסד של הקבוצה. היא גם אחראית על הפרסומים שלהם באינטרנט, כותבת את כל הפוסטים והמודעות, מתאמת את הפגישות ובקיצור, לא נחה רגע.
"נולדתי וגדלתי בהרצליה", היא מספרת, "בבית אנגלוסקסי, קונסרבטיבי, ליכודניקי. הייתי בנוער בית"ר כשכל החברות שלי היו בנוער מרצ. רצח רבין כבר ערער את הזהות הימנית שלי אבל רק אחרי שנהייתי אימא התחלתי לחשוב באמת אחרת. זה עורר בי חרדות שלא היו לי קודם. לפני כעשר שנים הצטרפתי ל'נשים עושות שלום'. התחלתי להבין שיש גם אימהות פלסטינאיות שפשוט רוצות שהילדים שלהן יחיו, בדיוק כמוני. ככה גם הכרתי נשים פלסטינאיות. נפגשנו בים המלח, עם תינוקות על הידיים, ופשוט התחבקנו ובכינו על מר גורלנו. הרגשתי שאנחנו לא שונאות אחת את השנייה, ואז התחלתי להיות פעילה פוליטית.
בשנים האחרונות השתתפתי בכל המחאות, אבל אחרי שהממשלה הזאת קמה אמרנו שמשהו כאן באמת לא בסדר. הרגשנו שהולכת לנו המדינה. ואז באמת נפגשנו, קבוצה של אימהות מהשכונה וככה קם הגרעין של הקבוצה הנוכחית. משם התחלנו ליזום ולארגן פעילויות והפגנות באזור. בהתחלה היינו רק נשים, כולנו אימהות ממעוז אביב, עם ילדים קטנים, ואמרנו בואו נעשה משהו קרוב לבית. ככה התחלנו להפגין מול גילה גמליאל ומהר מאוד זה תפס תאוצה והגענו למאות ואפילו אלפי אנשים שבאו להפגין שם יחד איתנו. התגבשה ממש קהילה סביב ההפגנות האלה ונוצרו שיתופי פעולה וזה היה מאוד מרומם. הרגשנו שיש נכונות ואנחנו מצליחות לגייס אנשים וזה הרגיש לנו טוב ונכון.
ואז קרה האסון של 7.10 ואמרנו מה עכשיו? אחרי ההלם הראשוני אמרנו בואו נעזור לפוליטיקאים הטובים. היינו מאוד מאוכזבות שאין אופוזיציה. אם במחאה נגד ההפיכה המשטרית לא היינו צריכים פוליטיקאים, אחרי האסון הזה כבר אמרנו וואוו, חייבים להפיל את הממשלה הזאת, אבל אין פוליטיקאים שיעשו את זה, אז אולי נעזור להם במקום להתלונן. רצינו שתהיה אלטרנטיבה משמאל, שתהיה סיבה לצאת לרחובות וסיבה לצאת לבחירות".
מה החלטתם לעשות?
"דבר ראשון התחלנו להיפגש עם ח"כים משתי המפלגות ועם מנהיגי מחאה מרכזיים. התחלנו להציק להם שיבואו להיפגש איתנו. עם חלק מאנשי המחאה נוצר קשר ראשוני בהפגנות. רצינו לגייס גם אותם, שלא יקימו במקרה עוד מפלגה. לפוליטיקאים פשוט הרמנו טלפונים והם באמת הגיעו להיפגש איתנו, ועדיין מגיעים. במפגשים איתם אנחנו מציגות להם את החזון שלנו ואחר כך שואלות אותם המון שאלות. מנסות להבין איפה הם עומדים, מהם המכשולים ואיפה הקשיים. מה צריך עוד לעשות כדי שאיחוד כזה יתרחש. יש חשיבות עצומה לגודלו של השמאל אחרי הבחירות הבאות, אם הוא יהיה ארבעה מנדטים או שמונה או עשרה, זה הבדל עצום, לכן הוא הוא חייב להיות מאוחד".
ואיפה הקשיים?
"במפלגת העבודה. עם מרצ אין בעיה, כולם שם בעד איחוד, אבל בעבודה יש כאלה שעדיין מנסים להיאחז בשריונים וסקרים, לבדוק את השטח, לראות מה יהיה. גם המנגנון וההנהלה שם מתנהלים קצת כמו פעם, בפוליטיקה של מקומות וכוח. חוץ מזה הם כנראה כל כך מיואשים כבר ממרב מיכאלי, שהם רוצים קודם כל להעיף אותה. יש תחושה שהרוב שם בעד איחוד, אבל כל עוד מרב שם זה פשוט בלתי אפשרי. אנחנו יודעות טוב מאוד מפגישות שקיימנו, שח"כים אחרים שם מאוד מאוכזבים ממנה ומחוסר היכולת שלה להתגמש ולשתף אותם בהחלטות.
בעיניי ההתנגדות של מיכאלי לאיחוד היא דוגמה קלאסית לטהרנות שקיימת במחנה הליברלי. אם יש "רק" 80 אחוז הסכמה זה לא מספיק, צריך מאה אחוז אחרת לא נתחבר וכל אחד ילך לחוד. 80 אחוז זה המון, מספיק לגמרי כדי להתאחד גם אם יש הבדלים וחיכוכים. והטהרנות הזאת, שאם הוא לא בדיוק כמוני אז לא רק שלא אתמוך בו, גם אשים לו מקלות בגלגלים, בעיניי זה נורא. בשמאל נורא ממהרים לפסול אחד את השני, ועריפת הראשים הזאת חייבת להיפסק.
לגבי יאיר גולן, אנחנו בהחלט תומכות בו ונורא רוצות שיהיה איחוד תחתיו. בלית ברירה הוא נאלץ להתמודד בתוך מפלגת העבודה ואנחנו נצטרך לעבוד קשה כדי שלא יכשילו אותו שם, כי בטוח יעשו לו הרבה בעיות. הם חייבים עכשיו לוותר על הפרסונלי, לעזוב את סוגיית המיקומים והשריונים ולעבוד כצוות. כרגע אנחנו מדשדשים על כאלה אדים של קיימות שחייבים קודם להרים את השמאל מההריסות. לא מזמן יצאנו עם עצומה שקוראת לאיחוד, ואנחנו בונות דרכה קהילה תומכת שמקבלת מאיתנו עדכונים שוטפים. הקבוצה שלנו נקראת 'עכשיו באות', כי זה מה שאמרה לנו מרב מיכאלי בפגישה איתנו: "עכשיו באות"? כן, עכשיו אנחנו באות".
