למרות כל המשברים הקשים שעבר, אייל צוקרמן מניר ישראל, ממשיך לחפש את הטוב ולהביט באופן אופטימי על החיים * על כל אלה הוא מספר בספרו החדש "אופטימי לנצח"
בימים טרופים אלו, כאשר שואלים מישהו "מה נשמע", לרוב התשובה היא "כמו כולם", כלומר רע כמו אצל כולם. אז איפה נמצא נחמה? אייל צוקרמן, שמתגורר עם רעייתו ומשפחתה הענֵפה במושב ניר-ישראל, הוא דוגמא לאדם אופטימי. תמיד יש חיוך על פניו, ומי שלא מכיר אותו מקרוב, לא יכול לשער לעצמו כמה היו חייו קשים בעבר, והם לא קלים גם היום.
סיפור חייו של אייל הועלה על הכתב ונערך בידי הסופר אלי חליפה. הספר נקרא "אופטימי לנצח". הפסקה הראשונה בהקדמה היא: "עד כמה אופטימיות מנצחת, עד כמה היא יכולה להעניק לנו כוחות כדי לשרוד, כדי להתגבר, להצליח באתגרים וביעדים שהצבנו לעצמנו, לצלוח משברים לא אנושיים בחיינו."
הספר מתחיל באירוע טראגי שהיה בילדותו והשפיע על כל חייו של אייל. כשהיה בכיתה ז', במסגרת אירועי בר-מצווה של ביה"ס היסודי "ברנר" בפתח תקווה, הוא יצא עם חבריו לטיול. ואז אירע מה שידוע כ"אסון הבונים" – אחד מהאוטובוסים שהובילו את התלמידים נקלע לתאונה קשה ביותר, נתקע על הפסים ורכבת פגעה בו. 19 תלמידים ו-3 מבוגרים נהרגו במקום. הילדים באוטובוס מאחור, בו ישב אייל, ראו כיצד ילדים מהשכבה שלהם נהרגים. ביניהם היה דביר, חברו הטוב ביותר של אייל.
כפי שמשתמע מן הספר, אייל לא זכה לעבד את מראות הזוועה והחוויות הנוראות שעבר, אבל הוא משתדל במשך שנים להנציח את זכר ההרוגים. לפי עדותו הוא לא זכה ליחס חם בבית, היה צריך לדאוג לעצמו לארוחות, ואיש לא התעניין בלימודיו. בסופו של דבר הוריו התגרשו והמשפחה התפרקה.
גם במוסדות החינוך בהם "למד", (בעצם שהה ולא למד), לא היה מי שישגיח עליו ויכוון אותו. התקופה היפה ביותר בחייו החלה לאחר שפגש את גלית פודור, בת ניר ישראל, ונישא לה. כך זכה אייל להצטרף למשפחה חמה ואוהבת, דבר ששאף אליו כל ימיו. אייל וגלית הורים גאים לשקד ולעדי.
אבל הגורל לא נתן לאייל ליהנות מחייו. הוא חלה במחלת הסרטן ומתמודד עמה עד היום. יחד עם זה, החיוך לא יורד מפניו. הוא משדר אופטימיות לעצמו, למשפחתו ולסביבה.
שקד, בנם החייל, משרת בבסיס בדרום. ב-7 באוקטובר התמזל מזלו והוא היה בחופשה בבית, כי התחלף עם חבר שביקש זאת ממנו. באותו בוקר צפה שקד בטלוויזיה וראה את הבסיס הצבאי שלו נכבש. הוא ראה כמה מחבריו שנהרגו וכמה מהם שנחטפו. "לפתע אני מרגיש," מעיד אייל, "שהבן שלי עבר חוויה דומה (לשלי), אמנם שונה, בגיל שונה, אבל גם הוא רואה את מות חבריו, את המבט שאתה חי והיית יכול להיות שם, שהכול מקרי, ללא שליטה. והוא כמוני יצטרך לחיות את זיכרונם בליבו ולהמשיך את חייו קדימה."
וזה המסר שאייל מתכוון להעביר גם בספרו וגם בהרצאותיו: להמשיך קדימה, על אף הקשיים. להיות אופטימי. ועתה, כאשר חטופים מתחילים לשוב הביתה, יש לכולנו קורטוב אופטימיות ונקווה לטוב.
