"לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי רוקדת"

חודשים אחרי ה-7.10 חוזרת מיכל בן צבי מנתיב העשרה לרקוד ובגדול * רקדנית הפלמנקו שתעלה מופע ב"פסטיבל ימי הפלמנקו 2024", מספרת על אותם חודשים אחרי הטבח בהם פשוט לא יכלה לרקוד * "הבנתי שאנשים לא יכולים לעצור את החיים שלהם, יש להם עבודה ומשפחה וחייבים להמשיך"

מיכל בן צבי, ממושב נתיב העשרה היא רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית שחיה בסביליה, ספרד כשש שנים. מיכל החליטה לחזור מספרד בהחלטה של רגע, אחרי שבתקופת הקורונה צעקה עליה אישה שהיא "מדביקה את כולם".

כעת, בישראל, מיכל יוצרת מופע שיעלה ב'פסטיבל ימי הפלמנקו 2024'. המופע "מסביליה באהבה" נוצר בהשראת העיר סיבליה בספרד, מתוך געגוע עמוק לצלילים, לריחות ולצבעים המיוחדים של הרחובות, ולפלמנקו שנמצא בהם בכל פינה. במסגרת המופע משתפת מיכל פעולה עם רקדן הפלמנקו איוון אורלאנה דומינגז (Iván Orellana Domínguez) ועם גיטריסט הפלמנקו הידוע אל פיטי דה טריאנה (El Fyty de Triana) – שני אמנים סביליאניים מוכרים בספרד ובעולם, שעבדו עם גדולי היוצרות/ים ולהקות הפלמנקו. את שירת הפלמנקו יבצעו יהודה 'שוקי' שוויקי, ויעל הורביץ. על בנג'ו ואקורדיון ינגן עידן טולדנו ועל כלי ההקשה ינגן מעיין דוארי. מיכל בן צבי היא הרקדנית והכוריאוגרפית במופע.

מיכל, שיצאה למסע עם בעלה בעקבות החלום לגור מספר שנים בספרד (מעוז הפלמנקו) – חזרה לארץ בזמן התפשטות מגיפת הקורנה. כעת היא יוצרת פלמנקו בארץ, אמנות שיש בה רגש עז ומאפשרת להביע כאב, צער, שמחה או געגוע.

"אני רוקדת מגיל צעיר, הפלמנקו תמיד משך אותי ומצאתי בו מקום שאני יכולה להביע את עצמי, לרגש, להוציא את הנשמה שלי החוצה," מסבירה מיכל. "בגיל 31, די מאוחר, אחרי שהתחתנתי, החלטתי עם בעלי לצאת למסע יחד בעקבות החלום שלי, עזבנו הכל ועברנו לסביליה בספרד, העיר שהיא מעוז הפלמנקו. לא ידענו מה יהיה, מתכנון של שנה זה הפך לשש שנים. בסביליה מצאתי את הסגנון שלי, התאהבתי בה. התמקצעתי, עבדתי והופעתי. במקביל הייתי מגיעה לארץ להעביר סדנאות ולהופיע. עד שפרצה הקורונה.

"השארנו כלים בכיור"

"החזרה לארץ לא הייתה מכוונת. כלומר לא קמנו והחלטנו שזהו, מיצינו, חוזרים. לא בחרנו בזה. הקורונה הגיעה בהפתעה וב'בום' אחד. בסגר הראשון הרגשנו שזה בלתי אפשרי להמשיך כך בבית קטן עם ילדה כמעט בת שנתיים, ללא מרפסת וללא יכולת לצאת החוצה, כי ספרד הייתה מאוד נוקשה בחוקים שלה, אנשים היו בלחץ.

"אחרי שבועיים של סגר היה לי אירוע חריג ומכונן: יצאתי עם הבת שלי בעגלה לנסות להרדים אותה, ושמתי לב שעוקבת אחרי אישה ברחוב, שפשוט התחילה לצעוק עלי שאסור לילדים להיות בחוץ ושאני מדביקה את כולם. לאחר מכן עוד אנשים התחילו לצעוק עלי, והיא התקשרה למשטרה כדי לדווח עלי ועקבה אחרי עד הבית שלי. נכנסתי הביתה מאוד נסערת ואמרתי לאלעד בעלי: 'זהו, טסים לארץ, עכשיו. אני ככה לא ממשיכה'. חשבנו שנעביר את הסגר אצל הוריי בנתיב העשרה, יש מרחבים שם, ואחרי חודשיים נחזור. מצאנו טיסה ותוך שעתיים ארזנו ויצאנו. עזבנו את הדירה בספרד כל כך מהר שהשארנו כלים בכיור, ברמה הזאת.

"הגענו לארץ והבנו שהמצב לא ייגמר בקרוב, מפה לשם עברו שנתיים, בזמן הזה נכנסתי להריון שני והתינוק השני שלנו הגיע. בזמן הזה הבת הגדולה שלנו כבר נקשרה למשפחה במושב, למסגרות, לחברים חדשים, לעברית. היה קשה להתנתק. עד עכשיו כל הדברים שלנו עוד שם שזה מטורף. לא הספקנו לנסוע לשם מאז.

"התחלתי לפתח קריירה בארץ, יצרתי מופעים שלי, הופעתי איתם, הקמתי סטודיו אינטימי אצלי במושב בנתיב העשרה, שם העברתי שיעורים ובניתי לי את הפינה שלי. בהמשך התחלתי ללמד בעוד מקומות, יצרתי שיתופי פעולה עם אמנים מהארץ ואמנים מספרד, נכנסתי לעמותת הכוראוגראפיים בישראל שזה מדהים, ואני בעיקר מודה ושמחה על כל דבר שאני עושה."

את חושבת שאי פעם תחזרי לגור בספרד?

החלום לחזור לספרד תמיד קיים, ואני יודעת שעוד אחזור לשם לרקוד, לסגור מעגל, לאסוף את הדברים. אני כבר שנתיים חולמת לעזוב הכל ולטוס לשם לבד כמתנת יום הולדת לעצמי, זה היה אמור לקרות בנובמבר 2023, אבל אז הגיע ה-7.10 וטרף את הכל. אבל זה עוד יקרה."

"עוד סבב מתחיל, הוא יעבור…"

"החיים בנתיב העשרה לפני ה-7.10 היו חיים טובים סך הכל, כי זה מקום מדהים," מספרת מיכל, "אבל חיינו כל הזמן עם ירי של טילים ברקע שהיו חלק מהשגרה, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. מאז שהגענו לארץ חווינו כמה סבבי ירי שהפכו למבצעים צבאיים. ברגע שהיה מתחיל מבצע כזה או אחר הפינוי שלנו מהבית היה פינוי עצמאי בחיפוש איפה לשהות. את אחד מהסבבים העברתי בחודש תשיעי ונדדנו בארץ בלי לדעת איפה תתפוס אותי הלידה.

"זה הזוי שכולם התייחסו לזה כאילו זה בקטנה, עוד סבב של טרור. אף אחד לא התרגש מזה בארץ. וזה לא משהו הגיוני לחיות איתו כחלק מהשגרה שלך. עוד פעם טילים בדרום, עוד סבב מתחיל, הוא יעבור והחיים ימשיכו כרגיל עד הסבב הבא. זה לא נורמאלי. מצד שני המושב שלי זה המקום הכי מדהים ומשפחתי שיש, עם קהילה מהממת. מושב עם המון עשייה של יחד, חגים ופעילויות, הילדים מאוד התחברו למקום והיה קשה לחשוב על לעזוב אותו. אבל הכתובת הייתה על הקיר וצעקנו אותה ככל שיכלנו. התרענו והתרענו רק אף אחד לא באמת עשה עם זה משהו. וזה נורא.

ב-7 באוקטובר למזלי הגדול לא היינו במושב. יש לנו באופן קבוע חופשה משפחתית מורחבת בחול המועד סוכות, כל שנה באותו מקום, כולל האחים שלי, האחיינים וההורים שלי. היחידה שלא הייתה איתנו הפעם זו אחותי שנשארה עם הבן זוג והילד שלהם במושב. היינו אמורים לחזור מהחופשה באותה שבת. אני עזבתי את החופשה יומיים קודם בחמישי כדי לעבוד.

"הייתה לי הופעה בשישי בבוקר ובמקביל עבדתי במכירת הפרחים מהמשק שלנו, אני היחידה שחזרתי לעבוד מכל המשפחה. הגעתי לנתיב העשרה בשישי ה-6.10 בערב, אחרי יום מאוד קשה וארוך, הסתובבתי במשק ובחממות בלילה לבד. ובגלל שהייתי מאוד עייפה, חשבתי להישאר במושב כי למחרת בבוקר כבר כולם מתקפלים וחוזרים. אבל המחשבה להשאיר את בעלי עם הילדים עוד יום לבד, ואמא שלי שהאיצה בי כי זה בכל זאת ערב חג, גרמה לי לא להישאר בסוף וניצלתי."

"מי מתלונן, היינו בחיים"

שבת בבוקר ה-7.10 הייתה כמובן שבת מאוד קשה, נוראית. משש וחצי בבוקר הטלפון שלי התחיל לרעוד במשך די הרבה זמן. התעוררנו והבנו שיש מטחים כבדים אבל לא משהו שגרתי, משהו שבחיים לא היה. למעשה תוך דקות אנחנו מקבלים תמונה מזעזעת של מה שקורה במושב, דרך קבוצת הוואטסאפ המושבית וההודעות של החמ"ל. במקביל ראינו בחדשות מה קורה בשדרות והבנו את חומרת המצב. ניסינו ליצור קשר עם אחותי והיה מאוד קשה כי לא הייתה קליטה וגם לא היה חשמל כך שלא הייתה לה סוללה לטלפון. היינו בחוסר ודאות מוחלט. לקרוא הודעות של זעקות לעזרה מתושבים/ חברים/ שכנים ולהבין שיש סיכוי שהם כבר לא בחיים ואין אפשרות לעשות כלום, זו תחושה נוראית של חוסר אונים, חרדה ודאגה. בהמשך התבשרנו על כל האבדות הקשות של החברים מהמושב, מושב שהוא כמו משפחה, אנשים שאני מכירה מהרגע שנולדתי.

"מרבית המושב התפנה כבר באותו הערב. אנחנו נשארנו בשדות ים עם מה שהיה לנו, שזה בערך כפכפים ובגד ים. היינו שם ארבעה חודשים באכסנייה, בתוך חדר של 15 מ' עם שני ילדים. אבל מי מתלונן, היינו בחיים."

מתי חזרת לעשייה? לריקוד?

"במשך חודש אחרי האירועים של ה7 לאוקטובר לא דיברתי. לא עניתי לטלפונים, בקושי להודעות, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, בטח לא לשמוע או לחשוב על לרקוד. חודשיים אחר כך כבר התחלתי לעכל את המצב, אבל לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי רוקדת. ניסיתי. אמיתי. רק לדמיין. לא הצלחתי. כאילו שכחתי את התנועות. הכול היה זר לי, לא קשור, כמו עולם מקביל.

"הייתי בהלם שאחרי שבועיים אנשים חזרו לשגרה מסביבי, כמעט בכל הארץ, ואני רואה שסטודיואים לריקוד עובדים כרגיל והופעות. ואנחנו עקורים מביתנו לעוד הרבה הרבה זמן, בלי שגרה, בלי מסגרות לילדים, בלי יכולת לעבוד, איך? אני הרגע איבדתי כל כך הרבה דברים וכולם חוזרים לשגרה? זה היה נראה לי אטימות מוחלטת אז. ומצד שני הבנתי שאנשים לא יכולים לעצור את החיים שלהם, יש להם עבודה ומשפחה וחייבים להמשיך.

"אחרי שלושה וחצי חודשים הרגשתי שאני חייבת לחזור לעשייה כלשהי, בשביל עצמי. הייתי צריכה מטרה, יעד, משהו. הריקוד עבורי מאז ומתמיד היה תרפיה. כמו ריפוי. זה הדבר היחיד שמאפשר לי לחזור לנשום. ואז הגיעה האפשרות להעלות מופע ב'פסטיבל ימי הפלמנקו' של קרן עדי אגמון, ולקחתי את זה בשתי ידיים, מיד. וכן, הדיסונאנס הוא קיצוני, כי מצד אחד מי יכול להופיע ולרקוד עכשיו? כשיש עדיין חטופים בעזה, כשיש משפחות אבלות וחיילים נהרגים כל יום? ומצד שני ההכרח להמשיך בעשייה גם בשביל עצמי וגם בשביל הרבה אנשים שמחפשים לרגע לנשום קצת מהתחושות הכבדות היום יומיות."

פסטיבל ימי הפלמנקו יציג ריקוד שיבצעו תלמידות האולפן למחול שער הנגב יוקדש לזכרה של יעל לייבושור ז"ל, תצפיתנית במוצב נחל עוז ודור רביעי למשפחה שורשית ממושב גיאה, שבחוף אשקלון. יעל לייבושור נפלה במילוי תפקידה ב-7 באוקטובר והייתה רקדנית באולפן.

"את יעל לא הכרתי באופן אישי," אומרת מיכל. "אבל אני מכירה את הסיפור שלה דרך חברה, קולגה שלי, שהיתה המורה שלה לפלמנקו. אני יודעת שהיא רקדה מגיל צעיר מאוד והיא למעשה למדה באולפן למחול שאני גם התחלתי ממנו, בשער הנגב. אני משתתפת בצער המשפחה ומביעה את תנחומיי הרבים, זה אירוע קשה ועצוב מאוד."

איפה את גרה כיום?

"כרגע אנחנו גרים בגן יבנה, יחד עם עוד כמה משפחות מהמושב שעברו לכאן. העתיד כלפי תושבי נתיב העשרה מאוד לא ברור. מה שברור הוא שיש לנו כרגע אפס ביטחון כדי לחזור. אבל אני מגיעה לסטודיו שלי במושב כמעט מידי יום כדי להתאמן. עם כל המצב מסביב והבומים, בסוף שם אני מרגישה בבית, שם יש לי את המקום שלי והמרחב שלי, ואני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד."

כאמור, בין המופעים של פסטיבל ימי הפלמנקו 2024 יוצג המופע "מסביליה באהבה" בהובלתה של מיכל. זהו אחד מהמופעים המרכזיים בפסטיבל. המופע סוגר את כל אירועי הפסטיבל.

מיכל מספרת על המופע והגעגועים לסיבליה: "'מסביליה באהבה' הוא מופע געגועים לסביליה שאני כל כך מעריצה ואוהבת. היצירה שלו נבעה ממשהו אמיתי שבער בי, הצורך להביא משם לכאן את הזיכרונות שלי ואת סגנון הפלמנקו שיש בה שאני מאוד מחוברת אליו, להביא את הרחוב לבמה, את האוירה. התחושות שעולות בי רק מלדבר על זה הן של התרגשות, געגוע וכמיהה אין סופיים לחזור אליה, אז תדמייני מה אני מרגישה כשאני רוקדת. זה עבורי לבוא ולתת את כל האמת שלי על הבמה, בהכי פשוט שיש. להוציא את הרגש ולהנות. ולארח רקדן מדהים מספרד זה כמובן בונוס ענק לי ולצופים."

מתי כול זה קורה?

זה קורה במוצ"ש ה -30/3 , ממש עוד מעט, ואני קוראת לכל מי שרוצה קצת לנשום מטרדות היום יום לבוא לפסטיבל, ולשעה אחת להיות איתנו ביחד, ולהרגיש דברים אחרים. "

ימי הפלמנקו 2024

פסטיבל ימי הפלמנקו, מיסודה של קרן עדי לזכרה של החיילת עדי אגמון, יציין 30 שנים במשך שלושה ימים במרכז סוזן דלל בתל אביב. הפסטיבל תוכנן כחגיגה מרשימה של נקודת הציון המשמחת הזאת עבור הפלמנקו הישראלי, אך אירועי ה-7 באוקטובר הביאו את הקרן לחשיבתו מחדש, ברוח תפקידו עבור הקהילה וברוח מהות הפלמנקו כמרחב של נחמה ושותפות.

בוקר פלמנקו ישראלי – מציג מדי שנה את העשייה שמתקיימת בסטודיוס הרבים לפלמנקו בארץ, שבמסגרתם פועלות קבוצות במגוון גילאים ורמות לצד להקות ייצוגיות.

בפסטיבל יושם דגש על היצירה הישראלית בפלמנקו, ובניגוד לשנים קודמות בהם הוזמן מופע מרכזי מספרד, השנה ישולבו רקדנים ומוזיקאים ספרדיים ביצירות הישראליות. התכנית תכלול מופעים המשלבים את הפלמנקו עם סגנונות מוסיקליים שונים, כמו 'חפלמנקה' של אדוה ירמיהו וכמו 'מסביליה באהבה' של מיכל בן צבי.

עוד יוצגו: פרויקט יצירות מקור ובמהדורה מיוחדת, שבמסגרתה יוצגו 4 עבודות קצרות בבכורה, שנוצרו בהשראת חומרים מאוסף הקרן שהופקד בארכיון הישראלי למחול. לאורך הפסטיבל יתקיימו גם אירועים שנוצרו בעקבות המצב, ביניהם הפלאש-מוב (flash mob) "שובו לביתכם" – קהילת הפלמנקו בישראל למען השבת החטופים, ביוזמת הרקדנית והכוריאוגרפית יעל טוכפלד, שבוצע מחודש דצמבר במקומות שונים בארץ וגם בכיכר זכויות האדם בפריז.

פסטיבל ימי הפלמנקו, 28-30 במרץ, מרכז סוזן דלל, המופעים בתשלום, כניסה חופשית לאירועים ברחבת סוזן דלל.