קטנות קיבוציות

שורה ראשונה – כשנקרעת רצועת הביטחון העצמי

כשנקרעת רצועת הביטחון העצמי, אולי הדבר הנכון לעשותו הוא לא לאחות את הקרע אלא להיפטר מהרצועה ולהרגיש איך הביטחון מתחזק יותר בלעדיה.

ליל הקלשונים

(אפתח במאמר מוסגר: אין לבלבל  את "ליל הקלשונים, השם שניתן לרציחתם של שלושה חיילי צה"ל בליל שבת, ב-14בפברואר 1992 בשטח אש 105 מזרחית לקיבוץ גלעד, עם "ליל הגלשונים",  פיגוע טרור שהתרחש ב-25 בנובמבר 1987 בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון בו נהרגו 6 חיילי צה"ל ו-10 נפצעו מאש מחבל שחדר לישראל בעזרת גלשן אוויר.).

את הרצח ב"ליל הקלשונים", ביצעה חוליה אשר עם חבריה נמנו שלושה ערבים ישראלים, חברי התנועה האסלאמית, מאום אל פאחם וממושריפה שבוואדי ערה. שמותיהם של תת-חלאות האדם: אבראהים חסן מחמוד, אחמד אגבאריה ומחמד חסן מחמוד, ערבים. ביום שבו הובאו להארכת מעצרם, ניצלתי חלון זמן קטן שנפתח להרף עין וראיתי ממרחק של ריח את אחד מהם, איברהים, שישב על ספסל, אזוק ברגליו ובידיו. אף אחד לא שלח אותי למשימה, אבל לא יכולתי שלא לשאול אותו "למה רצחת?". הוא הסתכל עליי. חשבתי שתכף ומיד יעוטו עליי מאבטחים ויטיחו בי קללה או אגרוף וישלחו אותי לעזאזל או, לפחות, החוצה. במבט לאחור, היו לי חמש דקות במחיצתו, שבהן דחסתי שאלות שבדרך כלל שאילתן ותשובות עליהן ניתנות במשך חצי שעה. הוא עשה תנועה של השתוממות ואמר "לא יודע, סתם". לא האמנתי לו. עכשיו תגיד לי את האמת, פקדתי. "האמת? אתם היהודים מגיע לכם גיהינום". אני לא יודע איך ריאיון של חמש דקות יכול להימרח על עמוד שלום, כשחצי ממנו מודפס על שער של מקומון, אבל כך היה. עד היום, לפעמים, הוא בא לי בחלומות, נושף עליי עשן סיגריה, רושף במבטו את גיציה של את אש הגיהינום ושולח אותי למקום, אשר חשבתי שיקדימו לשלוח אותי אליו מאבטחי בית המשפט או שוטרי המשטרה הצבאית.

הבראה

לפנים, אי אז בשנים, קראו לקייטנה – הבראה. לא היינו חולים; ממה היינו אמורים להבריא? הרזון של רובנו היה טבעי, בריא, לא תוצאה של רעב, חלילה, או דיאטה קיצונית, רצחנית. היינו פעילים. היינו פעלתנים. נעים ונדים. תזזיתיים. עד היום אני חושב שזה יפה מאוד שהקיבוץ ייחד והקצה שבוע מהחופש הגדול לפנק אותנו, ילדיו.

גישור

יש משהו נכון, יפה ואנושי בגישור, כמתכון וכמתכונת ליישוב סכסוכים, ליישור הדורים, להגעה אל עמק השווה, אשר צד אחד עשוי להיראות גבעה קטנה ועבור צד שני – גיא. גישור מחדד את מהות הפשרה שיש בה גם ויתור וגם הסכמה ובעיקר, הודאה בכך שמאחר שיש שני צדדים מנוגדי אינטרסים (אם כי לא בהכרח), נכון למצות את הסיכוי להגיע להסכמה על מה שניתן להסכים עליו ולא לאפשר למה שלא מוסכם לסכל את הסיכוי להגיע להסכם המקובל על שני הצדדים, הטוב ביותר האפשרי.

 השחורים הלא נכונים

מחאתם של מי שמכונים "יוצאי אתיופיה", אף שהרוח החיה, הזועמת והקולנית בה, היא של צברים שנולדו בישראל נוגעת ללב ומכמירה אותו, אבל בכך  טמון החשש כי היא תיוותר בו ולא תתורגם לתכנית פעולה נמרצת ונחרצת למיגור הגזענות המחליאה והמבחילה שהם קרבנותיה. יש מי שאומרים, שהאצבע קלה על ההדק שנלחץ מולם ויורה על אנשים שחורים כי כולם נחשבים לאריתראים וככאלה- כמי שדמם המופקר זול ומותר. לפעמים, שוטרים יורים על השחורים הלא נכונים – לא על המסתננים והמהגרים אלא על ילדי הארץ ובהם רבים ששירתו, משרתים וישרתו בצבא ההגנה עליה.

פינת הילדים

שיר אוהבת שאני סופר לה אצבעות

ותמיד צוחקת כשאני מגיע לחמש.

לפעמים היא ממשיכה לספור עד שש או שבע

גם כשהאצבעות כבר נגמרות לפי חשבון הטבע

ולא פעם מבקשת ספירה חוזרת

אבל הפעם –  להתחיל בזרת.

שורה תחתונה

היו בינינו רבים שהתאמצו,  בילדותם, להיות כמו כולם, אבל לא הצליחו כי הם היו רק הם ולא כולם. לא מעטים מהם (בלשון המעטה) ממשיכים להתאמץ להיות כמו כולם גם בבגרותם המאוחרת, גם כאשר ברור זה מכבר שאף אחד הוא לא כמו כולם וכי אין יותר כולם, כי כולם התפזרו והפכו – אחד אחד – להיות מי שהם נועדו להיות או לא להיות.

קטנות קיבוציות נוספות