קיבוץ הזיכרונות

בקיבוץ ברעם מיושם לראשונה בישראל מודל "קיבוץ הזכרונות" – פרויקט שנועד לחזק תחושת משמעות ולהפיג בדידות בקרב ותיקי הקיבוץ, באמצעות תיעוד סיפורי חיים בליווי חברותה – מלווה חברתי מקצועי • הסיפור האישי והקהילתי של ותיקי קיבוץ ברעם

*תמונה ראשית: אילנה איתמרי עם החברותה שלה אפרת גולדמן. צילום: ג'יל פיטוסי

במהלך החודשים האחרונים עושה את דרכו מדי שבוע רכב מכפר סבא לקיבוץ ברעם – נסיעה של כשעתיים וחצי לכל כיוון. מהרכב יוצאים ה"חברותות" של "זמן איכות בגיל השלישי", אורית, אפרת וניר ונכנסים ל"סבאבא" – מועדון ותיקי הקיבוץ. שם הם פוגשים את נוקי וסופי מצוות הגיל השלישי, שותים קפה, מחליפים כמה מילים על מצב המיזם, ואז ממשיכים אל "הוותיקן" – שכונת הוותיקים של הקיבוץ.

העובדה שהנסיעה הזו חוזרת על עצמה, שבוע אחר שבוע, אינה פרט טכני: "ההתמדה היא חלק מהמהות," אומרת נוקי בן־שושן, מרכזת הפרויקט מטעם צוות הגיל השלישי בקיבוץ ברעם. "זה יוצר ביטחון, ציפיות, תחושה שמישהו באמת מגיע בשבילך – לא במקרה."

המפגשים הללו הם לבו של מיזם "קיבוץ הזיכרונות" – פרויקט שנועד לחזק תחושת משמעות ולהפיג בדידות בקרב ותיקי הקיבוץ, באמצעות תיעוד סיפורי חיים בליווי חברותה – מלווה חברתית ומקצועית.

כבר בשם המיזם טמונה שכבה נוספת של משמעות. "קיבוץ הזיכרונות" הוא לא רק אוסף של זיכרונות אישיים, אלא גם מימוש של הרעיון הקיבוצי במובנו העמוק. זוהי יצירה חברתית שבה  זיכרונות נאספים, מתקבצים ונשזרים זה בזה. זיכרונות של יחידים, שכל אחד מהם חי חיים שלמים, הופכים יחד לזיכרון קהילתי משותף – כזה שמספר את סיפורו של הקיבוץ דרך האנשים עצמם.

ערבות הדדית

קיבוץ ברעם, מראשוני קיבוצי הגליל העליון שהוקמו לאחר מלחמת השחרור שהוקם בידי גרעיני "השומר הצעיר", נבנה על ערכים של שותפות, אחריות הדדית ועשייה חלוצית בתנאי ספר. לאורך השנים התבסס ברעם כקיבוץ חזק ויציב – כלכלית וקהילתית – ונשאר נאמן למתכונת של קיבוץ שיתופי. גם בעידן של שינויים ותמורות בתנועה הקיבוצית, בחר הקיבוץ לשמר אורח חיים המבוסס על ערבות הדדית, שותפות מלאה וחיים קהילתיים פעילים.

עבור הוותיקים, הקיבוץ אינו רק מקום מגורים אלא מפעל חיים שלם – עבודה, תרבות, חינוך וקהילה. הזיכרונות שנאספים כיום אינם נוסטלגיה בלבד, אלא סיפוריהם של אנשים שבנו קיבוץ מצליח, יום אחר יום, החלטה אחר החלטה.

הצורך במיזם התחדד בעקבות אירועי אוקטובר 2023. יום לאחר "השבת השחורה" פונו חברי הקיבוץ למלון קיסר בטבריה. בתחילה שהו שם מרבית החברים, אך עם הזמן חזרו רבים לבתיהם או למסגרות אחרות. במלון נותרו 44 מבני הגיל השלישי, כולם בני 80 ומעלה, ובהם 13 שורדי שואה.

“זה היה מצב לא טבעי," מתארת נוקי. "אנשים שחיו עשרות שנים במסגרת קיבוצית שיתופית מצאו את עצמם מנותקים מהשגרה, מהקהילה ומהמקום שהם קוראים לו בית."

למרות הרצון "לא להכביד" ולשמור על חזות של חוסן, הבדידות הייתה נוכחת. כשאני שואל את ניר שריג, מייסד ומנהל "זמן איכות בגיל השלישי", מדוע בדידות בגיל השלישי הפכה בעיניו לנושא מרכזי, הוא משיב ללא היסוס: "בדידות היא לא תופעת לוואי של הזקנה. היא גורם שמשפיע על הבריאות, על מצב הרוח ועל תחושת הערך. מבחינתנו, הפגת בדידות היא תשתית – לא מותרות."

"זמן איכות בגיל השלישי" פועל כגוף עסקי חברתי במודל של שירות מתמשך, ומבוסס על יצירת קשר אנושי קבוע בין ותיקים לבין חברותות מקצועיות. “אנחנו לא באים להפעיל אנשים," מדגיש ניר. "אנחנו באים להיות בקשר. הקשר הוא העיקר."

נוקי נחשפה לשירות החדש של המיזם דרך קבוצת ווטסאפ מקצועית. "זה דיבר אליי מיד," היא מספרת. "אבל היה לי ברור שזה חייב להיות מותאם לקיבוץ – לא משהו שמונחת מבחוץ."

הפנייה הראשונה לניר נענתה בזהירות. הפעילות של המיזם מתמקדת בדרך כלל באזור המרכז. כשאני שואל אותו מה בכל זאת גרם לו להגיע לטבריה, הוא מחייך: "נוקי אמרה לי – בוא תראה לפני שאתה מחליט."

הביקור במלון קיסר היה נקודת מפנה. ניר ואשתו פגשו את הוותיקים, שמעו סיפורים, והבינו שמדובר בצורך עמוק יותר מפרויקט נקודתי. בעקבות הביקור נולד מיזם "קיבוץ הזיכרונות".

במסגרת המיזם משתתפים עשרה מוותיקי ברעם, שישה מהם ניצולי שואה. העובדה הזו אינה מודגשת באופן יזום, אך היא נוכחת ברקע – בזיכרונות, בנקודות המבט, ובאופן שבו חוויות חיים מוקדמות משתלבות בסיפור הקיבוצי ובהווה.

המפגשים עצמם אינם ראיונות ואינם טיפוליים. אלו שיחות פתוחות, סקרניות ומכבדות, שבהן כל משתתף מספר את סיפורו בקצב ובדרך שנכונים לו. במהלך כ־12 מפגשים נוצר עבור כל משתתף אוסף אישי של 8–12 זיכרונות.

הזיכרונות מתועדים בפלטפורמה הדיגיטלית שלTarasa , בליווי תמונות ולעיתים גם בקטעי וידאו. עבור המשתתפים עצמם זו הזדמנות לעצור, להתבונן לאחור ולסדר את סיפור החיים במילים שלהם. עבור הקיבוץ כולו מצטבר אוצר של כ־100 סיפורי חיים – פסיפס חי של מורשת קהילתית.

בין הסיפורים נשמעים קולות מגוונים: שליח עלייה של "השומר הצעיר" שפעל באיטליה וסייע בהשגת מידע על חייל שבוי ממוצב החרמון; אומנית שהתחתנה עם חבר קיבוץ דרך מחלקת השידוכים של התנועה הקיבוצית; ועולה משווייץ שבנה בדירתו מסילת רכבת צעצוע מדויקת להפליא לנופי ילדותו.

“כששומעים את הסיפורים אחד ליד השני," אומר ניר, "מבינים שהסיפור הקיבוצי נכתב דרך אנשים, לא דרך סיסמאות."

בתום התהליך מתוכנן אירוע קהילתי שבו יוצגו חלק מהסיפורים בפני המשתתפים, משפחותיהם וקהילת ברעם. במקביל גויס תקציב להוצאת ספרון מודפס עם מבחר סיפורי חיים.

הצלחת המיזם כבר מעוררת עניין גם מחוץ לברעם. "אנחנו רואים בזה פיילוט," מסכם ניר. "מודל שאפשר להציע לקהילות נוספות שרוצות גם להפיג בדידות וגם לשמר זיכרון."

"בסופו של דבר," אומרת נוקי, "החוסן של קהילה נבנה כשיש מקום אמיתי גם לסיפור האישי של כל אחד, וגם לסיפור המשותף שנוצר ביניהם."