ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות – בלי מוזיאון בית לוחמי הגטאות – אבל עם הרבה מורשת בצל שורדי השואה הוא חוויה שווה * איך הוקם הקיבוץ מיד אחרי קום המדינה, עם שורדי שואה ובוגרי התקומה ועוד חוויות בביקור * חלק א'
*תמונה ראשית: מאפה פילו בנוקי קפה בלוחמי הגטאות. צילום: דני בר
הדרך ללוחמי הגטאות
בחרתי הפעם לנסוע ברכבת לעכו ומשם הצטרפתי למספר מבקרים נוספים לסיור בקיבוץ. חייב לספר שזו נסיעת הרכבת הראשונה שלי מצפון לחיפה וברכבת ישראל – לפחות 10 שנים שהדרתי רגלי משימוש באמצעי תחבורה זה בישראל.
אכן הנסיעה ברכבת עד חיפה מהירה אבל הדרך ארוכה מאד, בעיקר מהכניסה לחיפה ועד לעכו. עם זאת הנוף ונקודת המבט של קרון הרכבת הממוזג היא בהחלט אחרת ומרעננת.
לוחמי הגטאות נמצא בגליל המערבי, על אם הדרך בין עכו לנהרייה, ומול מחנה צבאי שהוקם על מתחם שהיה מחנה צבאי בריטי סמריהSumeiriya . הבתים הראשונים של הקיבוץ היו בניינים מחלקו המזרחי של הבסיס המנדטורי.
הקיבוץ עלה על הקרקע בפברואר 1949 ע"י ניצולי שואה ותקומה ממרד גטו ורשה, כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואחרים, שהחליטו לקרוא למקום מורדי הגיטאות ולהקים בו מוזיאון לציון השואה והמרד בנאצים.
שמו הרשמי הראשון של הקיבוץ היה אשר אבל מקימי הישוב נאבקו על מנת לקבל את ההכרה שהקיבוץ יישא את שם וזכר הלחימה היהודית בגטאות. יום לפני יום השנה השישי לסיום מרד גטו ורשה – 18 אפריל 1949 נערך במקום טכס עלייה על הקרקע וכבר אז יזם יִצְחָק (אַנְטֶק) צוּקֶרְמן, המפקד האחרון של לוחמי אי"ל בגטו ורשה, להציג תערוכה תחת הכותרת: "כך היה – תמונות מהשואה והמרד". רק כעבור שנתיים ב-19 אפריל 1951, הונחה אבן הפינה למוזיאון בית לוחמי הגטאות בקיבוץ אשר, ורק באפריל 1952 אושר השם בו רצו מייסדי הקיבוץ מלכתחילה: לוחמי הגטאות.
תחנה שניה: נוקי Noki
את הבוקר פתחנו בקפה ומאפה בבית קפה הנושא את שם ילדותה של בעלת המקום, בת הקיבוץ. נעה (נוקי) שילה, מעידה על עצמה שהיא אוהבת לארח עם לב פתוח תוך הקפדה על הדברים הקטנים. בתפריט של נוקי יש סלטים, ברוסקטות, כריכים מגוונים, טריים שכל המאפים מלאכת יד ונאפים במקום. צמוד לבניין שהוא בין הראשונים בקיבוץ, יש מרפסת מוצלת שניתן לשבת ולהתרענן במקום, כמו שעשינו. נוקי קפה באיסנטגרם: https://www.instagram.com/stories/noki_coffe/
סיור תיירות עם טלי שנר
פגשנו את טלי שנר, ילידת מורדי הגטאות וכמובן ככזו, גם דור שני לשואה. טלי לוקחת את המבקרים בין שבילי וסיפורי הקיבוץ, שתמיד חיים תחת עננת השרידות והשואה, שתצדיק תמיד את השם של הקיבוץ והמוזיאון שהקיבוץ לצידו, אבל לא חוסה בצילו.
התחלנו בראש הגבעה בה עמד הבניין הראשון עם העלייה על הקרקע – מבנה צבאי בריטי לשעבר, שסביבו מספר אוהלים בהם שוכנו החלוצים-שורדים. מראש הגבעה רואים את אמת המים – אקוודוקט עות'מאני מרשים, שהשתמר בסמוך לקיבוץ. אמת המים נבנתה בין השנים 1814-1815 על ידי סולימאן פחה ומכאן גם שמה "אמת סולימאן". תפקיד האקוודוקט היה להוביל מים ממעיינות קבריה (כברי) לעכו, וכך עשה עד 1948.
שביל החלב
בית התינוקות הראשון בלוחמי הגטאות נחנך באפריל 1949 עם העלייה על הקרקע, היו בו שבעה תינוקות. שמונה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1949, כבר מנתה הקבוצה 16 תינוקות. חלקם נולדו בארץ, בקיבוצים יגור, גינוסר ובית השיטה (בהם שהו חברי הגרעין טרם העלייה על הקרקע), חלקם נולדו בעת שהות הגרעין המייסד בוולדהיים היא אלוני אבא, וחלקם נולדו עוד קודם לכן, בדרכי ההעפלה, על אדמת אירופה או בקפריסין.
המבנה היה צר מלהכיל את כל מיטות הברזל הלבנות, ובקושי ניתן היה לגשת לילד בוכה מבלי להעיר את שכנו. לעתים נאלצו המטפלות להשאיר במיטתו זאטוט שזה עתה למד לזחול או לעמוד, כיוון שלא היה מקום מותאם למשחקים. תוך זמן קצר הוכשר צריף עץ נוסף לקליטת תינוקות. בהמשך נבנו שני טורי צריפים לאורך האקוודוקט בהם גרו החברים בחדרי משפחה. בין הצריפים עברה מדרכה שהובילה אל בית התינוקות, והיא זכתה מסיבות מובנות לכינוי "שביל החלב"…
כשעבר בית התינוקות הראשון למבנה אחר, שוכנו במבנה זה מדגרת אפרוחים ולאחר מכן חנות הכל-בו הקיבוצית. מדרכה ישרה שהובילה מצפון לדרום הפכה למסלול ריצת 60 מטר.
לאורך הסיור לכד את עיני אחד משלטי ההסברה, המספר על החיים שלאחר השואה: "שמרתי על עצמי לא לדבר יידיש. עשיתי מאמץ להסתגל. ההתאוששות לוקחת זמן. התחברתי לאברהם. הקדשתי עצמי לעבודה. הקמתי משפחה ועשיתי את זה בלי דיבורים. כל מה שרציתי שהמועקה לא תעבור לילדים …"(מתוך דפי עדות של אסתר צורף, עמ' 211).
הצריפים על הגבעה
קבוצת החברים הראשונה שהגיעה לגבעה בפברואר 1949 מצאה כאן מספר מבנים ששרתו את הצבא הבריטי, והמבנה הארוך ביותר הוכשר למגורים. על השטח הבוצי, הצופה לים, הוקמו שורות אוהלים, ובחורשה הסמוכה ניבנו צריפים כשבכל אחד מחדריהם גרו שלושה רווקים או רווקות. כאשר חלף הזמן ונוצרו זוגות, ניתנו להם חדרים במבנה המוארך. כאשר הפך הזוג למשפחה או כאשר הגיעו משפחות עם תינוקות, הם שוכנו באוהלים שנחשבו מרווחים יותר. שירותים משותפים לכולם שכנו במבנה ייעודי סמוך שנקרא "קרוסלה" על שום צורתו הייחודית.
בתוך מספר חודשים החלו להקים את שכונת הצריפים לאורך אמת המים. משני צדיה של המדרכה הנקראת כיום "שביל החלב" הוקמו שתי שורות של שלושה צריפים, ובכל צריף גרו ארבע משפחות. לכל משפחה היה חדר כניסה קטן, חדר מגורים, ומחסן קטן בו ניתן היה לבשל מדי פעם על פתיליה מרק עוף, פשטידת תפוחי אדמה או עוגת טורט. לימים הפך המחסן לשירותים. באותן שנים נבנו צריפים מדגמים שונים, אך בכל דירה היה הריהוט דומה. בחלק מן הצריפים עמד בחוץ כיור שאפשר שטיפת פנים וידיים.
חדר האוכל של הקיבוץ
חדר האוכל בקיבוץ לוחמי הגטאות פתוח לחברי וילדי הקיבוץ אבל גם למבקרים ומטיילים באזור, שרוצים לשבוע אבל גם לא פחות מכך, ליהנות מחוויית חדר אוכל קיבוצי שיתופי, כמעט כמו פעם.
בקומת הכניסה, מוצגת תערוכת צילומים מרתקת המתעדת את ימיו הראשונים של קיבוץ לוחמי הגטאות, ועל קיר הכניסה מוצג פסיפס של עבודות צבעוניות, שכל משפחות הקיבוץ הכינו לציון 70 שנים להקמת הקיבוץ.
בית הילדים
טלי שנר מספרת על הלינה המשותפת בבית הילדים. אני זוכר כילד, שהיינו מבקרים את בני הדודים בגבעת חיים איחוד או את בנות הדודות השניות בגבעת ברנר, היינו ממתינים שהם יגיעו ל"חדר" של ההורים בשעה 4 אחה"צ ורק אז יכולנו לראות אותם, כי בארבע אחרי הצהרים הסתיים היום בבית הילדים וכולם הלכו הביתה. ילדי הגנים והכיתות צעדו לבדם בדרך המוכרת, חלקם עצרו על יד הפעוטון וחיכו להורים, וחלקם המשיכו הביתה ובדרך טיפסו על עץ התות לחפש תותים. את ילדי בית התינוקות והפעוטונים באו ההורים לקחת.
בבית חיכו ההורים שהיו מאד נרגשים וחיבקו ונישקו וחיפשו איך להעביר בנועם את השעות היקרות שבין ארבע לשבע. ממדפי כוננית הספרים נשלפו ספרי השירים של פניה ברגשטיין, יצחק קצנלסון, קדיה מולודובסקי וביאליק. עמדו שם גם ספרי הרפתקאות על אינדיאנים וקאובויים, וכמובן ספרי "קופיקו" בהמשכים. על השטיח התכנסה המשפחה לשחק ביחד מונופול, שח או דמקה, ובפינת החדר עמדו משאית מעץ ומיטת בובות מברזל ובה בובה שיודעת לעצום עיניים.
על המדרכה הסמוכה לבית שיחקו הפעוטות בבובות וקוביות, ואילו הילדים הגדולים התאספו על הדשא הגדול למשחק רב גילי. פעם שיחקו "כדורגל ילדים" או "מחניים", ופעם "הקפות" או "שבע דגים". מי שאבא שלו עבד במוסך או בפלחה, ונהג בטרקטור, זכה מדי פעם גם לנסיעה לשדות ולמטעים. וכך היו חיי היום יום בלינה המשותפת בקיבוץ.
צריף או חדר מוזיקה
תחנה נוספת במסלול מורשת הקיבוץ הוא צריף שהיה בראשיתו כתת לימוד בבית הספר היסודי המקומי שנפתח בשנת 1953. בשני העשורים הראשונים לקיבוץ התקיימו שיעורי המוזיקה בצריף סמוך, בו עמד בכבוד רב גם פסנתר כנף גדול. בפינת הצריף הותקנה דלת מיוחדת, נמוכה ורחבה, שאפשרה הוצאת והכנסת הפסנתר לאירועים קיבוציים חשובים!
בשנת 1970, כאשר נחנך חדר האוכל החדש, עבר הפסנתר לשם וצריף המוזיקה עבר למבנה זה. בפינה אחת של הצריף עמד פסנתר קיר, בפינה שנייה מוקמו טייפ גדול ופטפון שחוברו למערכת רמקולים מרשימה. ובמרכז נפתח מרחב פעילות שאפשר משחקי קצב ריקוד ושירה, נגינה בכלים מעשה ידי התלמידים ויצירה חופשית לצלילי מוזיקה קלאסית. תקופה מסוימת שימש הצריף כמועדון לבני כיתות ז'-ח' ובערבי שבת נהגו בני ובנות המשק להתכנס בצריף ולפצוח בריקודי עם.
בצריף המוזיקה נהגה להתכנס מקהלת החברים לקראת ליל הסדר, הקולית בהרכביה השונים קיימה כאן חזרות, תלמידים מנגנים התכנסו כאן לכנסי סוף שנה. שיעורי פסנתר, כינור, מנדולינה, חצוצרה, חליל צד, חליליות התקיימו גם הם בחדר זה. עם סגירת בית הספר המקומי בקיבוץ (1995) נפסקה הפעילות בצריף זה ולאחרונה הצריף שוקם ובקרוב ישמעו צלילים בין קירותיו.
לפרטים והזמנת סיורי מורשת של חיי הקיבוץ מורדי הגטאות פנו לטלי שנר בפייסבוק: Tali Shner
דני בר טיולים וסגנון חיים www.danybar.co.il מדריך, יועץ ומתכנן טיולים בארץ ובחו"ל. פרטים באתר https://www.danybar.co.il/trip_planning/ או בפייסבוק https://www.facebook.com/DanysBarTravelWineAndDine
