קיר הברזל כבר לא מספק הגנה 

ז'בוטינסקי טען שרק עוצמה צבאית תשכנע את העולם הערבי להשלים עם הישות הציונית, הוא קרא לכך "קיר הברזל". עם השנים, באופן פרדוקסלי לכאורה, ככול שהצטמצם והתרחק האיום הקיומי על המדינה, גבר איום הטרור על הביטחון האישי של אזרחים. אז איזו תורת ביטחון נכונה עכשיו? 

*תמונה ראשית: אלישע שפירא (שני מימין, עם כובע וזקן), מ"מ מחלקה 3 עם טנק שרמן בששת הימים. ההרתעה לא הרתיעה כבר אז 

זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל, טבע את המושג "קיר הברזל", כעיקרון שאמור היה להנחות את דרכה של התנועה הציונית. לשיטתו אי אפשר היה להגיע להבנות ולהסכמים בהידברות עם ערביי ישראל ועם מדינות ערב השכנות, והיה הכרח ליצור "קיר ברזל" של כוח צבאי, שיבטיח את המפעל הציוני. בסמל האצ"ל כתוב מתחת ליד אוחזת ברובה: "רק כך", באמונה שרק עוצמה צבאית תשכנע את העולם הערבי להשלים עם הישות הציונית. לא רק הימין, בכל התנועות ובכל הזרמים של הציונות המגשימה יחסו חשיבות רבה לבניית כוח מגן חמוש, ככלי חיוני להגשמת החזון הציוני. כך קמו ארגונים חמושים על ידי תנועות שהחזיקו באידיאולוגיות שונות ואפילו מנוגדות. בהם: בר-גיורא, ניל"י, השומר, ההגנה, הלח"י, האצ"ל, הפלמ"ח, ואחרים, עד הקמת צה"ל. יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי, ישראל ומניה שוחט, אלכסנדר זייד, יצחק שדה, שמעון אבידן, יצחק טבנקין, יגאל אלון, בן גוריון וגולדה מאיר, כולם היו סוציאליסטים, אנשי שמאל, שהיו באותה העת אקטיביסטים בביטחון. ההבדלים היו במקום שיעדו להידברות ולהסכמים מדיניים כהשלמה לכוח הצבאי. במפא"י, שהייתה המובילה והמשפיעה בשנים של הקמת המדינה, הוויכוח התנהל בין הקצוות: בן גוריון שהדגיש את הפן הצבאי, מצד אחד, לבין משה שרת שחתר להידברות והסכמים לצד בניית הכוח, מצד שני. המחלוקת הייתה על המינון והיחס בין המרכיבים. בין ההישענות על הכוח הצבאי כמגן בלעדי, לבין חתירה להדברות ולהסכמים, כנדבך חיוני נוסף לצד הכוח הצבאי.  

תורת הביטחון  

פרופ' אורי בר-יוסף מתאר בספרו "מעבר לקיר הברזל", את תורת הביטחון הישראלית, כפי שגובשה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, מול האיום של המרחב הערבי שלא השלים עם קיומה של המדינה ולא ויתר על התקווה להשמידה. תורת הביטחון הושתתה על שלושה עיקרים, בסדר הבא:  

• הרתעה.  

• התרעה.  

• הכרעה.  

לשלושת העקרונות האסטרטגיים הגדולים נוספו כמה וכמה עקרונות אופרטיביים, שהיו גם הם חלק מתורת הביטחון הישראלית, בהם:  

• בניית הכוח על שירות חובה בצבא הסדיר שיופקד על הביטחון השוטף ויכשיר את צבא המילואים שיהווה את עיקר הכוח בעימותים היותר כוללים.  

• ההסתמכות על צבא המילואים מחייבת לוודא שהמלחמות תהיינה קצרות ככל האפשר, כדי למנוע פגיעה קשה במשק.  

• ממדיה הפיזיים של המדינה ומותניה הצרים מחייבים להעביר את המלחמה לשטח האויב. 

• יחסי הכוחות הלאומיים, לרעת מדינת ישראל, מחייבים יוזמה התקפית ובניית צבא ממוכן ונייד שיאפשר ליצור יתרון מקומי על ידי ריכוז מאמץ בגזרה צרה וניצול קווי תנועה פנימיים, לניוד הכוחות והעברתם בין החזיתות.  

• חיל אוויר מודרני וחזק שימנע פגיעה ביעדים אסטרטגיים בעורף האזרחי, ויסיע לחילות השדה. 

(בן גוריון לא הסתפק בכל אלה ויזם את פרויקט הגרעין הישראלי, במחשבה שיכולת גרעינית, עמומה ככל שתהיה, תגרום למדינות ערב לוותר על שאיפתן להשמיד את מדינת ישראל הצעירה).  

מבחן המלחמות  

כמדריך צעיר בקורס קציני שריון, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אני זוכר את עצמי ואת חברי המדריכים, חוזרים על עקרונות תורת הביטחון וכללי המלחמה, בפני צוערי השריון, כאמת מוחלטת שאין לפקפק בה. במבט לאחור על מלחמות ישראל, אי אפשר שלא להבחין בשינויים שחלו במהלך השנים באיומים ובשחיקתה של תורת הביטחון, כפי שאנו לומדים מסקירה קצרה (וחלקית) של מלחמות ישראל, על פי תיאורו של בר-יוסף, ומעמדת התצפית הצנועה שלי.  

במלחמת העצמאות הייתי בן חמש ועל פי הידוע לי עדיין לא הייתה תורת ביטחון מגובשת וכוללת. במלחמת קדש (1956) הייתי תלמיד בתיכון וכל שזכור לי הייתה התפעלותי מבני הקיבוץ הבוגרים, כולל אחי הבכור, שנלחמו בה. פרופ' בן-יוסף מתאר את העשור לאחר קדש (1957 -1967) כעשור היותר שקט של מדינת ישראל. מצירוף נסיבות אלה, יובן למה בחרתי להתחיל את הסקירה ממלחמת ששת הימים. 

מלחמת ששת הימים  

לששת הימים יצאתי כמ"מ צעיר בגדוד מילואים (טנקי שרמן) ותיק. זו הייתה המלחמה בה תורת הביטחון יושמה במירבה, אם כי לא בשלמותה. ההרתעה לא הרתיעה כבר אז ולא מנעה מגמאל-עבד-אל-נאצר, נשיא מצריים, ליזום שורה של מהלכים מתגרים, להפר את הסכם הפסקת האש מ-1949 ולהוביל התלכדות קואליציה של שלוש מדינות ערביות, שיש להן גבול משותף עם מדינת ישראל, מצרים, ירדן וסוריה, שהעמידו את צבאותיהן תחת פיקוד משותף, לכאורה. קואליציה שהיה לה יתרון כמותי של 2:1 מול צה"ל. לא ברור האם הקואליציה הזו התכוונה באמת לתקוף, אך ממשלת ישראל לא יכלה לקחת את הסיכון ולאחר כישלון המאמצים הדיפלומטיים להסיר את האיום, יצאה להתקפה מקדימה, ברוח תורת הביטחון כפי שגובשה. כך קרה שלמרות העדיפות הכמותית של הקואליציה המשולשת, הצירוף של התרעה מוקדמת (תקופת ההמתנה) יחד עם יוזמה התקפית – המכה המקדימה של חיל האוויר, העברת המלחמה לשטחי האויב, ויצירת עדיפויות מקומיות על ידי דירוג הלחימה בין החזיתות, וניוד כוחות מגזרה לגזרה, הביאו להכרעה מהירה תוך שישה ימים בשלוש החזיתות. תורת הביטחון הייתה במיטבה!  

מלחמת יום כיפור  

ביום כיפור השתתפתי ונפצעתי כמ"פ באותו גדוד מילואים. שבע שנים לאחר הניצחון הגדול, ולאחר מלחמת ההתשה שלא נספרה ולא הוכרעה. שוב ההרתעה נמוגה, ועקב ה"קונספציה" שבה היו שבויים ראשי המודיעין, המלחמה החלה בהפתעה מוחלטת לרוב הכוחות הלוחמים. יחסי הכוחות הכמותיים היו 5:1 לטובת התוקפים, ולהוציא את חיל האוויר, שנהנה מיתרון איכותי, אמצעי הלחימה של התוקפים היה מתקדמים ואיכותיים יותר. אנחנו נלחמנו עם טנקי שרמן וצנטריונים מיושנים מול טנקי T50, T51 ו-T-60 חדישים. פתיחת המלחמה בתיאום מצרי סורי, חייבה את צה"ל להילחם במקביל בשתי החזיתות, ללא כל דירוג ביניהן, ללא אפשרות לרכז כוחות וליצור יתרון באחת מהן. למרות שלא התקיים אף אחד מהתנאים שהוגדרו על פי תורת הביטחון, הצליח צה"ל להגיע לאיזון ולהפסקת אש תוך שלושה שבועות, ללא הכרעה ברורה, במחיר של יותר מ-2,500 חללים. הצלחה כואבת אך משמעותית, בהתייחס לתנאי הפתיחה של המלחמה, בזכות נחישותם ותושייתם של הלוחמים והמפקדים בשטח.  

מלחמות לבנון  

במלחמת לבנון הראשונה השתתפתי כמג"ד בחטיבת מילואים (פטון M60) שהשתתפתי בקמתה לאחר יום כיפור. מלחמות לבנון הראשונה והשנייה היו כבר סיפור שונה לחלוטין. גם הפעם נשחקה ההרתעה בתקופה שקדמה למלחמות, אך היוזמה ההתקפית הייתה כולה של צה"ל, ויחסי הכוחות הכמותיים והאיכותיים היו הפעם לטובת כוחותינו באופן משמעותי. ולמרות הכול, שתי מלחמות לבנון התארכו מאוד והסתיימו ללא הכרעה כלל. זכורה לי התחושה הקשה שצה"ל שפגשתי שם כבר אינו הצבא הנועז, הדבק בביצוע המשימה, כפי שהכרתי אותו במלחמות הקודמות. חבר ותיק, איש צבא קבע, שפגשתי במטה הגייס המזרחי על אדמת לבנון, אמר לי: "אל תשכח אלישע, שכביש בירות דמשק הוא לא הדרך לירושלים". אולי גם זה חלק מההסבר להסתבכות, ללא זכר לתורת הביטחון שהייתה.    

המבצעים מול הטרור 

בשורת המבצעים האין סופית בשטחים הכבושים, מאז מלחמות לבנון ועד 7 באוקטובר 2023, כבר לא לקחתי חלק פעיל, להוציא את האינתיפאדה הראשונה (האבנים) בה לקחתי חלק כמג"ד בחטיבת המרכבות הראשונה במילואים, כ"חיל מצב" ללא טנקים. האיומים בכל המבצעים לא כללו צבאות סדירים של מדינות, ואמצעי הלחימה השתנו בהתאם. נשק אישי, מכל הבא ליד, אמצעי חבלה, וארסנל הולך וגדל של נשק תלול מסלול, רקטי ברובו, החליפו את חילות הרגלים, השריון, והארטילריה של הצבאות הסדירים. איומי הטרור כוונו בעיקרם אל האזרחים, ונמנעו ככל האפשר מעימות ישיר עם כוחות הביטחון. מנקודת התצפית המרוחקת שלי, היו למבצעים הללו כמה מאפיינים דומים שחזרו על עצמם: יוזמה התקפית ישראלית בעקבות התגרויות של ארגוני הטרור, יתרון כמותי ואיכותי גדול לכוחותינו, לחימה שהלכה והתארכה ממבצע למבצע, ללא הכרעה ברורה, או ללא הכרעה כלל. ההרתעה לא עצרה את הטרור מעולם (לא רק אצלנו) ועל פי מבחן התוצאה, מפעם לפעם, "מניצחון" ל"ניצחון", גברה התעוזה וגברו ההתגרויות והפגיעות של ארגוני הטרור באזרחי ישראל. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ובלבנון בעקבותיהם, הביאו לשיא, או לשפל, את חוסר התכלית של השיטה. שוב היו כוחותינו שבויים בקונספציה שמנעה התרעה והערכות לקראת ההתקפה, שוב הופתענו משיטות הלחימה, שוב לא הערכנו נכון את מטרות המלחמה ואת היכולות של האויב. החמאס שטופח על ידי ממשלת ישראל ונחשב כ"נכס", לדעת בכירים בממשלה, הצליח לפגוע ביhשובים, באזרחים ובכוחות הביטחון המעטים שהיו בזירה, באופן קשה וכואב שלא היה כמוהו מעולם. צה"ל התעשת ויצא לאחר ימים אחדים למלחמה הארוכה מכל מלחמות ישראל. לאחר יותר משנה וחצי של לחימה, ריכוז כוחות שלא היה דוגמתו בהתייחס לאויבים ולשטח, ויתרון איכותי של הגדול והחזק בצבאות במזרח התיכון, מול ארגוני טרור חצי סדירים, שעיקר כוחם בשיגור רקטות, טילים וכתב"מים, חלקם מיצור עצמי בבתי מלאכה מאולתרים, עדיין ההכרעה אינה נראית באופק. החמאס והחיזבאללה הוכו קשות, אך לא הוכרעו וספק אם יוכרעו בדרך זו.   

לא על החרב לבדה 

מצרים' שהייתה הגדולה והמסוכנת בקואליציה להשמדת מדינת ישראל, יצאה ממעגל האלימות וחתמה על הסכם שלום לאחר מלחמת יום כיפור. ירדן הלכה בעקבותיה וחתמה גם היא על הסכם שלום, קר אך יציב. לאחר שנים הצטרפו מספר מדינות מהמעגל הרחוק יותר וחתמו על "הסכמי אברהם" ונראה שהן לא האחרונות להצטרף להסכמים. לאחרונה הודח אסד מהשלטון בסוריה, ויתכן שגם סוריה עשויה לפרוש מהקואליציה שאיימה על מדינת ישראל, לפחות בשלב זה. נכון להיום נשארו רק איראן יחד עם ארגוני הטרור הפלסטינים והארגונים המוסלמים היותר קיצוניים, בקואליציה המאיימת על מדינת ישראל (איראן ופרויקט הגרעין ראויים לדיון נפרד). באופן פרדוקסלי לכאורה, ככול שהצטמצם והתרחק האיום הקיומי על המדינה, גבר איום הטרור על הביטחון האישי של אזרחים. לאחר המחדל הטרגי והפגיעה האנושה ביישובים ובאזרחים ב-7 באוקטובר, עולה ביתר שאת השאלה מה נכון לעשות כדי להבטיח שלא יחזרו בעתיד. איזו תורת ביטחון תהיה נכונה עכשיו? פרופ' בר-יוסף מגיע בספרו למסקנה שאין די "בקיר הברזל", ויש להוסיף נדבך של הסכמים והסדרים מדיניים. מסקנה שאינה מפתיעה והיא מקובלת על דעת רבים מאתנו. נכון להוסיף גם הסדרי שלטון, שיקום ופיתוח כלכלי וחברתי שיתמכו בהסכמים. מנגד ממשיכה הממשלה השבויה בידי המשיחיים הקיצוניים של "רק כך", למכור את האשליה חסרת השחר שדי ב"קיר הברזל" כדי להכריע את החמאס ולשחרר את החטופים. האם זו תורת הביטחון החדשה? את התשובה אנחנו לומדים בדרך הקשה כבר יותר משנה וחצי, במחיר כואב של הרס ישובים, רשימת חללים שאינה נגמרת, ומלחמה מתמשכת שאין רואים את סופה.