התערוכה, המאגדת 51 אומנים ואומניות במוזיאון רמת גן לאומנות, בהחלט מעניינת והיה ראוי להקצות לה מרחב תצוגה רחב יותר. בלט וצרם חסרונם של אומנים נוספים שעבודותיהם חושפות זיקה עמוקה לאסתטיקה הקיבוצית
*תמונה ראשית: דב הלר, "כרסום", 1978, שכבות צילומים ודבק, 105X60
התערוכה "התנועה, קיבוץ באומנות הישראלית" שנפתחה לא מכבר במוזיאון רמת גן לאומנות, מציגה מעבודותיהם של אומנים ואומניות בני קיבוץ וחברי קיבוץ בעבר ובהווה המתייחסות לצור מחצבתם. העבודות המוצגות בתערוכה נבחרו ומוינו על ידי אוצר התערוכה, יניב שפירא, בהתאמה לארבע קטגוריות: "מודרניזם קיבוצי", "אדם. חצר. נוף", "המשותף קיבוץ" ו**"קולות יחידים"**.
בהתייחסותו של שפירא לעבודות המוצגות בקטגוריה "מודרניזם קיבוצי" הוא כותב בין היתר: "במפגש שבין אתיקה של עבודה, צניעות ושוויון, חומריות שבבסיסה חפצים מצויים… חומרים מן הטבע… וסממנים של נוף מקומי, התהווה ביצירתם של אומנים אלה דגם אומנות ייחודי".
בהתאמה לנאמר לעיל, מוצגת העבודה "מעדרים" (2025) של יעקב דורצ'ין. העבודה מוצבת בצמוד לקיר ומורכבת מלוח ברזל חלוד עליו מונחים בחפיפה חלקית מעדרים מ"גבם" הקמור; מראה המעניק לברזל הקשיח תנועה גלית ומרוככת. ה"מעדרים" שולחים את הצופה ישירות לקיבוץ שקידש, בעשוריו הראשונים, את ערך עבודת האדמה המגלמת את "כיבוש הקרקע", "הפרחת השממה" ו"גאולת הארץ".
נחום טבת (יליד 1946), בעבודתו "שיעור ציור מס' 4", יוצר סביבה פיסולית המורכבת ממזעור קנה המידה של הריהוט הקיבוצי הפשוט והסגפני – שולחנות, כיסאות, מיטות, כולם עשויים מעץ – עורם אותם זה על גב משנהו ו/או בסמיכות, ומציבם במרחב בזוויות המעקרות אותם מהפונקציונליות שלהם. את העבודה הזו ניתן לראות כאבטיפוס למה שבהמשך טבת יפתח, באופן אבולוציוני, לפסלים במרחב, מורכבים ודחוסים יותר ובעלי צבעוניות עזה ואף בוהקת.
חשיבותו של הקולקטיב
רבים מהאומנים הנמנים עם מייסדי הקיבוצים התגייסו ונרתמו לשירותה ולפיאורה של התנועה הקיבוצית. בפעילותם המגויסת הם יצרו שפה אסתטית שתהא נהירה וברורה לקהל היעד. תחת הקטגוריה "אדם. חצר. נוף." מוצגים, בין היתר, ציוריהם של קומץ ממייסדי הקיבוצים שניתן להגדירם כ"אומנים מגויסים". נציגם המובהק הוא האומן יוחנן סימון (1976-1905).
במרכז ציורו "חג הביכורים בגן שמואל" (1947), מתוארות מחוללות העוטות שמלות לבנות המוקפות בחברי הקיבוץ המתבוננים בהופעתן. חרף הגוונים החמים השולטים בציור, מן הראוי לציין שהן הרוקדות והן קהל הצופים חברי הקיבוץ, פרט לבגדיהם, חפים מתווי פנים ואפיונים אישיים אחרים, היבט הבא להדגיש את חשיבותו של הקולקטיב על פניו, תרתי משמע, של הפרט בקיבוץ בעשוריו הראשונים ועל אחת כמה וכמה בתקופה בה צויר הציור.
שדה שנחרש באהבה
הציורים המזוהים ביותר עם ידיד רובין (2012-1938) הם אלו בהם מצוירים שדות מתולמים, פרדסים, טרקטור, ברושים ושמש קופחת. הללו היוו את מילון הדימויים ואת שדה אומנותו שנחרש באהבה. ציוריו צוירו בסגנון סכמתי המהדהד לציורי ילדים – פישוט צורת האובייקט לצורתו הארכיטיפית, עם הדגשת קווי המתאר וביטול מרבי של הפרספקטיבה.
בהתאמה לקטגוריה "אדם. חצר. נוף", נבחרו לתערוכה שני ציורים יוצאי דופן החורגים מהנושאים השכיחים בציוריו אך שומרים על סגנונו המוכר. בשני הציורים "ללא כותרת" (2007) רובין השיט את מבטו מהשדות העוטפים את הקיבוץ אל תוך חצר הקיבוץ.
בקטגוריה זו מוצגים גם תצלומיו של הצלם בועז לניר (יליד 1952). כמי שנולד לדור מייסדי קיבוץ שער העמקים וחבר בו, הוא היה עד לתמורות האידיאולוגיות והערכיות וחווה את השינוי באורח החיים שעבר קיבוצו.
בתצלום המבוים "חקלאים/רפתנים" (2011), אחד מתוך הסדרה "אנשים בקיבוץ", נראים בצידו השמאלי של התצלום צמד נערים, אחים תאומים, המביטים ישירות לעבר עדשת המצלמה.
האחים לבושים במכנסי ג'ינס בלויים בעוד פלג גופם העליון וכפות רגליהם נותרים חשופים. כל אחד מהתאומים אוחז בידיו קלשון ש"שיניו" פונות מעלה. סבר פניהם מקרין סגירות ורצינות.
ניתן לראות את התצלום כ"רקוויאם לקיבוץ". התצלום מהווה ורסיה חתרנית ואנטי-תזה לדגמי התצלומים הציוניים משנות ה-30 וה-40.
פסיביים, יחפים וסגורים
האומנים שהקימו וייסדו את קבוצת "המשותף קיבוץ", שפעלה בין 1978 ל-1990, נודעו בפעילותם הביקורתית שחציה כוונו תחילה כלפי הנהגת התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה, ובהמשך כלפי תהליכי ההפרטה והתמורות האידיאולוגיות ואורחות החיים שחלו בקיבוצים רבים.
העבודה "כרסום" (1978) של דב הלר (2018-1937), מורכבת מתצלום בשחור לבן של חצר קיבוצו שהודבק על שכבה מעובה של ניירות חומים-צהבהבים. במרכז התצלום הוא יצר מעין מכתש, הקורע ויוצר "כתם עיוור" בתצלום וחושף את שכבות הנייר מתחתיו. המסר הביקורתי העולה מהעבודה ישיר ונהיר – קיים כרסום באידיאולוגיה ובערכי היסוד של הקיבוץ.
ביקורת על הקיבוץ מהכיוון המנוגד לזו שהוצגה בעבודתו של הלר, מצויה בעבודה המושגית "היעלמות" (1980) של אברהם אילת (יליד 1939). העבודה מורכבת מחמישה תצלומי ארכיון שבהם מתועדים חלוצים כשדמותו של "עוזב" הקיבוץ נמחקה באמצעות שריטות ש"קילפו" את פניו והותירו כתם לבן על פני התצלום.
חכה, באנו לחלץ אותך
בקטגוריה "קולות יחידים" מוצגות עבודותיהם של אומנים שמרביתם חוו את הלינה המשותפת והחיים האינטנסיביים בקבוצת השווים.
תהליכי הסוציאליזציה הללו באים לידי ביטוי בעבודת הווידיאו "קפיצת שמיכה" (2021) של נעה רז מלמד (ילידת 1962). בשדה שלף נראות ניצבות במעגל נשים ונערות כשידיהן מותחות שמיכה ירוקה לצורך ספיגת קפיצתה של כל אחת מהן בתורה ממגדל עשוי מוטות עץ.
עודד הירש (יליד 1976), המזוהה עם עבודות וידיאו המעלות באוב את ערכי הקיבוץ מעשוריו הראשונים, מציג את עבודת הווידיאו "אינחדש" (2012). בעבודה נראים חברי קיבוץ לבושים בגופיות לבנות ומרובבות בוץ, הנעים כקבוצה לעבר צנחן התלוי בין שמים לארץ ומחלצים את גופתו במאמץ משותף. גופת הצנחן נדמית כקורבן לאידיאולוגיה הסוציאליסטית.
בעבודתה "אקורדיון" (2023) של מיכל שכנאי (ילידת 1967), כוסה בבטון כלי הנגינה המרכזי בתרבות הקיבוצית והישראלית בעשוריה הראשונים. הפעולה ממחישה את הפיכתו, עם חלוף השנים, ל"כלי אין חפץ בו".
בילוי שעות הפנאי בבריכת הקיבוץ משמש נושא לציוריהם של ורד נחמני (ילידת 1971) ושל יונתן גולד (יליד 1972). מי הבריכה בציור "פכפוך" (2025) של גולד אינם תכולים וזכים אלא ירוקים וסוערים, ומצוירים במשיכות מכחול נמרצות ואקספרסיביות.
התערוכה בהחלט מעניינת והיה מן הראוי להקצות לה מרחב תצוגה רחב יותר. אם מפאת מצוקת מקום או מסיבות עלומות אחרות, בלט וצרם חסרונם של אומנים נוספים שעבודותיהם חושפות זיקה עמוקה לאסתטיקה הקיבוצית.
בהמשך לתערוכה וכחלק ממנה, מוצגת עוד בחלל נפרד התערוכה "[לא] ועדת קישוט" של האומנית גבריאלה וילנץ; תערוכה הראויה לכתבה נפרדת.
"התנועה, קיבוץ באומנות הישראלית", תערוכה קבוצתית.
אוצר: יניב שפירא.
מוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית.
עד דצמבר 2026.
