הלך לעולמו פרופ' עוזי שביט משדות ים, מנכ"ל הוצאת "הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים" ועורכה הראשי וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב
הלך לעולמו פרופ' עוזי שביט, משורר, סופר וחוקר ספרות, שהיה עשרות שנים מנכ"ל הוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד" ועורכה הראשי, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל על מפעל חייו בחקר הספרות.
עוזי נולד ב-1936 ביישוב תל אור שהוקם בעמק הירדן סמוך לנהריים להוריו שעלו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, שהיה מהנדס חשמל במקצועו, גויס לעבודה בתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית שהגה ויזם פנחס רוטנברג. "מכיתה ב' עד כיתה ה' היינו ארבעה ילדים בכיתה" סיפר בעבר בראיון. "תשעה חודשים בשנה היינו יחפים עם מכנסי התעמלות וזה הכול. חיים בגן עדן. קצת כמו קיבוץ". כשהיה בן 10 הועבר האב לעבודה בתחנת הכוח רידינג בתל אביב והמשפחה עברה לרמת גן. הוריו דיברו ביניהם גרמנית ושימרו את התרבות ממנה באו, בבית נבנתה ספריה גדולה והילדים חונכו לאהבת המוזיקה הקלאסית. "אני חושב שלמדתי מהם את אהבת הספרים", סיפר לנכדו בעבודת שורשים.
עוזי השתלב בתנועת הנוער העובד והלומד כחניך ובהמשך כמדריך ועם סיום התיכון הצטרף לגרעין נח"ל שהתגבש לקראת הגשמה בהתיישבות העובדת, שם הכיר את אשתו בת שבע. יחד עם חברי הגרעין הגיעו בצו התנועה להשלמת קיבוץ שדות ים.
מהמספוא לאוניברסיטה
עם שחררו מהצבא ביקש לצאת ללימודים. בראיון סיפר עוזי: "היה לי מזל שהוקמה אוניברסיטת תל אביב בשנים בהן סיימתי צבא. רציתי ללמוד, והתאפשר לי במאמצים אישים גבוהים לשלב חיי קיבוץ עם לימודים גבוהים. הייתי מרכז המספוא, קם בארבע לפנות בוקר, קוצר, מעביר צינורות, ובצוהריים מתקלח ונוסע לתל אביב ללמוד. למדתי ספרות והיסטוריה. בתקופתי לא למדו סתם. רק מי שלמד הוראה. הקיבוץ הלך לקראתי ונתן לי יום בשבוע. כל שבת עבדתי במספוא וכך יומיים בשבוע למדתי בתל אביב. מה שאפשר לי ללמוד היה הרצון והמאמץ שלי והתנאים שאפשרו".
לאורך שנותיו שילב עוזי בין הקיבוץ, בו מילא תפקידים רבים וכיהן שלוש פעמים כמזכיר, לבין ההתפתחות האקדמית ואהבתו לספרות העברית. באקדמיה זכה להערכה רבה, עבודותיו המחקריות הצטיינו בדיוקן ובחידושן ותאריו נסקו עד היותו פרופסור מן המניין בשנת 1988. עבודתו המחקרית התמקדה בשירה העברית מראשית תקופת ההשכלה. על הישגיו האקדמאים ועבודתו המאומצת זכה עוזי בפרסים ובהם הוענק לו פרס ביאליק לחוכמת ישראל על מפעל חייו בחקר הספרות. עוזי נמנה עם סגל אוניברסיטת תל אביב ובה שימש ראש מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית, ראש החוג לספרות עברית, ראש בית הספר למדעי היהדות וראש מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית. שנים עמד בראש מוסד אלתרמן המופקד על מורשתו של המשורר.
35 שנים ניהל עוזי את ספריית הקיבוץ המאוחד עם ספריית הפועלים והיה העורך הראשי שלה. בעצמו כתב 11 ספרים, מתוכם שני ספרי שירה והיתר ספרי מחקר.
"מנכ"ל יוצא דופן, בלי מכונית ובלי אייפון, ואפילו את הרשימות שלו כותב בעט", כדבריה של זיוה שמיר, חברתו לאקדמיה. ביום הולדתו ה-80 זכה עוזי לערב הוקרה, הערכה ואהבה שאורגן על ידי עמיתיו בהוצאה לאור, שהכינו לו ספר מחווה "הנאמן, מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט".
"איש הספר והמעשה. לעצמו לא ביקש דבר. צנוע וישר דרך, לא מורם מעם. מעמודי התווך בקיבוץ, אדם שדעתו נחשבת, חף ממשוא פנים, בהיר מחשבה ואוהב אדם" הספידו אותו בקיבוצו.
"הערצתי את השכל שלך, את הידע שלך, את הערכים והאידיאלים, את העולם הפנימי העשיר שלך, של הגות, מחשבה יצירה ואומנות, אך בעיקר הרגשתי את הלב שלך הטהור, הטוב, החומל, מלא החסד והתום" הספידה אותו בתו סיגל. "בתוך העולם שסביבנו שלעיתים ציני ומלא אינטרסים וכוחנות, היית אי קסום וייחודי של ערכיות אמיתית, אהבת אדם נקיה, אנושיות, חוכמה, עומק, תוכן וצניעות".
בשנים האחרונות התמודד עם מחלת הסרטן ובשבוע שעבר הלך לעולמו, שבועיים לפני יום הולדתו ה-87.
השאיר אחריו את בת שבע אשתו, ארבע בנות ותשעה נכדים.
בין סלעים מופלאים
לצוף בין סלעים מופלאים, מזהיבים בגוונים חלומים.
מעגלים מעגלים זוהרים. דממה של אחר הצהריים
צפורים מוזרות, ארוכות מקור, נצבות דומם,
צופות בעיניים צהובות, עגולות, אל המים.
לשוט בין סלעים מופלאים. מאי אלי אי. עוד ועוד.
תנופת הזרועות כה עזה. משחק השרירים בכתפים.
הרחק מאחור, נותרים העופות. קטנים וקטנים. נקודות.
ורק אין-ספור מעגלים זוהרים של המים.
עוזי שביט, מתוך הספר "ביום שידובר"
מיילד של ספרות
מוקי צור על דמותו של עוזי, שפעל בתחושת אחריות לאנשים ולרעיון
עוזי היה פרופ' לספרות ומזכיר קיבוץ, חוקר אקדמאי מובהק של הקלאסיקה העברית אך גם מיילד של ספרות נולדת. מנהל שהציל את הוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד" בימי סכנה קיומית לספר העברי ובימי משבר לקיבוץ ולתנועה שהקימה את הוצאת הספרים.
כחוקר ספרות לימד את מקצבי השירה וכמנהל הוצאה היה צריך לעמוד בקצב המורכב של פעולתו. הוא טיפח סופרים על כל שגעונותיהם. למרות שידעו את עוניה של ההוצאה היו מוכנים עקרונית להפקיד בידיו את יצירותיהם כי ידעו כי הוא איש הספרות העברית, שאופקיו רחבים אך לא תלושים. הוא האמין בסופרים והם השיבו לו אמון. כחבר קיבוץ וכמזכיר בקיבוצו הבין ופעל על פי תחושת אחריות לאנשים ולרעיון בעת ובעונה אחת.
הכרתי אותו בכמה חזיתות. אני זוכר פגישה בינו לבין הוצאת ספרים גדולה שביקשה לבלוע את ההוצאה על כל הקלאסיקה שהיא פרסמה בעבר. הפיתוי היה גדול, אך הוא עמד על התנאי: על ההוצאה המתאחדת לבטא את הספרות העברית ולעודד אותה ולא להתמכר רק לרווח. המשא ומתן נכשל. חזונם היה הרווח. מצד שני קיבל על עצמו את איחוד הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים.
הוא היה גם מנהל וגם מורה איש האקדמיה, ולא ויתר על אף חזית כי האמין שהיותו מורה באוניברסיטה מעשיר את יכולתו להיות עורך ומנהל. לפעמים חשבתי כיצד ניתן לאחוז את החבל בכל כך הרבה קצוות. אם היית בחדרו בהוצאה חצי שעה שמעת כיצד הוא מטפל בסופר במצוקה, מעיר לסופר הערה חשובה על כתב היד שהוציא, מסדר עניינים בקיבוצו ומקבל החלטות בנוגע למימון ספר זה או אחר. גזבר ההוצאה שאל שאלות קשות, והמשורר תבע תביעותיו, אך עוזי ניווט את הספינה בין כולם, הוא האמין כי הרלוונטי יכול להיות אותנטי, שאינך חייב להיות נטול שורשים כדי לפעול בזמנים המתחלפים.
הוא דחף את ההוצאה להוציא לאור מסכתות לימוד לצעירים על ברנר ותלמוד של יריב בן אהרון כי האמין שהפגישה עם צעירי הדור תכריע. מתוך פרספקטיבה זו טיפח את מורשתה של חברת קיבוצו חנה סנש.
שביט בילה את ילדותו במפעל החשמל בנהריים. מעולם לא שכח עובדה זאת. הוא ידע כי יצירת אנרגיה כולל אנרגיה רוחנית איננה ענין מובן מאליו.
