קשה לעיכול 

"המציאות הקשורה לאוכל היומיומי שלנו, מוסתרת ע"י חבורה קטנה, צינית ועשירה באופן בלתי נתפס" אומר ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק מנווה איתן בספרו "הפוליטיקה של האוכל", ומזהיר: "על תוצאות ההשתלטות הזאת אנחנו משלמים ונשלם, בכסף, בריאות, ופגיעה בכלכלה ובחוסן הלאומי" 

*תמונה ראשית: ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק. "הפוליטיקה של האוכל בישראל משליכה גם על ביטחון גבולות המדינה והצמיחה הכלכלית, וגם על הקשרים האנושיים ביננו, בתוך החברה בארץ". צילום: חיים יוסף 

"אני רוצה לפרום את מערכות היחסים שמאחורי האוכל שלנו, ולהציג אותן באופן פשוט ובהיר", מכריז אורי מאיר-צ'יזיק בפתיחת ספרו החדש. "הפוליטיקה של האוכל בישראל משליכה גם על ביטחון גבולות המדינה והצמיחה הכלכלית, ובאופן שניכר לעין פחות, גם על הקשרים האנושיים ביננו, בתוך החברה בארץ. ההשפעה האחרונה הזאת, דווקא בשל היותה נסתרת ומובנת פחות, היא אולי המזיקה ביותר".  

"הפוליטיקה של האוכל", בהוצאת "רדיקל", הוא ספרו החמישי של מאיר-צ'יזיק, שספריו הקודמים עסקו בליקוט ובהכנת אוכל בריא לסוגיו. על כריכתו מוטבעת החותמת "ספר קשה לעיכול", בלוגו אדום המזכיר את ההרתעה מפני עודף סוכר או שומן רווי במזון. 
הספר מביא בשפה ברורה ונגישה את הסיפור הנסתר והמוסתר של שוק המזון הישראלי. מאיר-צ'יזיק מעביר את הקוראים במסע מימי נאומו של הרצל על הקמת מדינה יהודית ואופייה החברתי-כלכלי, דרך "האוטו הגדול והירוק" של תנובה ועד חנויות הענק של ימינו. בספר נחשף התהליך ההיסטורי שהפך את השוק למונופוליסטי, וכיצד בעשורים האחרונים, בשם ערך הגדלת הרווחים, החלישה המדינה את החקלאות המקומית, ומסרה באופן מכוון את משק המזון הישראלי לידי קומץ תאגידים כוחניים שחונקים אותו ואותנו. עם זאת, גישתו של הסופר מתעקשת להיות אופטימית ומעשית. בחלקו האחרון של הספר, הוא פורש מפה של תקווה ותיקון, ומציע לכל אחד ואחת מאיתנו דרכים בהן אפשר לצרוך, לאכול ולבשל אחרת – ולהפוך את הקערה (או הצלחת) על פיה.  

למה אוכלים קמח? 

מאיר-צ'יזיק, ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה, חוקר מסורות מקומיות ופעיל חברתי, הקים בקיבוץ נווה איתן את "המרכז להנהגת הבריאות", וממנו הוא מוביל שינוי תודעתי ביחס לתזונה שלנו ולסיפור הנסתר של שוק המזון הישראלי. במקביל, מתוך רצון בוער להעביר את המסר, הוא מתארח קבוע בתוכניות "הצינור" עם גיא לרר, "המנגנון" עם שאול אמסטרדמסקי, משדר את משנתו בפודקאסטים ופועל בכמה ערוצים על מנת להעביר את רעיונותיו.  

אורי מאיר-צ'יזיק  נולד בלונדון, ב-1977, הצעיר במשפחה בת שישה ילדים. הוריו חיו באנגליה במשך תשע שנים, שלאחריהן החליטו לשוב ארצה עם ילדיהם, ומטעמים ציוניים התיישבו במעלות-תרשיחא. אורי, שהגיע למקום בגיל שנתיים, גדל והתחנך בפריפריה הגלילית והוא מעיד על אהבתו הרבה לאזור הצפון עד עצם היום הזה. "אבל הסיפור שלי עם כלכלת מזון ופוליטיקה של אוכל לא בהכרח קשור למקום שבו גדלתי", הוא מדגיש, "אלא נעוץ בעניין שתמיד היה לי בהיסטוריה ובמסורות קדומות".  
ואכן, לאחר שסיים תואר ראשון בהיסטוריה, נסע אורי עם טלי אשתו לטיול בארה"ב. בעודו מהרהר מה ברצונו לעשות בחיים, נתקל באחד משיטוטיו, בספר יד שניה שעסק בהיסטוריה של האוכל. "קראתי את כל הספר, והחלטתי שאני רוצה בחיים להתמקד בקשר שלנו לאוכל – בתחומים של מסורת, בישול, הפיזיולוגיה והפוליטיקה של אוכל. פתאום הבנתי כמה משמעות יש לכל רכיבי המזון ולמקורם, והתחלתי להעלות שאלות- למה אוכלים קמח? איך קרה מבחינה אבולוציונית שאנחנו אוכלים בשר? איך רכבות הולידו את תעשיית המזון, ובכלל מאיפה האוכל שלנו מגיע – למה התחלנו והפסקנו לאכול דברים, ומתי המציאו את מה ש'אכלנו תמיד'?" הסקרנות הבסיסית שלו הובילה את צ'יזיק להבנה שיש כאן נושא רחב היקף, שבו הוא רוצה להעמיק ולהתמקצע. שלבי המחקר והלמידה הראשוניים שלו, היו במסגרת התואר השני בחיפה, בהנחיית הפרופ' אפרים לב. "הוא האמין בי והלך עם השגעונות שלי", מחייך מאיר-צ'יזיק בהכרת תודה. בעבודת התזה העמיק בדרכים לשימור מזון בחברות היסטוריות, מהתקופה הכנענית ועד למאה ה-19. משם המשיך לדוקטורט, שעסק ב "מזון ואיזון: התזונה מהלכה למעשה, על פי תורת היסודות, המזגים והמרות -באימפריה המוסלמית ערבית במאות ה-9 עד ה-16". "נסעתי, חקרתי, והתכתבתי עם אנשים בעולם", מסביר את מאיר-צ'יזיק קמצוץ מהתהליך. 

החקלאות תקרוס וגם הבריאות שלנו 

במקביל ללימודיו, הציב לעצמו מאיר-צ'יזיק כמטרה, להקים "מרכז להנהגת הבריאות", שייעודו שיפור בריאות הציבור על ידי תזונה בריאה יותר, בדגש על גידול עצמי של מזון וליקוט צמחי בר למאכל מהטבע. "הנהגת הבריאות מלשון התנהגות, איך להתנהג כדי להיות בריאים", מסביר מאיר-צ'יזיק את שמו של המרכז, ששואב השראתו ממושג מהרפואה המקומית העתיקה. "יש כאן גם מנהיגות, אבל היא מתפתחת בשלב השני". מאיר-צ'יזיק חיפש מקום מתאים לטובת יוזמה זו, והגיע אל מטבח חדר האוכל הישן בקיבוצו, נווה איתן. אנשים רגילים אולי היו רואים במרחב המוזנח ההוא – חורבה ללא תקנה, אך דמיונו של מאיר-צ'יזיק כבר שרטט מעבדות התססה, ספריה וכיתת לימוד, לצד בוסתן וגינת ירק, שמתוצרתם יבשלו התלמידים את מזונם. בשנת 2015 החל המרכז לפעול. "נווה איתן זה מרכז העולם בין ירושלים, עמאן ודמשק. גם מתוך כך המקום הזה מתאים למטרותיי" מציין מאיר-צ'יזיק בגאווה. "הקבוץ הביע אמון מלא ביוזמה, אך אני הבאתי את החזון והמשאבים להקמתו. זו 'המעבדה' שלי. התחלתי ללמד, לעשות סדנאות, להעביר הרצאות ולכתוב. עבדתי קשה כדי להגיע לאנשים ולעניין אותם בתחום, וגיליתי שבעיקר היה עלי לשבור הרבה דעות קדומות בדרך. אמנם לא כולם מבינים מה אני עושה, אבל הרבה אנשים מגיעים ללמוד או מתעניינים בשידורי הטלוויזיה בהם אני מופיע. בתהליך הדרגתי עשיתי לי שם והפכתי למוכר ולמרכזי בתחום. אני מתרשם שככל שעוברות השנים, יותר אנשים מתעניינים במסורות קדומות ועוברים לטכניקות יצור מזון עצמאיות. מגיע אליי קהל מגוון ורחב מבחינת גילים, מקצועות ומקום מגורים. כולם הבינו שאנחנו צריכים לעשות שינוי, כי כלכלת המזון שלנו לא תצליח להתנהל כך עוד הרבה זמן. החקלאות תקרוס וגם הבריאות שלנו. אני יודע שכל שינוי דורש מאמץ, ושקל יותר לאכול אוכל מעובד, אבל יש לזה מחיר בעתיד". 

מחירים בסופר מזנקים, החקלאות המקומית גוועת 

אחד מהצירים המרכזיים שהובילו את מאיר-צ'יזיק לכתיבת ספרו הנוכחי, היה הניסיון להגיע למקורם של מוצרי המזון. "עניין אותי לדעת מאיפה האוכל שלנו מגיע. איך הוא מגודל, מטופל ומעובד…. מאיזה שדה מגיעה השעועית הקפואה של "סנפרוסט", מהיכן רודים את הדבש בצנצנות של יד מרדכי".  
כמי שחי בקבוץ, באזור עמק המעיינות חרוש השדות, הוא חשב שזו תהייה משימה קלה. בפועל, אף אחד מהמוכרים במרכוליות או מהספקים שהגיעו אליהן, לא ידע מהיכן מגיעים אליו המוצרים. חמור מכך, אט אט התברר למאיר-צ'יזיק ש"המציאות הקשורה לאוכל היומיומי שלנו, מוסתרת ע"י חבורה קטנה, צינית ועשירה באופן בלתי נתפס. קומץ יצרנים, יבואנים ומשווקים גדולים, שבראו מראית־עין של עולם אוכל מגוון ומפתה, ערכּי ומלא אושר, אבל מאחורי הקלעים, החברות הללו מתמסרות למרדף כפייתי אחרי הגדלת רווחים. הן משנות את התפריט הישראלי והמקרר הישראלי, ובמקביל הן מתנתקות מהחקלאות והתעשייה המקומיות, ומתנערות מאחריות ואתיקה — כשאלה אינן רווחיות להן. על תוצאות ההשתלטות הזאת אנחנו משלמים ונשלם, בכסף, בריאות, ופגיעה בכלכלה ובחוסן הלאומי". 

מאיר-צ'יזיק מצביע על כך, שבעשורים האחרונים התרחשו שני תהליכים בצלחת הישראלית: הקולינריה המקומית התפתחה באופן חסר תקדים, ושוק המזון המקומי הלך והתדרדר. המחירים בסופר מזנקים, אך החקלאות המקומית גוועת – במיוחד באזורי הדרום והצפון המפונים. מזון טרי נעלם אט אט מהתפריט, והקשרים הקהילתיים, שמזון תמיד היה חוט מקשר עבורם – מתרופפים. "היינו חושבים שזה פשוט מחיר החיים המודרנים, אבל מסתבר שכל אלה הם תוצאה של שוק ריכוזי להחריד ומתוכנן להפליא". 

החלק הראשון בספר מתאר איך כלכלת המזון בישראל, הפכה תוך 50 שנה, לכלכלה הכי ריכוזית ומקוטבת בעולם המערבי. את תחילת הסיפור של ענף המזון הישראלי, נועץ מאיר-צ'יזיק ב-1901, ביום בו הרצל הציג בבאזל את חזונו למדינה יהודית. באותו נאום התייחס הרצל גם לכלכלה חופשית, כמעצבת חברה עצמאית, בלתי תלויה בנדבנים ותורמים. חקלאות נחשבה אז בסיס קיומי, ועבור המפעל הציוני היא סיפקה פרנסה, אספקת מזון טרי, "וחשוב לא פחות, כר ליצירת קהילות חדשות, חרוצות, עם ערבות הדדית. החקלאות החופשית תסמל את שיבת עם ישראל לארצו, ותיצור את דמותו של היהודי החדש". 
 

החקלאים לא מסוגלים להילחם גם ברשתות השיווק 

במשך סקירתו ההיסטורית, מסביר מאיר-צ'יזיק את יתרונותיהן של האגודות המשותפות, "הקופראטיבים", שמקורם באנגליה של המאה ה-19. מנקודה זו הוא "חוזר" לארץ, להקמת "המשביר המרכזי" וממנו ליצירת "תנובה" – קופארטיב ענק, "שפיתח את התשתיות הכלכליות במדינה ולימים שלט כמעט בכל ענפי המזון. לאורך מספר עשורים שירתה תנובה את החקלאים ודאגה לשגשוג התעשייה המקומית באופן משמעותי, אך עם הזמן הפכה למונופול ריכוזי מידיי". מאיר-צ'יזיק מוסיף ומדגיש "כיום יש מספר חברות מועט ששולטות בשוק המזון, והריכוזיות הזו מרחיקה אותנו מהאוכל שלנו, מצמצמת את אפשרויות הבחירה, מחלישה את החקלאות המקומית, ומובילה לחוסר בטחון תזונתי בחברה". 
מאיר-צ'יזיק מציג בספרו נתונים המוכיחים כי שעורי היבוא מחו"ל, חונקים את החקלאים בתהליך איטי ויציב. "חקלאות היא מלחמה יומיומית על הפרנסה, אך החקלאים לא מסוגלים להילחם גם ברשתות השיווק. אם אתה לא ספּק שלהן אתה נשאר לבד, מחוץ למערכת. מתוך כ־44 אלף משקים חקלאיים שפעלו בשנות השמונים נותרו פחות מ־17 אלף. שיעור המועסקים בחקלאות כיום ירד מאחד מחמישה ישראלים בשנות ה-60, לאחד מ-50. משקלו של הענף בתחילת שנות האלפיים בכלכלה ירד תוך עשור בכמעט שליש, מ־2.4 אחוזים מהתוצר הלאומי ב־2012 ל־1.7 אחוזים ב־2022" 

מאיר-צ'יזיק מזכיר לקוראי הספר, כי התנועה הציונית, חלמה להקים חברת מופת. כיום, ניכר כי מדינת ישראל מתאפיינת בקיטוב, אתגרים מסובכים ובחוסר חמלה, והיא עוברת במהירות שינויים מעוררי דאגה. השינוי בשוק המזון, מבהיר מאיר-צ'יזיק, הוא אמנם איטי ונסתר, "אבל השלכותיו פוגעות בכולנו: במגזר החקלאי ובעתיד המזון המקומי, באיכות התזונה ובבריאותה, בכיס, בכלכלה החופשית וגם בלכידות החברתית. המדינה מועלת בתפקידה, והאדישות שלנו היא חותמת האישור. אנחנו אחראיים". 

כשהתחיל מאיר-צ'יזיק להרצות על הנושא, וחשף את התהליכים המסוכנים שעוברים על החקלאות בארץ, נתקל בהתנגדויות, ובחוסר הקשבה מצד הקהל. "גיליתי שלאנשים קשה להקשיב ולשנות דעה", הוא כותב בכנות בספרו. עם זאת אין בכוונתו להיכנע לאתגרים, וכאופטימיסט מושבע הוא מבהיר: "אני מאמין שכשמבינים בעיה מבהילה, אפשר להתחיל להתמודד איתה… כשמבינים באמת מה משפיע על הבחירות שלנו, אפשר לבחור אחרת".  
 

באיזה עולם כלכלי-חברתי ותזונתי נחיה 

בפרקים הנוספים בספר, מציע מאיר-צ'יזיק את התיקון הראוי לדעתו, הן מבחינה לאומית והן מבחינה אישית-פרטנית. לגישתו – המדינה צריכה לפעול למען פירוק הריכוזיות, ליצור מערכת שתומכת בחקלאות מקומית, ולדאוג לביטחון תזונתי לכל תושביה. "כל עוד עשר חברות יחזיקו ביותר ממחצית שוק המזון המצב רק יידרדר. השאיפה היא אכן לפתוח שוק חופשי, כשהכוונה היא – חופשי מריכוזיות. יש ליצור איזונים ובלמים לחברות הגדולות, כדי למנוע את החלשתם של החקלאים ושל האוכלוסיות דלות האמצעים. כיום שליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל חי בחוסר בטחון תזונתי, וזו עובדה שדורשת מכולנו להתפקח ולשנות תהליכים".  
בהמשך, מפרט מאיר-צ'יזיק מה כל אחד מאיתנו יכול לסייע לטובת שינוי זה, ורק בשביל הפרק הזה כדאי לרוץ ולקרוא את הספר. לדעתו המהלכים המתבקשים אינם בהכרח דורשים מאמץ או קושי. גם את הטיעון שמעלים כנגדו, כי "למי יש זמן להכין לחם ביתי או להתסיס ירקות", הוא מסיט מדרכו, באמירה כי משאב הזמן הוא כלי שבידנו לבחור כיצד לנהל. 
"אנחנו עושים את סדרי העדיפויות, וכשיש משהו שחשוב לנו – נמצא את הזמן להשקיע בו. אנחנו מחליטים אם לגלול ברשת, לעשות ספורט, לצפות במסכים או להכין אוכל מזין ואיכותי לילדים. הקושי הוא לא הבעיה. הבעיה היא הרצון שלנו לייצר שינוי".  

מאיר-צ'יזיק מדגיש את גישתו האופטימית לחיים, ומציין כי בכל יום הוא שומע על עוד אנשים שבוחרים בכלכלת מזון אלטרנטיבית ויוזמים פרוייקטים מקדמי שינוי. "אסור להתייאש. אני יודע ששינוי המציאות הקיימת הוא אפשרי וזמין לנו. בידנו לקבוע באיזה עולם כלכלי-חברתי ותזונתי נחיה אנו ויחיו ילדנו ונכדינו".