לרוב אנחנו חושבים על עניין הרגשות כ'חלקת האלוהים הקטנה' של הנשים, אבל אני פגשתי לא מעט גברים, שהתמודדו עם סיפור אישי-משפחתי משלהם, והתנדנדו כמוני ב'נדנדת הרגשות המנוגדים'
בשבוע האחרון אני מתהלכת כל הזמן ברגשות מעורבים, וזה הגיע למצב כזה שאני בטוחה שליד ההגדרה המילונית של 'רגשות מעורבים' אפשר בהחלט להציג להמחשה את התמונה שלי. וככה התחיל השבוע שלי בביקור הורים בקורס מד"צים של בן אחד, המשיך דרך ביקור בקורס מד"צים של בתי השנייה והסתיים בטקס סיום מסלול של הבן הגדול, ובקיצור – שלושה ילדים ואימא אחת עם ערימה של רגשות מעורבים.
את הביטוי 'רגשות מעורבים' אני מסבירה ביכולת שלנו לחוש בעת ובעונה אחת ערבוב של רגשות שמנוגדים בתכלית האחד מהשני. חשבו על זה לעומק. זה ממש מוזר לחוש בו זמנית רגשות הפוכים. והנה דוגמה ממש טרייה שממחישה איך זה יכול לקרות…
הבן הבכור שלנו סיים מסלול צבאי, וביום חמישי האחרון הזמינו את בני המשפחה לציין את המאורע בטקס חגיגי. במהלך הטקס ובמשך יומיים הרגשתי בו-זמנית דואליות של רגשות. מצד אחד שמחה, גאווה והתרגשות עבורו על עצם ההישג שלו; אחרי הכול אני יודעת כמה מאמץ פיזי ומנטלי נדרש ממנו ומכל החברים שלו לצוות להגיע למעמד הזה; ומצד שני חוויתי דאגה וחשש מפני השלב הבא שאליו הוא עומד להיכנס, כלומר הבן שלי הופך באופן רשמי ומעשי ללוחם, והוא כל כך צעיר עדיין.
ואני יודעת שכל הורה לחייל חווה את מה שאני מרגישה כעת. וכשאנשים שפגשתי אמרו לי "וואו בשעה טובה, אתם בטח ממש גאים." רציתי לומר כן, אבל גם מודאגים וגם… וגם… הרגשתי ממש ששלט דמיוני עצום ממדים ומאיר עיניים מהבהב מעל ראשי וכתוב בו רגשות מעורבים.
מספר ימים קודם לכן, בבוקר יום שישי נסענו לבקר את הבן הצעיר שלנו בקורס מד"צים של התנועה החדשה. והנה שוב עלו וצפו אצלי רגשות מעורבים, קצת שונים וגם קצת דומים.
למתחם הגיעו מאות הורים נרגשים עמוסים צידניות מלאות כל טוב, צועדים בשיירה אל ילדיהם מהם נפרדנו כמה ימים קודם לכן, ולרובם זו חוויה ראשונה של עשרה ימים מחוץ לבית ועוד בתנאי שטח בחום של הקיץ הישראלי. היה מאורגן למופת ועוד בזמן הקצר שעמד לרשות המארגנים, באמת שאפו. יכולתי להסתכל במשך רגעים ארוכים במפגש הזה של הורה וילד. באותו רגע שההורה מזהה את הילד שלו מתוך חבורת הילדים שמצטופפת ליד השער. איך בשנייה מוארות העיניים וחיוך רחב נפרש על הפנים ולפעמים דמעות נקוות בעיניים. חיבוק ארוך ומרגש.
למחרת נסענו שוב עם צידניות עמוסות כל טוב, והפעם לבקר את בתנו הגרעינרית שהדריכה בקורס מדצים של בני המושבים. שוב מפגשים מרגשים של הורים וילדים.
אז למה רגשות מעורבים? כי מצד אחד אני כל כך שמחה עבור ילדיי שחוו את החוויה הזו שתלך אתם כל חייהם וגאה בהם על ההישג. גם להיות חניך בקורס וגם להדריך בו. מצד שני אני כועסת. כועסת כי המציאות כפתה עלינו כהורים לבקר בשני קורסים. המציאות כפתה מצב בו בני בקורס מד"צים אחד ואחותו הגדולה מדריכה בקורס אחר, למרות שמשך שנים הם היו חניכים של אותה התנועה – בני המושבים. בעצם עולם המבוגרים גרר את הילדים ובני הנוער למצב אבסורדי שכזה.
אני לא אכנס שוב לסיפור של פיצול תנועת הנוער וזה כבר לא משנה מי אשם ולמה. בפועל נוצר מצב לא טוב לדעתי ואולי עדיין לא מאוחר לשנותו. קברניטים יקרים, אנא הקשיבו לקולה של אמא עם רגשות מעורבים, ותבדקו אם אפשר לשים אגו בצד ולמצוא דרך לשת"פ בין התנועות למען עתיד ילדינו.
"אז אני שמח וגם עצוב, אני גאה בהם לאן שהם הגיעו, כי לזה חינכנו אותם, שילכו עם הלב שלהם ויצליחו, אבל גם רוצה לשמור אותם קרוב אליי, ולכן זה מרגש ועצוב ומבלבל כל כך, והכול קורה בו-זמנית"
מכירת המשק – סמל לפרידה
המצב הזה שבו אנחנו חווים משהו וממש בצמוד אליו משהו שונה לגמרי, גרם לי לחשוב על כך שאני לא לבד בעניין הזה. למעשה, המצב הזה נמצא בכל מקום כמעט, ויוצא לי לפגוש בדואליות הזו בעולמות חופפים ואצל משפחות שגם הן חוות את זה, פשוט בהקשרים שונים.
לרוב אנחנו חושבים על עניין הרגשות כ'חלקת האלוהים הקטנה' של הנשים, אבל אני פגשתי לא מעט גברים, שהתמודדו עם סיפור אישי-משפחתי משלהם, והתנדנדו כמוני ב'נדנדת הרגשות המנוגדים'.
מכאן נזכרתי באותה משפחה שהגיעה אליי לפני מספר חודשים כדי להסדיר את מכירת המשק המשפחתי. הם הגיעו בהרכב מלא: ההורים חנה ויואל, והילדים תמר ועודד, ואחד הדברים הראשונים שיכולתי לחוש באוויר, בעיקר אצל יואל, היו אותם רגשות מעורבים. כששאלתי והתעניינתי מה כל אחד מהם עושה, היה זה יואל שהכביר במילים, וסיפר שתמר סיימה לימודי רפואה ומתמחה כרגע ברפואת ילדים, ושעודד הוא מהנדס והקים עם שותף חברת סטארטאפ, ושלאחרונה משקיעים מחו"ל גילו בהם עניין. העיניים של יואל נצצו, כשהוא המשיך וסיפר על כך שתמר בהיריון הראשון, ושעודד מתחתן בעוד מספר חודשים.
אני, כאוהדת משפחתיות מושבעת, יכולתי להמשיך ולשמוע את הסיפורים המשפחתיים, ובכל זאת ידעתי שלא לשם כך הם הגיעו למשרד שלי בהרכב מלא ובאמצע השבוע, ולכן שאלתי על סיבת הגעתם. מיד הרגשתי שעננה כבדה נכנסה לחדר, וניצבה בעיקר מעל ראשו של יואל.
"אנחנו מוכרים את המשק," הסבירה חנה ברציונליות לאחר שיואל השתתק. "יואל כבר לא יוכל להחזיק אותו בעצמו. אחיו, שהיה שותף שלו, החליט לפני מספר שנים לשנות כיוון ובעזרת קשרים מצא עבודה במשרד החקלאות, ומכר את החלק שלו ליואל."
הניהול של יואל הצליח לשרוד עוד מספר שנים. חנה המשיכה: "בן הזוג של תמר נכנס לעניינים ועזר במשק, ועודד גם עבד באופן חלקי, וככה הצלחנו למשוך את הגידולים לעוד כמה שנים. אחר כך השכרנו חלק מהשטחים לחקלאים אחרים, אבל עם הזמן הבנו שהחזקת המשק כבר לא מצדיקה את עצמה, ועכשיו הגענו למצב שהחובות נערמים עוד ועוד, ואם לא נמכור המצב רק יחמיר."
אחרי הפגישה נשארתי עם יואל לעוד מספר דקות של שיחה בעניינים של פרוצדורה, ויואל ניצל אותה כדי להרחיב ולהסביר לי את נקודות המבט שלו על כל התהליך. "תראי," פתח והסביר, "חנה חושבת שמה שקשה לי זה לשחרר את המשק כי אני קשור אליו, אבל היא לא מבינה שהמכירה של המשק היא רק סמל. את מבינה, זה לא שאני קשור למשק כמו שאני קשור לילדים. המשק מסמל תקופות שעבדנו יחד כמשפחה, עונות של מחלות בגידולים, תקופות של פריחה והצלחות, ויכוחים לתוך הלילה ואחריהם חיבוקים והתפייסויות. המכירה של המשק היא בעצם סופה של תקופה שבה הילדים היו חלק מזה, עד שכל אחד מהם פרש למסלול משלו, וכמו כל שלב שחולף ושצריך להיפרד ממנו, זה תמיד מלווה ברגשות מעורבים.
"אז נכון שמצד אחד השחרור של המשק מלווה בתחושה של הקלה, כי מזמן הוא הפך לעול, וכנראה שהייתי צריך את הסיבה הכלכלית שתדרבן אותי למכור אותו," הוסיף יואל. "אבל יש את המשמעות הנוספת והיא להיפרד מזיכרונות שקשורים בו, ולמרות שכל אחד מהילדים מזמן כבר מצא לעצמו כיוון אחר בחיים, בכל זאת הם היו קשורים אלינו באמצעותו, אם זה בן הזוג של תמר שעבד איתנו, ואם זה שיחות שעדיין כולם מעורבים בהן, ועכשיו זה נגמר. אז אני שמח וגם עצוב, אני גאה בהם לאן שהם הגיעו, כי לזה חינכנו אותם, שילכו עם הלב שלהם ויצליחו, אבל גם רוצה לשמור אותם קרוב אליי, ולכן זה מרגש ועצוב ומבלבל כל כך, והכול קורה בו-זמנית."
באותה שיחה הבנתי את יואל כהורה להורה, אבל השבוע אחרי שחוויתי על בשרי את תחושות השחרור של הילדים לצד הצורך לשמור עליהם קרוב-קרוב, אחרי שניגבתי את הדמעות, שחלקן נבעו מאושר עצום וחלקן מתוך דאגה, אני מרגישה שאני מבינה את יואל בצורה הרבה יותר עמוקה. רגשות מעורבים כבר אמרתי?
