רבים מאומני התנועה הקיבוצית בראשיתה היו רועי צאן, כך יכלו לשלב בין שתי אהבותיהם – החלוציות והאומנות. מה קרה להם בבגרותם? מה קרה להם כשהקיבוץ השתנה? יובל דניאלי מהמעפיל, רַכָּז חטיבת האומנות והאומנים של ארכיון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר בגבעת חביבה, ראיין ותיעד עשרות אומנים חברי קיבוצים והוא מביא את סיפורם בספר "רועה בצבעים"
יובל דניאלי (79), הכותב על אומנות ב"זמן קיבוץ", בוגר מכון אבני לציור ופיסול (1969) הוא אומן פעיל, המשלב אמנות עם ארכיונאות. במסגרת עבודתו אוצֵר דניאלי את האוספים החזותיים של הארכיון, חוקר ומתעד את האומן הקיבוצי ויצירתו, בדגש על דור המייסדים, מפיק קטלוגים אמנותיים לתערוכות ושותף לעריכתם ולכתיבתם של ספרים ומאמרים בנושא התרבות הקיבוצית והאדריכלות והאומנות הקיבוצית והישראלית.
היוצאים לשדות עם שחר
רועה הצאן מתקשר בתרבות היהודית, כבר בסיפורי התנ"ך, עם מנהיגות והנהגה, כמשה רבנו ודוד המלך, וגם בתקופות מאוחרות יותר. כזה היה רבי עקיבא, למשל, שבתחילת דרכו היה רועה צאן אך לאחר שהלך ללמוד נעשה מנהיג הדור לתלמידים רבים.
ההילה סביב העבודה של רעיית הצאן באה לידי ביטוי גם בתנועה הציונית ובתנועה החלוצית, שהיו בבסיסן תנועות מחדשות הנסמכות על תקופת המקרא. רעיון השיבה אל הארץ ואל עבודת האדמה והקשר לתנ"ך ולדמויות המקראיות היו מוטיבים מרכזיים במשנתן, וכך נוצרה מחדש היוקרה סביב עבודת רועי הצאן, היוצאים לשדות עם שחר והעדרים איתם, מהלכים במרחבים ומשקיפים אל הנוף הנגלה לעיניהם, המתחדש משעה לשעה ומיום ליום.
לא מקרה הוא אפוא שרבים מאומני התנועה הקיבוצית בראשיתה היו רועי צאן, עבודה שאפשרה להם לשלב בין שתי אהבותיהם – החלוציות והאומנות. השהייה בטבע, ביחידות, לצד הכבשים המלחכות עשב וצלילי פעייתן, מאפשרת לרועה להתפנות להתבוננות בסביבתו הקרובה והרחוקה ולהתפעל מן המראות ואף ליצור בתוכם. את האומנים האלה מכנה יובל דניאלי "הרועים בצבעים"; לא "מנהיגי האומה" אלא אנשים שהנהגת הצאן פינתה להם זמן מן העשייה החלוצית הקולקטיבית והאינטנסיבית לשקט שבעבודת הרעייה, וכך אפשרה להם לתת ביטוי לייחודיותם וליצירתיות הטמונה בהם והמבקשת לפרוץ, או במילותיו של נתן זך: "כשבדידות אינה פחד נולדת שירה". הבדידות מאפשרת השראה ויצירה, והבחירה בהליכה אחר הצאן אפשרה לאמן לממש את יצירתו בחברה שהסתייגה מאינדיווידואליות. לדניאלי המספר היא אפשרה לבחור באמן רועה צאן כדמות הבדיונית הקולקטיבית של האומן חבר הקיבוץ.
חיבוטי נפש של אומנים
הכינוי "אלף", הוא אליהו שטיין, שם הנזכר בספר פעם אחת בלבד, מרמז שאין אנו אמורים להתמקד באדם המסוים אלא שהתמזגו בו דמויות אומנים אחדות. למרות זאת יש לאלף זהות, אישיות והיסטוריה, והוא סופג אל קרבו אירועים ותובנות משל הרבים. כך יוצר ממנו דניאלי בן דמות של האמן הקיבוצי באשר הוא, גם זה הצעיר ממנו שנות דור.
יובל דניאלי – אומן פעיל, יוצר וחבר קיבוץ מעורב, שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית – מכיר מקרוב את חיבוטי הנפש של רבים מן האומנים שהיו חברי קיבוץ בתחילת דרכם, ובוודאי של מי שלמרות כל הקשיים בחרו להישאר חברי קיבוץ עד סוף חייהם, כפי שעשה אלף, גיבור הספר. דניאלי, בדרכו המיוחדת, מסכם בספר צנוע זה את עשרות שנות עבודתו כארכיונאי שהקים את חטיבת האמנות בארכיון יד יערי, ואת סיכומו זה הוא בוחר לעשות באמצעות סיפורו של אומן קיבוצי, שהוא מעין אב טיפוס של כל אומני הקיבוץ.
הספר בנוי משלושה מעגלים משתלבים: המעגל הראשון – המפגשים הבין-אישיים בין דניאלי לאמן, שם מוּסָרות המחיצות, נפתח הלב, ומסופרת ההיסטוריה הפרטית של האומן מילדות עד זִקנה; המעגל השני – יומנו האישי של האומן, ובו מועלים הספקות, החששות וההתלבטויות בדבר הדרך האומנותית והדרך הקיבוצית; והמעגל השלישי – של המספר הארכיונאי, היורד לשורש הדברים, מתבונן בדור האומנים המייסדים ממרחק הזמן בתבונה ובהכלה ומשלב את סיפור חייהם עם סיפור חייו כאמן, איש משפחה וחבר קיבוץ. מעגלים משתלבים אלו הם המעניקים לספר את כוחו כיצירה אישית המתכתבת עם גוף העבודות של יובל דניאלי, האמן.
האומנות היא צורך קיומי לאומן הקיבוצי?
המפגש הבין-דורי הוא שניצב במוקד הסיפור, שראשיתו בפגישה האישית בבית הקיבוצי, הנזירי והמסתפק במועט; "חדר" שאינו שונה בצורתו מחדרי החברים הוותיקים בקיבוצים אחרים ברחבי הארץ, אך בכל זאת מוטבע בו חותמם המיוחד של דייריו, ובפרט חותמה האישי של בת הזוג חייקה, שותפתו של אלף לחיים.
חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות בעין חרוד, אמר: "חיינו מחייבים אמנות". שניהם, דניאלי ואלף, מנסים לברר האם אכן כך – האם האמנות לא הייתה בשנות החלוציות הראשונות משהו שנאה להתהדר בו, בהבדילה את האומן כפרט משאר חברי הקיבוץ החיים בסביבה קולקטיבית המעמעמת את האישי והפרטי? האם האומנות היא באמת צורך קיומי לאומן הקיבוצי?
המספר, יובל דניאלי, שעוסק עשרות שנים בתיעוד האמנות הקיבוצית, מראה שסיפורו האישי של אלף הוא גם סיפורם של הרבים המתואר דרך היחיד. תחילתו של הספר במסע האישי של אלף. ילדותו בפולין, בית אבא-אימא והניתוק מהאב, הצטרפותו לתנועת הנוער ותרומתו האומנותית לקישוט הקן, עלייתו ארצה ופעילותו ב"הגנה" ובשמירה על הקיבוץ בשנות היישוב לפני קום המדינה. אלף כאילו אומר: "לא עמדתי מנגד. הייתי שותף מלא התורם לקהילה". כך יכול היה להצדיק את עיסוקו באמנות.
המיזוג של שתי נקודות המבט, זו של האומן וזו של הארכיונאי, מעשיר את הסיפור ולמעשה מפענח למעננו כיצד התפתחו האומנים בחברה הקיבוצית, הן בהיבטים האומנותיים הן ביחסים בינם לבין הממסד, על כל גווניו, למשל בסירובם לקבל תכתיבים אומנותיים ואידאולוגיים וביכולתם לפרוץ מסגרות וכך להוביל לשינוי ולפתיחות בחצר הקיבוצית.
קיר הפרסקו הוסר מספריית הילדים
בני דור המייסדים בגרו. היו בהם שנעשו אומנים יוצרים המבקשים להביע ביצירה את דעתם הפוליטית והאומנותית, להטיל ספק בנתיב שהלכו בו הראשונים ולתת ביטוי למועקות ולפצעים בדרכי ההבעה המתאימות להם ולרוח התקופה. הקיבוץ עצמו השתנה גם הוא במרוצת השנים והתחדש בבנייה עבור הבנים החוזרים. קיר הפרסקו הוסר מספריית הילדים, והקשר בין אלף האמן לילדי הקיבוץ לדורותיהם ניתק באחת. לא עוד יפגשו את אומנותו בחצר הקיבוצית. תיאור זה ממחיש כמה קשה השבר שחוֹוה אומן שיצירתו מודרת מן המרחב הציבורי והוא מורחק מעיניו של הדור הבא של הבית הקיבוצי.
מעניינת הבחירה של דניאלי המספר לחתום את הספר בקטעים מן היומן האישי של אלף, המוותר בערוב ימיו על האומנות. הוויתור הזה מחזיר אותנו לשאלות המתעוררות במהלך הקריאה על מקומה של האמנות במרחב הקיבוצי, זה הציבורי וזה הפרטי, ובחייו של אדם שבחר להקדיש את חייו ליצירה.
תודה ליובל דניאלי שלקח אותנו איתו אל מסע הציירים המאמינים – החולמים והמתפכחים – והבהיר לנו, הפעם במילים המציירות דיוקן, עד כמה חשוב מקומם של האומנים בקיבוץ. דניאלי עשה זאת מנקודת מבט אישית כפולה – הן כארכיונאי אמפתי ומסור, הרואה חשיבות רבה בתיעוד האומנים והאומנות בארכיון ובמרחב הציבורי, והן כחבר קיבוץ ואומן פעיל בזכות עצמו גם בהתקרבו לגיל גבורות שעיניו עודן בורקות בלהט היצירה ובסקרנות להיווכח לאן יובילו נתיביה.
יונת רוטביין מרלא היא מנהלת ההוצאה לאור, יד יערי ומכון מורשת
"רועה צבעים" דיוקנו של אָלֶף 2001-1910, הוצאת יד יערי
