לא בכל יום פוגשים אדם שעזב עבודה בטוחה בארגון גדול כדי לבנות מפטמה. רונן בר (לא ראש השב"כ), החליט לפני 13 שנה שהוא פורש מעבודתו ובמקום לנפוש באי יווני, הקים משק והפך אותו למפטמה פעילה לגידול עגלים ועגלות לתעשיית הבשר. "הריח, העבודה החקלאית, והבטחון שחקלאות מספקת למדינה, הובילו אותי להקים משק אחראי, איכותי ובטוח".
"אני בן 55, נשוי ואב לארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים". פותח רונן וממשיך "הבת הגדולה שלי בת 30, השנייה 25 ותיכף מסיימת לימודי הנדסת חשמל ועובדת איתי במשק. יש לי בן בצבא בחיל הים, ובן בכיתה יב' שאוטוטו מתגייס לצה"ל. את אשתי הכרתי בבית ספר חקלאי בכיתה י' בכפר הנוער בן שמן. אנחנו נשואים 32 שנה. אשתי עובדת עם ילדים חולי סרטן ומרפאה הוליסטית.
אני יליד בן שמן. אבי אומנם ייצר כלים חקלאיים, אבל לא היינו חקלאיים, למרות שהיה לנו משק. הוריי נפרדו כשהייתי בן שבע אבי נשאר במשק ואמי המשיכה הלאה בחייה – מה שהביא אותי לקניית המשק בשלב מאוחר יותר בחיי."
"חופש מהול במשמעת"
"בגלל שלא גדלתי במשק חקלאי נמשכתי לזה, עניין החקלאות זרם בנפשי עוד כילד. כשהייתי רואה חקלאים הרגשתי שזה המקום שבו אני רוצה להיות. הייתה לנו משפחה במושב עין יהב שעסקו בחקלאות וביליתי שם ימים רבים. עבדתי בשדות הפלפלים, ישבתי על העגלה של הפרגיסון או על הטרקטור בשדה ונשמתי את האוויר הצח. הרגשתי שזה סוג של חופש מהול במשמעת."
ידעת כילד שחקלאות זו עבודה קשה מאוד?
"לקום בחמש בבוקר כל יום ולעבוד עד עשר בצהריים זה דבר קשה לילד, אבל מצד שני לנסוע לשדה בחמש בבוקר נותן אווירה של משהו כל כך נקי…בערבה היכן שדודי עבדו, השבילים היו סלולים עם אספלט וההגעה לשדה בנסיעה הייתה מדהימה. יש משהו בתולי בשדות שאין בהם כלום: הולכים באוויר הפתוח, קוצרים וממיינים את התבואה.
בנוסף לדודים בערבה הייתה לי משפחה בקיבוץ גבעת חיים שהייתה להם רפת חולבות, בזמנו נסענו הרבה לבקר את המשפחה. כילד אהבתי לבוא למכון חליבה, ישבתי על כיסא גבוה לחצתי על הדלת – פתחתי וסגרתי והפרות היו יוצאות ממנה באופן אוטומטי. גם שם היה משהו שמשך אותי: הריח, געיית הפרות…מבחינתי קיבוץ או מושב בלי געיית פרות, זה לא מושב או קיבוץ. בעניין הקושי, אני חושב שהכול זו שאלה למה אתה מתרגל. "
ובכול זאת, בחרת בקריירה צבאית…
"כנער גדלתי במושב כמעט לבד. למרות שאבא נשאר במושב, הייתה תקופה שמצאתי את עצמי עושה את הכול לבד. בכיתה י' עברתי לגור ב"רווקיה" במושב. גם כשהתגייסתי הייתי לבד – מכבס לעצמי את המדים, מבשל, דואג לעניינים שלי – זה נראה לי לגמרי טבעי ואפילו נהדר. שֵׁרַתִּי בצבא ביחידת 'שלדג', הייתי לוחם, קצין, ובצבא קבע. לאחר שירות של שלוש שנים בקבע עברתי לשייטת 13 ומשם עברתי לתפקיד בחברה גדולה.
אהבתי את הצבא, הרגשתי שאני תורם למדינה והעשייה הייתה מעניינת, לכן נשארתי 23 שנים. זאת תחושת סיפוק גדולה לעשות דברים לטובת המדינה. אחרי שפרשתי מהצבא, חשבתי על האופציות שעומדות לפניי במשק של הוריי, משק שקניתי אחרי שאבא שלי התגרש פעם נוספת. היית בן 34 בזמנו."
היה רגע מסוים שבו הבנת שזהו, אתה הופך לחקלאי?
"במהלך תקופת שירותי, לעיתים היינו שומעים הרצאות ובאחת מהן הגיע מרצה מאוניברסיטת חיפה והסביר לנו כמה חקלאות דומה לביטחון המדינה: הצבא שומר על הגבולות, וגם החקלאות שומרת על הגבולות. השטחים החקלאיים שומרים מפני פלישות לשטחים פתוחים ונותנים בטחון. המחשבה הזאת הובילה אותי להחלטה להקים משק חקלאי. ראיתי בזה ערך עליון להגן על מדינה, הן בחקלאות והן כאיש בטחון. בנוסף לכך, הרגשתי שמושב בן שמן זקוק ליותר חקלאים, בשל כך החלטתי שאני מחזיר את החקלאות למושב והולך על משהו קבוע. שיטחתי את היסודות של המשק, והפכתי אותו למקום שבו אוכל לגדל עגלים ועגלות באופן בטוח.
קצת לפני הפרישה מהצבא התחלתי תהליך של הוצאת אישורים כדי להוכיח שאני הולך להיות חקלאי ולא מתכוון לבנות מחסן או דירה. קיבלתי את כל האישורים וכשהכנסתי את העגלים – אותם רכשתי מרמת הגולן – הגיע ראש המועצה שמעון סוסן, ופשוט לא האמין שזה קורה, הוא חיבק אותי. הרגשנו שגידול פרות זה דבר מועצם, דבר חי, עוצמתי. אנשים שומעים פרה גועה וזה דבר חזק מאד. דבר שנותן בטחון ומסר שאנחנו חיים, יש כאן חקלאים, יש מי ששומר עליכם, ומי שמסתובב בשטח גם שומר באופן מסוים על המושב."
"אנחנו כחקלאים לא מתעשרים אבל חיים בכבוד"
איך זה הרגיש לך, לקום בבוקר לתפעל משק אחרי 23 שנה בתעשיית הבטחון?
"אחרי שסיימתי לבנות את המפטמה החדשה היו בה 230 עגלים. לאחר מכן, הבאתי גם עגלות, זה היה בשעה עשר בלילה. המשאית הובילה אותן לתוך המשק, ואני העברתי אותן לתא הכי עליון במפטמה. העגלות ירדו מהרמפה, רצו למעלה ופתאום שמעתי רעש חזק של ברזל. הבנתי שמשהו השתחרר ונפל וכל 40 העגלות רצו החוצה והחלו לברוח. למזלי הן נעצרו בקצה הגדר הקשיחה שהקמתי סביב כל המשק.
בלילה הזה כשהעגלות ברחו אמרתי לעצמי "איזה מזל שהשקעתי בגדר, כי אלוהים ישמור אם העגלות היו בורחות!" החזרנו אותן לתאים, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם משבר כזה. אני זוכר שבאותו לילה התיישבתי על כיסא כתר ואמרתי לעצמי "מה עשית לעצמך?! פרשת לגמלאות וזה מה שבחרת?!" אבל אחרי שהתעשתי, הבנתי שככל שאלמד את הדרך להתמודד עם דברים לא צפויים במשק, הכול יהפוך לקל יותר.
כדי לקבל יותר ידע וניסיון, נרשמתי לקורס מגדלי בקר בעין חרוד, העמקתי בתחום, למדתי בפקולטה לחקלאות, לקחתי קורסים שקשורים לתחום והעמקתי. הבת שלי עדן שהייתה בזמנו בכיתה ג' עבדה לצידי ממש מההתחלה. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדיה, כי כשצריך להכניס עדר ל"סקוויז" (תפס בקר) היא באה ועזרה לי כילדה קטנה: הזיזה את העגלים הצידה, וניהלה את העניינים. כשעובדים עם בני המשפחה זוכים לעבודה הכי מסורה. גם ילדה בכיתה ג' יכולה להיות חוליה בשרשרת שמחזיקה את הדבר הזה. עדן עובדת איתי עד היום ותגור בסמוך לרפת גדולה שאנחנו מקימים עכשיו. אהבתה לבעלי חיים וההתמדה שלה זה דבר שכל כך עוזר לי."
איך זה עוזר?
"כאיש בן 55 אני צריך את האנרגיה שלה: לקום בבוקר ולהניע את התהליך. בכלל, מרבית הילדים שלי עוזרים לי, אבל אני עדיין מעודד אותם ללמוד מקצועות נוספים. אנחנו כחקלאים לא מתעשרים אבל חיים בכבוד. אנחנו מחויבים לדבר: יש משק חי, וזאת אופרציה שלמה של תיאומים, הקרבה, למשל, אם נסעת לחו"ל אז אתה תמיד משגיח ובודק במצלמות שהכול בסדר."
משקים חקלאיים לעיתים סובלים מהתנכלויות וגניבות, תוכל להסביר איך מגנים על המשק מבחינת זו?
"היה לי ברור שאני צריך לשמור על המשק אז הקמתי גדר תיל כמו בצבא, ותעלת נ"ט. שתלתי 1,000 עצי אקליפטוס במרחק מטר אחד מהשני, שיהוו חומה ויתנו צל ובד בבד יפתחו מרחב אקולוגי חי עם דבורים וציפורים."
"ריח של רפת זה בעצם זיכרון"
"אני אוהב את הריח של הרפת, כי זה חלק מהחיים שלי. זה גם פסיכולוגי, אם הגעת לרפת בגיל 5 והיה לך זיכרון טוב מהביקור, אתה תרגיש טוב כל פעם שתריח את הריח הזה. יש משהו בריח, בפרה הישראלית, בחיבורים שיש לנו כמו המראה של הגג האדום באריזה של הקוטג'. הפרה הישראלית כמו הכנרת היא סוג של גאווה. מדברים המון על הפרה הישראלית, התפוקות של החלב שהיא מניבה.
במדינה שלנו יש הרבה אנשים חכמים שכל הזמן אנשים חושבים איך לשפר, לייעל לשבח את תחום הרפתות. בארץ, פרת חלב צריכה 30 מ"ר מרחב מחייה לעצמה, מאווררים, משטח רביצה יבש, אוכל בשפע, חיים רגועים וכך היא חיה יותר טוב וגם הבשר צפוי להיות איכותי יותר.
במפטמה כל פרט צריך 10 מ"ר שטח מחייה, אוכל מזין וטרי והמרבץ חייב להיות יבש. ככל שיש יותר דרישה לבשר איכותי כך חשוב להשקיע בהזנה איכותית ופונקציונאלית. מזון איכותי, תנאי מחייה טובים ושאר אלמנטים הובילו לכך שבישראל הגיעו לרמת שיוש גבוהה – מה שיוצר בשר איכותי וטעים.
צרכנים כיום מכירים ומבינים בשמות של נתחים, יודעים מה נתח טוב, והחלו להבין שיש לזה משמעות. בתור אדם שמגדל פרות לתעשיית הבשר אני עוסק בהזנה נכונה, מנה נכונה, יושב עם תזונאים של בקר ויורד לפרטי פרטים. אני מגדל לתנובה למותג 'אדום אדום' ול'אטליז נאמן' באור יהודה- גידול בוטיק. תנובה מחליטה מאיפה להביא את הבקר ואני מגדל אותו עבורם. לאטליז נאמן אנחנו בוחרים את הבקר הכי טוב שניתן להביא, אם זה מהארץ הולשטיין מעולה, וגם מרמת הגולן אנחנו מביאים בקר איכותי. בנוסף לכך, מגדלים גם עגלי יבוא.
בישראל החיות שלנו מטופלות בפרוטוקולים של הגידול הישראלי עם אלמנטים הקשורים גם לכשרות. עוד מימי קדם באירופה היו קונים בשר באטליז היהודי כי ידעו שהיהודים שומרים על ניקיון, מבצעים שחיטה כשרה עם ניקוז דם, מבצעים בדיקות של הריאות עוד מימי הרמב"ם שטען שכאשר החיה עם ריאות טובות, יש רמת חמצן טובה בגוף ואז היא בריאה יותר."
האם יש דרכים להגן על משק גם בעתות מלחמה? שריפות? הצפות וכולי?
"זאת שאלה מצוינת!" אומר רונן "לגבי שריפות המשק תמיד חייב להיות נקי. אסור שתהיה עשבייה. בסוף חודש מאי היו כאן שריפות גדולות, אז חיברתי לטרקטור את הדיסק ועשיתי פס נגד אש מסביב למשק. חרשתי את השדות על מנת למנוע מהאש להגיע למשק. אני מחזיק מרסס מים שמחובר לטרקטור עם צינור השקיה כך שאם יש אש הטרקטור הופך לכבאית. זה מיכל של 500 ליטר. בזמן השריפה נסעתי ועיכבתי את האש עוד לפני הכבאיות הגיעו. כחקלאים חייבים להיות ערוכים לזה.
בגלל שיש לי תואר שני בניהול משברים מאוניברסיטת תל אביב – אז יש לי תפיסת עולם שמשיקה בין חקלאות לבטחון. גם בטחון תזונתי זה חלק מהביטחון. לגבי התקפות טילים, קניתי מיגונית ניידת שתאפשר הגנה לכל העובדים בזמן מלחמה, ולמזלנו אנו מחייבים לבנות מקלט בחלקה ב'. נכון זה עולה כסף אבל מקלט כזה מציל חיים."
בזמן המלחמה, ניסיתם להרגיע את בעלי החיים?
"בוודאי. אחרי כל אזעקה הלכנו למפטמה ולסוסים שאנו מגדלים כדי לבדוק שכולם בסדר. הבת שלי רגישה מאד לבעלי חיים, לכן היא באה איתי. ראינו שאזעקות ורעשים של יירוטים או נפילות לא משפיעים על בעלי החיים, אין שינוי התנהגותי והחיות רגועות. אנחנו יודעים לזהות את החיות לפי הקולות שהן משמיעות. אפשר לדעת כשהפרה גועה אם היא רעבה, מחפשת את העגל שלה, או רואה מישהו במצוקה. יש אפילו סיפורים שהפרות הצילו את הבעלים שלהן, כמו חקלאי שהיה במצוקה כי נפל מכלי עבודה והפרות געו חזק חזק עד שבן משפחה שמע והגיע לעזור. כשאתה מגדל הרבה שנים חיות, אתה רגיש אליהן מאד."
ולסיכום רונן, מה התקוות שלך לגבי החקלאות והמדינה בכלל?
"אני מקווה שהחקלאות במדינת ישראל תחזור להיות כפי שהייתה בשנות ה-70 , כמו שהצבא חוזר להיות גדול ועוצמתי כי אין לנו ברירה, כך גם החקלאות. בסופו של דבר התוצרת הישראלית היא הכי איכותית, הכי טעימה ובטוחה לאכילה. אנחנו צריכים יותר ביצים, חלב, בשר ותפוחי אדמה ישראלים. חשוב שכמו במדינות המפותחות תהיה אג'נדה ממשלתית לעזור לדבר הזה לקרות. עיקר העזרה היא לא לעכב או להפריע במתן היתרים ואישורים של עובדים זרים, שתהיה הגנה על החקלאים על מנת שיוכלו לגדל ולפרוח ולעבוד בחקלאות ישראלית לטובת כולם."
