הציורים של אורי גיל, המוצגים בגלריית רמות מנשה, מעלים מן האוב הן את הטכניקה והן את הנראות של הציור מהמאות ה-17-15. בה בעת, כאקט חתרני ודיסוננטי, משורבבים לתוכם אלמנטים עכשוויים
ציוריו ורישומיו של אורי גיל (נולד ב-1943, בן קיבוץ גבעת חיים, מתגורר היום בעין הוד), המוצגים עתה בגלריה שבקיבוץ רמות מנשה, מהווים מעין מובלעת, מרחב ציורי אוטונומי בתוך שדה האמנות הישראלי העכשווי. ציוריו של גיל, המפגינים מיומנות טכנית וירטואוזית, הפנימו את הערכים האמנותיים והנראות של הציור מן המאות ה-17-15 ומעלים מן האוב את הטכניקה שהצייר הפלמי יאן ואן אייק בן המאה ה-15 פיתח, טכניקה "מעורבת" העושה שימוש בטמפרה ובצבעי שמן והתובעת ציור רב שכבות וממושך. את ציוריו של גיל מקדים שלב של רישומי הכנה הנעשים מתוך התבוננות במודל.
מתדמה לצילום
מכחולו של גיל, שאינו מותיר את עקבות מגעו ומשיכתו על הבד, מלטף ומרעיף אהבה ענוגה ומאופקת על דיוקנאותיהם של בני משפחתו ובפרט על זה של דיוקן בתו. שני ציורים בתערוכה מוקדשים לדיוקן בתו ובשניהם העומק הפסיכולוגי והסגנון "מאחז העיניים", המתדמה לרגע לצילום, מגיע לשיאו. באחד משני הציורים הללו, המצויר על משטח מלבני מעץ מהגוני, פניה של בתו, הפונות שמאלה בזווית של שלושה-רבעים, ופלג גופה העליון מצוירים על רקע משטח בגווני החום-אדמדם-בורדו. סבר פניה, מבע עיניה ומבטה – הנע על קו התפר שבין קשב ל"חוץ" לבין הרהור אינטרוספקטיבי – שפתיה החתומות, והמעבר המדורג והעדין בין אור וצל, מתלכדים כולם לדיוקן המקרין תחושה של יופי אצילי המלא ברוך, תבונה ותוגה. בהתאמה לתיאור פניה של בתו, שכמו נלקחו מסגנון ציוריו של אחד המאסטרים מהמאות 15-17, כך גם צבעם של בגדיה: כחול ואדום. צבעים שרווחו בתיאור פרטי לבושם של קדושים בציור הדתי-נוצרי והרוויים במשמעויות סימבוליות. וחרף המטען הסמלי האצור בצבעי הבגדים של דיוקן בת האמן, הבגדים עצמם – סוודר כחול בעל מפתח בצורת V, חולצה אדומה וסרט בגוון זהה המעטר את צווארה של הבת – על מרקמם, תואמים וכמו לקוחים ישירות מאופנת הרחוב הישראלי העכשווי. באופן זה גיל מחדיר לציורו יסוד עכשווי חתרני, המשבש ויוצר צרימה בנראות של ציור מהעבר הרחוק.
דיוקן עצמי
על רקע משטח במנעד של גוני השחור, לבוש בחולצה אדומה ובאדרת שחורה המתמזגת ברקעה הכהה, נראה דיוקנו של האמן המואר באלומת אור, כשפניו ומבטו פונים ישירות אל הצופה. דיוקן עצמי זה על הניגוד בין הרקע הכהה לבין הפנים המוארות מקרין הלכי רוח סותרים ומתנגשים: מחד, סבר פניו של האמן, על שפתיו החתומות ועל עורקי צווארו הבולטים, מקרינים מתיחות ומאידך, מבט עיניו הנדמות כבוהות בחלל, מקרינות הלך רוח מהורהר, כמי ששקוע בשרעפים ובתהליך של אינטרוספקציה. האסוציאציה המיידית העולה לנוכח "דיוקן עצמי" זה, היא זו של מרטיר נוצרי. בשני דיוקנאות עצמיים נוספים גיל חורג מהסכמה המקובלת בציורי "דיוקן עצמי" שהתקבעה לאורך ההיסטוריה של האמנות. בשונה מהסכמה הרווחת, נמנע האמן מיצירת קשר עין עם הצופה. באחד מהציורים הללו, הוא מצייר את דיוקנו כשראשו, המוצג בצדודית כמעט מלאה, ומבטו, מוטים מטה אל עבר נקודה עלומה המצויה "מתחת ומחוץ" למסגרת הציור. ציור דיוקן עצמי זה, על ה"משקל" הכבד של רקעו הכהה "המונח על כתפיו" של הדיוקן, וסבר פניו החמור, העגמומי והלאה, מתלכד לכדי יצירת אטמוספירה מדיטטיבית, לכדי התכנסותו והתבוננותו של האמן פנימה והשארת ה"חוץ" והמולתו מחוץ למסגרת הציור. דומה שבדיוקן עצמי זה גיל ניזון ומאמץ את מבטו נטול החמלה של רמברנדט בעצמו בערוב ימיו. דיוקן עצמי זה של גיל משקף באופן הצרוף ביותר את התבוננותו הנוקבת בעצמו, התבוננות החפה מכל בדל של אידיאליזציה עצמית.
צייר-טייס
פרט להיותו צייר, גיל היה טייס קרב בחיל-האוויר הישראלי "המנוסה ביותר בחיל-האוויר והראשון שעלה במילואים לדרגת תת-אלוף" (כפי שכתב ליעד ברקת, בכתבה "צייד הצבעים", בטאון חיל האוויר, גיליון 130, 1.12.99), טייס קרב עטור דברי שבח והלל. לצד הציורים ורישומי ההכנה של בני משפחת האמן ושל דיוקן האמן עצמו, בחרה האוצרת, מירי ורנר, להציג גם את רישומי ההכנה לציורו המונומנטלי "ט' 253", ציור קבוצתי שבו מצוירים מרבית חבריו לטייסת בסרבלי טיסה. הציור הוצג במוזיאון תל אביב, והוא אחד מהציורים הבודדים שלו שהוצגו ונחשפו לקהל.
לאור האמור לעיל, וחרף אי האחידות במורכבות הפסיכולוגית העולה מהדיוקנאות המוצגים בתערוכה, התערוכה הנוכחית מפצה על היעדרותם של ציוריו של גיל מחללי תצוגה, ומהווה לפיכך הזדמנות נדירה לצפות באמנות המעלה אסתטיקה וערכים אמנותיים המודרים משדה האמנות הישראלי.
אורי גיל, "ציורים", אוצרת: מירי ורנר, גלריית רמות מנשה, עד ה-16 ביולי.