ליאור גולן מחפש מימוש גם מעבר לעיסוק ברפתנות מפרנסת
התוודעתי לליאור כשקראתי, יחד עם רבים, את הטורים והתמונות שלו ברשת החברתית. כתיבה מהלב על נושאים פשוטים מחיי היומיום שגם כולנו עוברים וחווים.
ביקשתי ממנו והוא גם כתב בביטאון לכל הקוראים ואז הגיעה ההזמנה המעוצבת, להגיע להשקת הספר הראשון של ליאור ברפת המשפחתית במושב בית שערים – "הטרקטור הכחול וסוד הכוח הגדול" עם איורים יפהפיים של אריאל בלנגה מילוא
סקרן אותי והחלטתי להגיע שעה קודם האירוע – להסתובב ברפת ולעשות היכרות עם העשייה היומיומית של רפתן במושב.
הסתבר ששעה קודם לא מתאימה כל כך – המשפחה עסוקה בהתארגנות לאירוע ההשקה, ילדים מסתובבים ומחפשים תשומת לב ותשובות לשאלות. החלטתי שאני עושה היכרות ברפת עם הילדים הקטנים של יערה וליאור – הזמנתי את עומרי ורותם ללוות אותי לסיבוב ולהכיר לי את העשייה שלהם ושל הוריהם ביומיום.
כך התלוויתי לשני קטנים מקסימים, שלקחו אותי למקומות שהם אוהבים ומכירים ברפת ובכלים שמשרתים אותה.
שיחות נוספות, בין לבין, עם האב איציק וקרובי משפחה, נתנו לי קצת רקע לפני הטקס עצמו..
הרפת בבית שערים
בית שערים הוא מושב ותיק בעמק יזרעאל, על שמו של אתר העתיקות המפורסם בסמוך. ליאור גולן דור שלישי ברפת, נולד וגדל במושב וספג את האווירה המיוחדת של חיים בעמק החקלאי.
לליאור יש שתי אחיות ותמיד היה ברור שהוא יהיה דור ההמשך ברפת ויוביל אותה בעידן הבא. כמו בהרבה משפחות, ההעברה הבין-דורית מעניינת ומורכבת ויש בה עליות ומורדות. איציק האבא וליאור הבן גרים בסמיכות יחד עם נשותיהם וכיום, מחליפים בתים ביניהם ומשפצים להתאמה.
הרפת ותיקה למדי ועדיין לא עברה את השדרוג העמוק בתחומים השונים. היא מייצרת כ-0.8 מיליון ליטר עם כ-70 פרות ובצוות שני עובדים – ליאור ואיתם מגריפת – כפר ליד בית זרזיר הסמוך. הרפת ברבעון המקצועי העליון במגזר ויש מה להשתפר בתחומים הכלכליים.
מזון לפרות מגיע ממרכז המזון בנהלל, שפרץ דרך בתחום ההזנה ומספק מזונות גם בשקים, עם המיתוג של "תבואת הארץ" וזה נוח ויעיל.
בוא כבר…
עומרי ורותם, הילדים המקסימים, לא רצו שאתעכב בשאלות לכולם וזרזו אותי להגיע ולראות את תא ההמלטות והיונקייה. כלב השמירה ג'יפסי, לא הסכים שנגיע קרוב לקצה הרפת עם הנוף המדהים של נהלל ויישובי העמק.
הם עלו על הטרקטור הכחול, סובבו את ההגה לכל הכיוונים ודמיינו שהם מגיעים הרחק עד לרמת ישי…
כולם רוכשים את הספר
ההורים סיימו לערוך את שולחן הקבלה, הספרים היו מסודרים להפליא והזמינו את האורחים הרבים שהגיעו, לרכוש את הספר במחיר מיוחד… הרבה ילדים הסתובבו במרחבים ברפת וניכר שהמתחם בנוי גם לבילוי של ילדים קטנים – בבריכת שחייה, בארגז חול וגם במסע תחרותי עם טרקטורים ואופנועים קטנים. המסלולים היו מאתגרים ומעודדי תחרות.
על הטרקטור הכחול היו שקיות שוקו שאורי קורן הביא ממחלבת תנובה וההורים עם ילדיהם חגגו והחליפו חוויות על החיים…
הגיעה השעה לדברי הברכה של כותבי ומפיקי הספר – כל האורחים התיישבו ביציע שנבנה על מחצלות ברפת – "האמפיתאטרון של משק גולן" וליאור יחד עם אילנית המפיקה, מקריאים ומציגים מהספרון ומבטיחים שעוד סיפורים יגיעו במסגרת הסדרה שנקראת "סיפורי משק" ובה ליאור יביא את העשייה המגוונת במשק החקלאי המושבי, עם פרקים על תחומי הפעילות גם ברפת.
וכך כתוב ב-פתח דבר של הספר:
בלב עמק יזרעאל, בין שדות מוריקים
שוכן לו המשק החקלאי של משפחת גולן.
במשק גרים ועובדים שלושה דורות של עובדי אדמה.
יש בו שני בתים, פרות וכלב, שדה חיטה,
ואדי שמתפתל צמוד לרפת.
במשק, המילה היומיומית : טרקטור שוקע לעיתים,
פרה בורחת מהסככה,
נביחות של ג'יפסי, כלב השמירה,
נסיעה לתערוכה חקלאית רחוקה…
אתם מוזמנים לכוון שעון לשעה ארבע בבוקר,
לנעול מגפי עבודה, להפשיל שרוולי החולצה,
ולהצטרף אלינו, מזריחה ועד שקיעה –
שקיעת שמש, או שקיעה בבוץ, נשמח בכולן.
יש הרבה הרפתקאות במשק גולן…
מוכנים לצאת לדרך?
הטקס הסתיים, השמש שקעה והאורחים לא ממהרים כי היה ממש כיף ומעניין.
נמשיך לקרוא ולשמוע את הסיפורים והשירים של משק גולן ומעת לעת, גם נגיע לביקור קרוב, לראות את צמיחת הילדים וחוויות הרפת והמערכות שלה…
מה שהיה הוא שיהיה?
ליאור גולן – רפתן במושב בית שערים בעמק יזרעאל
באמצע חודש אוגוסט האחרון, כאשר אני מביט על גיל 40 מעט מצפון, הזמנתי חברים ומכרים להשקה מושקעת ביותר של ספר הילדים, שעליו עמלתי בשנתיים האחרונות: "הטרקטור הכחול וסוד הכוח הגדול" (ואני מבקש מכל החקלאים שמאוהבים בצבע הירוק לא להתלהם…)
כתיבה ראשונה
הסיפור הזה נולד כביכול בשנים האחרונות, בעת שעומרי, הבן הבכור שלי נולד ורציתי לספר לו סיפורים שאני כתבתי, על בסיס חוויות היומיום שאני עובר במשק המשפחתי החקלאי.
אבל זה רק כביכול, כי אי שם בסוף שנות ה-80 כאשר אני בן 8, ובזמן שאני עושה את צעדיי הראשונים בבית ספר יסודי בנהלל ולומד לכתוב ולקרוא, לקחתי מחברת משובצת ריבועים כחולים-לבנים-אדומים (היא חקוקה לי בזיכרון עד היום) והתחלתי לכתוב סיפור ילדים בשם: "עגיל ששווה זהב".
עמלתי על שלושה עמודים ראשונים במשך כמה ימים, הראיתי להוריי ולאחיותיי, וכמו שזה בא במהירות, כך זה גם נכנס למגירה למשך שנים ארוכות, עד שלפני שלושה חודשים, כאשר עשינו סדר בבית ההורים לקראת שיפוצו, כבר לא מצאתי אותה יותר ולצערי הרב, כנראה, גם לא אדע מה עלה בגורלה.
וברוח אותה אווירת מושב של סוף שנות ה-80, רוב מוחץ של הילדים (כולל אותי) התעסק באופניים, כדורגל וכדורסל, ובגיל מעט מאוחר יותר גם בטרקטורונים, מבוקר ועד לילה (לשם הפרוטוקול נגיד 16 אבל, גם אתם וגם אני יודעים את האמת…).
בן ממשיך ולא שקט
כתיבה בטח לא הייתה משהו מקובל באותן שנים ואני אפילו לא ידעתי, שיש שם איזה שהוא ניצוץ, איזה שהוא רמז לכך שאולי יש לי כישרון, שאני לא מודע אליו. וגם אם לפעמים אותו כישרון ניסה לבצבץ החוצה, לא היה מישהו שיזהה ויעזור לי לעשות עם זה משהו.
השנים חלפו ועברתי מסלול יחסית שגרתי של צבא, לימודים ועבודה בעסק המשפחתי, כבן ממשיך, אבל משהו בתוכי לא היה שקט. המשק שלנו באותה תקופה התעסק בארבעה תחומים עיקריים: רפת, אחזקת רשת המים של המושב, פלחה (כ– 250 דונם) ועבודות מסגרות שונות ומגוונות – נו, אתם מכירים את אלו שעושים כל עבודה אפשרית במושב? אז האנשים האלו במושב בית שערים הם אנחנו… ואפשר היה לקרוא לנו, אם יש לכם פיצוץ מים בשירותי אורחים, אם אתם צריכים לבנות סככה קלה לרכב ולבטח, אם אתם נדרשים לתיקון מסובך של כלי חקלאי כלשהו.
בחרתי ברפת בעדיפות מובהקת
מבין כל התחומים הללו שהמשק התעסק בהם, אני התחברתי רק לרפת והעבודות בשאר התחומים היו עול בעבורי. ברפת אומנם הייתי משמעותי, אבל בשאר התחומים הייתי העוזר של הפועל שלנו וכמו שאתם מבינים, הייתי רחוק מעשייה בתחומים שקרובים לליבי, מבלי שאני אפילו מודע לכך באופן ישיר.
השילוב של עבודה בתחומים שאני לא מתחבר אליהם, יחד שלל קונפליקטים שצצו בתוך העסק המשפחתי, גרמו לי למגוון בעיות אישיות, וכתוצאה מכך הביאו אותי לשאול את עצמי בקול רם: האם אני מחויב להמשיך את העבודה בעסק המשפחתי? האם בכלל אפשרי לצאת מהעסק המשפחתי? האם אפשר בכלל להגיד לאבא את המילה לא? איך אני אוכל להרגיש משמעותי בעשייה שלי? ועוד שאלות שנבעו מתוך המצב הבעייתי שהייתי בו כשהכול כמובן, רגיש מאוד כי הוא קשור עם האנשים הכי קרובים אלי – המשפחה.
אחרי תהליך מסוים שאבא ואני עברנו, בעזרת יועץ לעסקים משפחתיים, החלטנו שאני "ארד" מהתחומים שאני לא אוהב לעבוד בהם בעסק ואתמקד במה שכן – הרפת ולצידה אפתח תעסוקה משלימה.
זו הייתה יריית הפתיחה מבחינתי לדרך, שאותה שאני עושה בשנים האחרונות ובה אני מנסה להבין מי זה ליאור, ללא הזהות שהולבשה עלי עוד כשהייתי תינוק – "בן ממשיך".
ולא רק זאת, אני באמת מנסה להבין במה אני טוב, מה הייעוד שלי מלבד להמשיך את הפעילויות המסורתיות של העסק המשפחתי ואיך אני יכול להרגיש משמעותי בעשייה היומיומית שלי – דבר שהיה חסר לי שנים ארוכות והיום אני יודע שנקרא: "מימוש תעסוקתי".
כתיבה כתעסוקה חצי עיקרית
בימים אלו אני מנסה להשתמש בכישרון הכתיבה על מנת לעשות דברים שאני אוהב ומתחבר אליהם ולאו דווקא לעשות מה שמצפים ממני לעשות, בעסק המשפחתי. לא אגיד לכם שזה קל וגם שהקונפליקטים נגמרו, אבל מרגע שהגעתי להחלטה שאני לא מוותר על עצמי, כולם מסביבי הבינו שאני לוקח את עצמי ברצינות ואהפוך חצי עולם, על מנת להצליח במטרות שהצבתי לעצמי (ותשאלו את יערה אשתי, שלפעמים מתוסכלת מכמות הזמן שאני מקדיש לתעסוקה המשלימה שלי, אבל מה לעשות שאני מרגיש שאני חייב, ממש חייב! לממש את עצמי במה שנכון עבורי).
אז סיפור הילדים שהזכרתי קודם הוא סנונית ראשונה בסדרה, שלה אני קורא "סיפורי משק" ובמסגרתה יצאו בשנים הקרובות ספרים נוספים, על חוויות היומיום במשק המשפחתי החקלאי שלנו ומי שקרא את הספר הראשון וכבר רוצה לדעת מהו הספר הבא – שידלג לעמוד האחרון בספר, אולי הוא ימצא רמז…
על כל מה שקרה לי במהלך השנים האלו, אני מספר בהרצאה, שלה אני קורא "מפלס את הדרך בעצמי" ובה אני משתף את הקהל בצורה אותנטית, רגישה ולעיתים קרובות גם מצחיקה (ככה אנשים אומרים לפחות…) על חוויותיי כבן ממשיך בעסק משפחתי חקלאי, שהציפייה ממנו היא פשוט להמשיך את פעילות העסק הקיים, כי מה שהיה הוא שיהיה, לא?!
תודה, אבל לא בשבילי…
