את המשפט הכל כך נכון הזה נהג לומר דניאל דיין ז"ל, שנפל במלחמת של"ג, בקרב הירואי בצידון * אחיו של דניאל, דוד דיין ומשפחתו בתלמי אלעזר, חיים מדי יום לאור אותו משפט ודבקים בעיבוד הקרקע * במשק דיין מגדלים בעיקר אשכוליות, תפוזים וגם קצת קלמנטינות * ראיון מרתק על ענף ההדרים והחקלאות
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא פרדס – דוד דיין, ממושב תלמי אלעזר שליד חדרה. את הפרדס המרשים של משפחת דיין הקימו הוריו של דוד, יעקב דיין ז"ל, שנפטר לפני כשנה ובתיה תבדל"א, ביחד עם דודו.
"נולדתי למשפחת עולים מפרס. אבי עלה לבד במסגרת תנועת 'החלוץ' עם אחותו הבכורה. השניים הגיעו לגשר הזיו ועזרו בהקמת הקיבוץ. כעבור מספר שנים הוא דואג שיתר המשפחה תעלה גם כן ארצה.
"אבא היה חקלאי בנשמה. הוא התחיל לעבוד בפרדסים של המושבות הוותיקות באזור – בבנימינה, זיכרון יעקב וגבעת עדה, וכך מסוחר ממולח בפרס הפך להיות חקלאי. הוא דאג להעלות את הוריו, אחיו ואחיותיו לארץ. כעבור מספר שנים הסוכנות היהודית מחליטה להקים פה יישוב והם קוראים לאבא, שהיה מוכר כאיש שיודע להזיז עניינים ונותנים לו את האפשרות להיות הראשון, שפשוט שורף פה את כל צמחיית הביצה הענקית שהייתה פה, מחדרה לכיוון מזרח.
"בהמשך עשו כאן ניקוזים באדמות, כדי שאפשר יהיה לחיות פה. יותר מאוחר, במסגרת סולל בונה, הם בונים פה את הרפתות ואת הבתים הראשונים, וקונים משק חקלאי ומתחילים לגדל פה גידולים שונים. הם מנסים לגדל רק אף אחד לא טרח להגיד להם שלא כל דבר גדל פה. נטעו כרמים שגדלו יפה מאוד ואחרי 5-6 שנים השורש הגיע לאדמות הנזאז (שכבה חרסיתית) והכול פשוט קמל ולא נשאר כלום.
"ואז הם מחליטים ללכת על הרפת ובונים רפת גדולה. אני בילדותי זוכר את הפרות האחרונות שטיילו ברפת. תוך כדי כך, בתחילת שנות ה-60, אבא גם עובד בפרדסים שבחוץ אצל אחרים והוא מחליט לקנות לאט לאט אדמות ולנטוע פרדסים – הוא ממש מתאהב בענף הפרדסנות בארץ. ואז הוא קונה משק גם לאחיו עזרא ולוקח אותו להיות שותף לידו במושב. ביחד הם נקראים 'אחים דיין'. הם מתחילים לעבד את האדמות, לנטוע פרדסים ולגדול, לקנות ולמכור עוד שטחים. כך הם הופכים לאחד המשקים הפרטיים הגדולים באזור.
"היום אנחנו מגדלים כמעט את כל סוגי ההדרים שקיימים – יש לנו 1,200 דונם הדרים ועוד כ-250 דונם אבוקדו, וגם שם יש מספר רב של זנים".
"תעשה בדיוק ההיפך"
יש לכם 1200 הדרים. כמה מהם הם "אור"?
"תתפלא, רק 80 דונם. למה רק 80? כי אבא זכרונו לברכה לימד אותי דבר אחד: תסתכל מה אחרים עושים ותעשה בדיוק להיפך. אז ככה נטענו 'אור' אבל בקטנה ואנחנו לא מצטערים. אנחנו יודעים להתמקצע בזה ולהיות טובים, ואם לא 'אור' אז הולכים על זנים ותיקים אבל כמובן שאנחנו דואגים כל הזמן לחדש, לעקור ולנטוע מחדש – תפוזים וקלמנטינות, אבל רוב הפרדסים שלנו מורכבים מאשכוליות ותפוזים – אנחנו אחד המשקים הכי שונים ממה שמכירים כולם, אנחנו מגדלים כ-3,500 טון אשכולית בשנה, 800 דונם אשכוליות. היתרה זה תפוזים מכל הסוגים וקצת קלמנטינות".
חשבתי שתלכו על קלמנטינות.
"לא, לא, לא, כולם הלכו על קלמנטינות אז הלכנו על דברים אחרים. כאשר כולם נטעו קלמנטינות וסמכו כל הדרך על הבנק, אנחנו אמרנו ניטע קצת קלמנטינות אבל אנחנו נלך על מה שכולם עוקרים, את זה אנחנו נשתול וזה הצליח. זה היה הימור מעולה שעבד. נכון שהיו גם שנים לא טובות לאשכולית כמו עכשיו אבל כשאתה בא עם סל מאוד מאוד מגוון אז אתה יכול להיות דומיננטי גם בשוק המקומי ואתה יכול להיות מאוד דומיננטי בתעשייה, אם אתה משקיע ומסוגל לקבל מחירים שאחרים לא מסוגלים. אתה לא מסתכל ימינה שמאל אלא מחליט שאתה הולך על האג'נדה שלך, עם הגידולים שאתה אוהב, שאתה מתמקצע בהם ומוציא טונאז' גבוה מאוד, שמכסה גם לפעמים על המחירים הנמוכים.
"אתה מגדל את עצמך והופך להיות מאוד מאוד מקצועי. זה אומר שאנחנו מחליטים בדיוק איזה ריסוסים אנחנו רוצים, איזה דישון אנחנו רוצים ובאיזה אדמות לנטוע מה, אנחנו לא קשורים לאף תאגיד ולא לוקחים הלוואות, אנחנו דואגים שיהיה לנו את חופש היצירה ואת החופש מהגידול המוחלט שלי בלי התערבות של אף גורם אחר ובגדול זה מצליח".
דיברת על אשכוליות. האשכולית ממה שידוע לי ירדה מגדולתה בגלל בעיות של סטטינים למבוגרים וכדומה…
"זה נכון אבל עדיין יש שוק קשיח לאשכולית, זה לא זן שייכחד מן העולם – הוא טוב במיוחד בתעשייה ובמיוחד כשיש לך כשרויות שלא כל אחד מסוגל לעמוד בהן, כמו כשרות רובין, כשרות לנדא, לא מדובר בכשרות של הרבנות הרגילה, ואז אתה יכול מלימון לעשות לימונדה. לא תמיד צריך ללכת עם הזרם, לפעמים צריך לחשוב אחרת. אנחנו גם מייצאים, בעיקר באבוקדו, סוגי תפוזים שונים וכמובן ב'אור' שלנו, אבל רוב ההדרים שלנו הולכים לתעשייה".
יש יתרון בגידול לתעשייה, אתה פחות חושב על הנראות של הפרי.
"כן, אבל בסופו של דבר אתה צריך לדאוג לעץ. אמנם אנחנו לא מוגדרים כגידול אורגני, זה יותר מדי בשבילי, אנחנו כן מרססים עשביה ודברים אחרים, אבל כל עניין ההדברה הביולוגית חשוב לנו מאוד, ובגלל זה אנחנו גם דואגים שלא להשמיד את האויבים הטבעיים, לפני כל ריסוס אנחנו חושבים עשר פעמים לפני שמוציאים מרסס.
"זה הכי קל, הכי פשוט וגם הכי זול לרסס אבל בדיעבד, לטווח הארוך, זה לא טוב. היום הבינו את זה באבוקדו אחרי שחטפו את המכה הגדולה ב'אור'. היום אתה לא יכול לגדל 'אור' בלי 13-14 ריסוסים בשנה שזו הוצאה מאוד מאוד גדולה, אין לך שום מאזן ביולוגי, המאזן הופר כבר לפני שנים, והיום עליך להתמודד עם מזיקים שכבר פיתחו חסינות מול רוב החומרים. תוך כדי כך יש החמרה ברגולציה, המון חומרים שירדו מן המדף, אז אתה לא נשאר עם הרבה כלים והמלחמה די אבודה מראש.
"אצלנו זה לא ככה. אצלי גם אני יודע ששנה אחת היבול יהיה בו מלא פייחת, גם ככה הוא הולך לתעשייה אז זה לא כזה נורא בדרגה נמוכה, ולא בשביל זה אני אפר את המאזן הביולוגי, ולא בגלל זה אני אתחיל להשתולל עם ריסוסים. גם אין כל כך הרבה מה לעשות עם הפייחת, לבסוף לאט לאט העצים מתגברים על זה. עם רוב הכנימות אנחנו הפסקנו להילחם אבל מה שאפשר לעשות זה פשוט ריסוס בסתיו, ריסוסי שמן, שלא מזיקים לעץ וגורמים לפטרייה להתייבש ופשוט לרדת עם הגשמים. באקריות נלחמים בגופרית ולא משנים באופן קיצוני את המאזנים.
"לזבוב (הים תיכוני) כמובן שאנחנו מרססים, אין ברירה, אם אתה לא מרסס לזבוב אתה לא יכול לייצא ואתה כמעט לא יכול לעשות דבר עם הדרים. זה משהו שנקבע מלמעלה, אף אחד לא שואל אותנו ואתה לא יכול לא לרסס את הזבוב. הזבוב גם לא מכיר גבולות וגם אם הייתי מוצא איזו פשרה עם המועצה זה היה עובר לשכנים והייתי גורם להם לנזק חמור, כך שבזה אנחנו לא מתעסקים וכולם חייבים לרסס את הזבוב.
"כללית, לדעתי צריך לחזור לטבע ולהבין שבטבע יש גם ככה את האיזון הטבעי. אתה יכול לגדל בכמויות גדולות, אף אחד אומר שלא, אבל בתנאי שתבין שלכל חרק יש את האויב הטבעי שלו. ולהיפך, אנחנו נותנים לעשב "רודוס" לגדול סביב השטחים, אז יש צמחיה, נו ו? יש בעשביה יתרון, באבוקדו כבר למדו את זה ואם אתה מגיע למהדרין או למקומות הגדולים אתה ששם כבר אין כמעט ריסוסי עשביה. יישמנו את זה ולא קורה שום דבר לפרי".
מחוברים לאדמה ולחקלאות
בית הכנסת במושב תלמי אלעזר הוקם ע"ש אחיו, דניאל (דנדש) דיין ז"ל, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לאחר שהסתער יחידי על חוליית מחבלים. "דניאל ז"ל היה מאגיסט בחטיבת הצנחנים 202 ונהרג בקרב הרואי בצידון," מספר דוד על אחיו. "בעקבות פעולותיו של דניאל הפלוגה ניצלה והיום יש לא מעט ילדים שקרויים על שמו".
כמו דוד, גם דניאל היה מאוהב בחקלאות. לפני גיוסו סיים את חוק לימודיו בבית-הספר החקלאי בפרדס חנה. כבן למשפחה של עובדי אדמה, תרם דני את חלקו בעבודה במשק המשפחתי. גם בחופשותיו מבית-הספר החקלאי הוא עבד ללא לאות, וקידם ככל יכולתו את המשק המשפחתי. בן 20 היה במותו.
דוד נשוי למיטל ולבני הזוג שלושה ילדים, שרה הבת הבכורה נשואה ומתגוררת בתל אביב, יונתן, הבן האמצעי סיים לפני שנתיים שירות צבאי והיום לומד הנדסת בניין ויובל, הבן הקטן שסיים מכינה קדם צבאית והתגייס לצה"ל.
הזמן טס, והשותפות ההיסטורית בין האחים יעקב ועזרא דיין, או "האחים דיין", עומדת להסתיים. שני האחים כבר נפטרו ובמשפחתו של הדוד אין מי שימשיך את העבודה בחקלאות, כך שהשותפות עומדת לפני פירוק.
איך התגברת על המחסור בעובדים החל מה-7 באוקטובר?
"אם היה לך פייסבוק היית רואה מה הבת שלי עשתה. אנחנו היינו הראשונים, לדעתי באזור, אולי אפילו בארץ, שפנו לציבור; הבנו שעובדים פלשתינאים לא יחזרו אלינו בקרוב ושאין טעם לחכות לאף אחד מהם. התאילנדים – רובם עזבו, מתוך 12 עובדים תאילנדים נותרנו עם שלושה. אחת הטעויות היתה שבתחילת המלחמה העבירו את כל התאילנדים של העוטף לעמק חפר, מיקמו אותם בתוך האנגר אחד גדול. תוך חצי יום כל התאילנדים מכל האזור התקבצו, שמעו את סיפורי הזוועה, את הרציחות, את החטיפות, כל מה שהם עברו שם. ואז, שבוע אחרי ה-7 באוקטובר הייתה הקריאה של מלך תאילנד לארוז את הפקלאות ולחזור, הוא לא היה צריך לשכנע אותם יותר מדי. התאילנדים שלנו מעמק חפר אמנם לא היו בעוטף אבל שמעו ממקור ראשון מה קרה, וזה עוד היה הרבה לפני שפרסמו בתקשורת באמת מה שקרה שם, הם שמעו ממקור ראשון, ראו צילומים ולא נשארו יותר בארץ.
"לפני כן הסתמכנו בעיקר על הפלשתינאים, מדי בוקר היו באים אלינו 35 פלשתינאים. רובם היו מיעבד וג'נין, זה בערך 20 דקות מהמושב. בבוקר אנחנו רואים מהמושב את הבתים של יעבד, טול כרם וג'נין בעין בלתי מזוינת.
"ואז, בתי שרה מתחילה בקמפיין גדול של גיוס מתנדבים. אנחנו התחברנו לקוקה-קולה (החברה המרכזית למשקאות) שהיא הבעלים של מפעל פריגת, איתו אנחנו עובדים כבר עשרות שנים. קוקה קולה מחליטה לקחת את זה בתור פרויקט ומתחילה לשלוח לנו כל יום עשרות עובדים. זה משהו שהתחיל להתגלגל, וגם אנחנו מעבירים לשכנים, לחקלאים במושב אחיטוב הצמוד, שגם הוא עמד חסר ישע בלי עובדים. וכך התנהלנו קטיף שלם עם מתנדבים.
"צריך להגיד בפה מלא, המתנדבים הצילו את העונה, חד משמעית. אצלנו הם קטפו אלפי טונות, אנחנו לא מדברים כמות קטנה. זה היה מאוד מרגש. היינו דואגים להם לכריכים, מזון, שתיה, ואז האנשים באו ואמרו: 'רגע, רגע, רגע, אנחנו לא רק תורמים פה – אתם יותר תורמים לנו. במקום להישאר במשרדים הסגורים שלנו ולהאזין לחדשות אנחנו באים לפה לאוויר הצח ואנחנו כל כך נהנים'. ושבוע אחרי זה הם עוד פעם חוזרים וגם מביאים איתם עוד אנשים וחברים. היה פשוט מרגש לראות כמה כולם עזרו ונרתמו, פשוט מכל הארץ היו מגיעים אלינו".
אם כבר אנחנו מדברים על הדור הבא והשותפות, אתה רואה את אחד הילדים שלך ממשיך בחקלאות? אולי הקטן?
"הקטן לא, חד משמעית לא, אבל האמצעי כן מתעניין ועובד איתי בפרדס. החקלאות יושבת אצלו בתוך הנשמה. נכון שהוא לומד הנדסת בניין כי אתה יודע, תמיד צריך שתהיה לך plan B, אי אפשר להסתמך רק על תוכנית אחת, אבל הרצון לעבוד ולעסוק בחקלאות בא ממנו. זה לא כל כך פשוט. נכון, יש יתרון לגודל, אין ספק, אבל לא קל להיות חקלאי היום כמו שלא היה קל בלפחות ב-20 שנה האחרונות. לפני כן, למרות שאני כבר שנים בחקלאות, הייתה הרגשה שהדברים זזים יותר טוב.
"לפני כן מעולם לא נתקלנו בשר חקלאות שלא רוצה חקלאות, אני מדבר על כל שרי החקלאות האחרונים, כולל האחרון. באמת כבודו במקומו מונח והוא גם שלח את עובדי המשרד ובאו והתנדבו והצטלמו, סגן שר החקלאות התנדב אצלנו, הכל טוב ויפה – אבל תכלס אנחנו לא רואים שינוי ממשי, לצערי משרד החקלאות היום הוא לא יותר מאשר גימיק. החקלאות הישראלית צריכה עזרה ואי אפשר לא להיות מחוברים אליה. אתה צריך אג'נדה שתתמוך בך גם בממשלה, במחקרים, בפיתוח ולצערי היום זה קורה ממש במשורה. זה לא מספיק ובשביל הרבה מאוד חקלאים זה מעט ומאוחר מדי".
תספר לי על היום יום שלך. מתי אתה מתעורר?
"אני קם בארבע וחצי בבוקר. התחלנו בקטיף, אנחנו קוטפים אבוקדו והתחלנו לקטוף אשכולית לבנה. היתה עונה טובה באבוקדו, אבל בחו"ל לא ממש אוהבים אותנו ולא נזכיר כרגע שמות של יבואנים, אבל מכרו תוצרת במחירים נמוכים. מזל שיתרון הכמות שלנו פועל ואנחנו יודעים לעבוד טוב בשוק המקומי. אסור לך להסתמך על אף אחד אחר, אתה צריך להיות מספיק חזק ולקבל את ההחלטות הנכונות והמושכלות וכאמור, לא להמר על כל הביצים בסל אחד. אתה מפזר סיכונים ותמיד יש איזה זן אחד או שניים שמצילים את העונה. לא קרה אף פעם שהכל מתרסק."
אתה לא עושה חקלאות בשביל הכסף.
"זה שני דברים: אהבת האדמה וכוח האינרציה. מה אני אוהב בעבודת החקלאות? הכל! אין דבר שאני לא אוהב! זה להיות במרחב, לראות את הדברים גדלים, זה לעשות את הניסוי והטעייה, זה להיות אדון לעצמך שלא מקבל הוראות מאף אחד – אתה מקבל את ההחלטות וכמובן אתה אחראי לאותן החלטות והתוצאות שלהן. עבודה בחקלאות זה פשוט מדהים. אני אף פעם לא רואה את עצמי יושב סגור במשרד ממוזג והייטקיסטי ככל שיהיה, זה לא אנחנו".
ענף הפרדס עבר תקופה לא קלה בשנים האחרונות. מה אתה מאחל לעונה הקרובה?
"שנצא מחוזקים ושאנשים יבינו שצריך להיאחז באדמה. יש לנו משפט שטבוע וחקוק במוחנו, משפט שדניאל אחי שהיה חקלאי נהג לומר: 'רק מי שמעבד את האדמה יישאר הבעלים שלה' ואני מאמין בזה בכל הלב".
