לדעת יותר על הקשר המיוחד בין הכלב לאדם. פגשנו את גדי ממרכז שבילים לכלבנות טיפולית

מרכז "שבילים" בניהולם של גדי ושירה רונן, הינו מרכז חינוכי טיפולי – המכשיר אנשי מקצוע לעבודה בתחום כלבנות טיפולית – ואף מכשיר כלבי שירות למבוגרים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים." פתאום יש לאדם שהיה בודד כל הזמן, מישהו שדואג לו, מארח לו לחברה, עוזר לו במצבים קשים ולעתים ממש מציל אותו ממוות" על הקשר המיוחד בין הכלב לאדם

שידוך בזכותו של עכבר

גדי רונן מנהל את מרכז "שבילים" לכלבנות טיפולית. במרכז  מכשירים כלבי שירות למבוגרים ולילדים עם צרכים מיוחדים, וכן מכשירים בו אנשי מקצוע בתחום הכלבנות הטיפולית.

גדי נולד להורים דתיים-לאומיים בעיר בני-ברק, באחת השכונות בה התגוררו משפחות חילוניות ודתיות. והוא מספר: "אני אוהב בעלי-חיים וקשור אליהם מאז הילדות שלי. בשכונה שלנו היו בתים פרטיים עם חצרות וכולם גידלו בהן בעלי חיים – תרנגולות, ברווזים, כלבים, חתולים."

בצבא שירת בגבעתי. אחרי הצבא הוא התגורר בשכונת פלורנטין בתל-אביב, למד אימון כלבים ובמקביל גידל  בביתו כלבים, לטאות, נחשים, תוכים ועוד. הוא פתח חנות חיות בשכונה בה הוא התגורר.

כך הוא המשיך לעסוק בתחביבו וכך הוא הכיר את שירה, רעייתו לעתיד. ומעשה שהיה כך היה: שירה הגיעה לחנותו יום יום כדי להתבונן בכלובים ולקנות מזון לחתולתה ולכלבה שלה. יום אחד היא הבחינה, שבתוך כלוב הנחש יש גם עכבר. "איזה יופי," אמרה לגדי, "הם חברים." 

גדי תיקן אותה ואמר: "הם לא חברים. העכבר הוא המזון של הנחש." שירה הזדעזעה והציעה מיד לקנות את העכבר… היא קנתה את העכבר וגם קנתה את ליבו של גדי. ומאז השניים מגדלים יחדיו בעלי חיים רבים.

בית וחוות סוסים בחיק הטבע

צעדיו הראשונים של גדי בתחום החינוך החלו בבני-ברק, שם יצא לאור ירחון מצולם בעברית בשם "טבע הדברים". גדי היה מגיע עם בעלי חיים ומדריך ילדים לתקשר עמם ולטפל בהם.

המפגשים היו במקומות שונים בשעות אחר הצהריים: מתנס"ים, גינות ציבוריות גדולות, פארקים.  מקומות המפגשים ופרטים עליהם היו מתפרסמים בירחון "טבע הדברים".

גדי ושירה נישאו בשנת 1997 והחליטו שהם רוצים לגור כמה שיותר קרוב לטבע.

"בעת טיול רכיבת אופנועים עם חברים, הגעו ליישוב קטן בשומרון, השוכן על ראש גבעה, בשם "מעלה ישראל". המקום כבש את ליבנו, קנינו שם שטח אדמה קטן והתחלנו לבנות את ביתנו במו ידינו ,לאט לאט, בלוק אחר בלוק, בהתאם לתקציב שלנו שהיה אז מוגבל."

שירה למדה את מקצוע הטיפול באמצעות בעלי חיים, וגדי התמקד בשלב זה בסוסים. הוא השתלם ואחר כך היה מאמן ברכיבה טיפולית וברכיבה מערבית. והם הגשימו את חלומם לבנות חווה טיפולית.

בית ספר כמו ג'ונגל 

לפני כ-15 שנה החל גדי לעבוד בבית הספר "אור זבולון" באריאל. גדי מספר: "למפגש הראשון עם מנהלת בית הספר הדתי , דליה רובין, הגעתי על אופנוע, בשיער ארוך."

"למרות הופעתי ה'פרועה' היתה לנו שיחת היכרות נפלאה, שבסופה אמרה לי דליה: 'לך על זה. מחר אתה מתחיל לעבוד.' ואכן היא פתחה בפניי את בית הספר כולו, לא רק פינת חי."

"הקמנו חדר עם אקווריומים ובעלי חיים היו משוחררים בחצר ומסתובבים עם הילדים בהפסקות. דליה רובין היתה בעלת חזון עצום," מעיד גדי על המנהלת, "והיא נתנה לי חופש פעולה."

"עד כי חצר בית הספר נראתה כמו ג'ונגל. ילדים הסתובבו עם כלבים וחיות אחרות. בנוסף לכך, כל כיתה היתה מארחת באופן קבוע את אחד מבעלי החיים. ילדים עם קשיי למידה והתנהגות הפכו באורח פלא לכוכבי בית הספר."

"הם היו 'נאמני חי'. גם הלמידה העיונית זכתה לשיפור משמעותי, והמורים בכל המקצועות היו מעורבים בפרויקטים הקשורים לבעלי חיים. לדוגמא: תלמידים שהתקשו באנגלית היו צריכים לכתוב בשפה זו עבודה על בעל חיים. יש לציין שהיה שיתוף פעולה עם משרד החינוך."

ראשיתה של חוות "שבילים" ביקיר

"לאחר מספר שנים," מספר גדי, "עברה דליה רובין לעבוד בבית ספר אחר, 'חמ"ד יקיר' ביישוב יקיר בשומרון. החלטתי ללכת אחריה, ויחד איתה הקמנו בבית הספר פרויקט חדש וגדול בהרבה. בבית ספר זה יש חצרות רחבות ידיים ואנחנו טיפחנו בהן גינות והכנסנו בעלי חיים רבים: עיזים, כלבים, חמור ועוד. אחד המפקחים שביקר במקום אמר: 'יצרתם פה ממש גן חיות'. גם כאן הפרויקט שלנו תורם רבות לתלמידים."

"האווירה בבית הספר טובה. אין אלימות. נוצרו קבוצות חבריות רב-גילאיות של תלמידים, קבוצות בעלות עניין משותף לקטנים ולגדולים. גם כאן כל המורים שותפים ואפילו הרב של בית הספר, אלחנן זילבר, שותף לפרויקט."

"זה החל בתפוקה מגינות הירק. הוא מלמד על מעשרות ועוד הלכות בנושא הירקות."

גדי ממשיך לספר איך הוקמה חוות "שבילים" – המרכז לכלבנות טיפולית: "לפני כ-10 שנים בית הספר ביקיר זכה בפרס החינוך ובעקבות זה דליה ואני החלטנו להקים בחצר האחורית של בית הספר חווה טיפולית."

"עתה הכול היה מרוכז במקום אחד, לא בחצרות הפנימיות של בית הספר. וכל תלמיד יכול להיכנס לחווה בכל עת שירצה."

בזכות הבת – טיפול באמצעות כלבים

בשלב זה החל גדי להתמקד יותר באימון כלבים ופחות בתחום הרכיבה הטיפולית והסוסים. גדי מסביר שיש הבדל בין השנים – טיפול באמצעות סוסים הוא יותר מוטורי ואילו טיפול באמצעות כלבים סובב סביב עולם הרגש.

החווה הפכה למרכז  לכלבנות טיפולית. גדי מספר מה גרם לו להגיע לנושא זה ולפתח אותו. "יש לנו שלושה ילדים. המפנה בחיינו חל לפני כ-13 שנים, כאשר אביגיל שלנו נולדה עם תסמונת דאון ובעצם אביגיל גילתה לי את הסוד של טיפול באמצעות כלבים."

"אביגיל מבטאת מעט מאוד מלים אבל מתקשרת ברמה גבוהה. עקבתי אחרי הקשר שלה עם הכלבים וגיליתי איך 'כלבים מדברים'. הם באמת הבינו מה שהיא אומרת ללא פקודות."

"בזכותה התחלתי לחקור את עולם הכלבים מחדש, ועד היום אביגייל היא המורה שלי לכלבנות. נוכחתי לדעת שגם אדם שלא יכול לדבר או לא יכול לרוץ, יוצר קשר מיוחד עם כלבים."

במרכז "שבילים" יש היום להקה של כ-30 כלבי גולדן רטריבר ומאמנים אותם להיות כלבי טיפול, ליווי, כלבי שירות וגם כלבי משפחה: "אנחנו עובדים בהלימה עם בית הספר," אומר גדי. "בין השעות שמונה בבוקר עד שתיים בצהריים חלק גדול מתלמידי בית הספר בקשר הדוק עם הכלבים. כמו כן תלמידים מארחים כלבים בביתם."

הפעילות בחוות שבילים המרכז לכלבנות טיפולית

החווה מופעלת על ידי גדי ושירה רונן לאחר שזכו במכרז מטעם מחלקת החינוך במועצה האזורית שומרון. מטופלים בה ילדים ומבוגרים. הכלבים מאומנים למטרות שונות – יש כלבי שירות לבעלי צרכים מיוחדים ומתמודדי נפש.,

"יש כלבי טיפול שיודעים לטפל במצבים קריטיים, יודעים להפיג חרדות ואם המטופל נכנס להתקף הם יודעים כיצד להרגיע אותו, וגם לשמור על המרחב שלו. ויש כלבים שמשפיעים בתחום התקשורת. אלו עוזרים מאוד לילדים על הספקטרום."

"ילדים אלו לעיתים מתכנסים בתוך עצמם או מתקשים לבטא רגשות," מסביר גדי, "והכלבים משמשים עבורם כגשר להגיע אל העולם החיצוני. הכלב יכול בעצם להוציא את הילד או המבוגר מהבועה בה הוא נמצא וזאת בדרכים שונות, ביניהם הזמנה למשחק או ליציאה לטיול."

"הכלבים עוזרים מאוד למבוגרים וילדים גם בתחום החברתי. מי שסובל מביישנות קיצונית, או בעל פיגור קל או בינוני, יכול ליצור קשר עם הזולת באמצעות כלבים, שהם תמיד נחמדים לכולם, מעוררים את הזולת לשוחח עם בעל הכלב."

"הכלבים אוהבים להיות בחברת אנשים והם גורמים לבעל הכלב לא להיות בודד בחברה. בעלי הכלבים מתחילים לשוחח זה עם זה בגינות הכלבים או במקומות אחרים, מוצאים תחומי עניין משותפים – ואם מדובר במבוגרים, לפעמים אפילו מקבלים אומץ לצאת לדייט ראשון, וניתן למצוא בן או בת זוג בזכות הכלבים."   

(ואני נזכרת בסרטים בהם מישהו מאמץ כלב או "משאיל" אותו, רק כדי למצוא חן בעיני חובבת כלבים או בעלת כלב – ע.ב.).

אבחון, התאמה ואימון

כמו בני האדם גם הכלבים שונים זה מזה בתכונותיהם ונטיותיהם. לשם כך עוברים הכלבים אבחון ממושך כדי להתאים אותם לתפקידים שונים. "החל מיום ההמלטה מתחיל אבחון זה," אומר גדי, "אנחנו עוקבים אחרי הגורים, ובמשך הזמן משייכים אותם למסלולים השונים לפי תכונותיהם האישיות." 

אגב, מי שמיועד לקבל כלב, נפגש אתו בחווה במפגשים שבועיים. בדרך כלל המטופל מכיר את כלבו מאז היותו גור, וכך הכלב גדל לתוך עולמו. כלבי השירות וכלבי הטיפול מאומנים להבין את צרכי בעליהם בלי שניתנות להם פקודות. הם מצליחים לזהות את רגשות המטופל. לדוגמא: אפילו לחוש מתי בעליו עומד לקבל התקף לב.

"אנחנו מאמנים את הכלבים בשתי שיטות," מבהיר גדי, "האחת – למצבים של תודעה. ברגע שמחברים לכלב רתמה הוא מתרגל עבודה, חיפוש, משחק, הכול בצורה נינוחה."

"הכלב לומד כיצד להתנהג במקומות שונים. במסעדה, למשל, הכלב יישב מכונס מתחת לשולחן, לא יזוז ולא יפריע לבעליו ולסועדים האחרים. שיטה שנייה היא זיכרון חושי."

"בעת ההכשרה, כדי שיתרגל לבעליו החדשים, נוקט הצוות בחווה בפעולות שונות. מאמני הכלבים לומדים הכול על המטופל: מקליטים את קולו, מצלמים אותו בווידאו במצבים קשים, כגון התקף חרדה או התקף אפילפטי – לומדים את תנועותיו, צורת ההליכה שלו והתנהגותו במצבים שונים."

"ואז, בעת אימון הכלב, משתדל המאמן לחקות את המטופל ולדמות לו. גם חוש הריח מצטרף כמובן לכך. לדוגמא: נותנים לכלב להריח חולצה שלבש המטופל בעת ההתקף שחווה."

"בעבודה על הזיכרון החושי אנחנו משמיעים לו את צלילי קולו המוקלטים של בעליו העתידי, מחביאים את החולצה וקוראים בשמו. וכך, כאשר המטופל פוגש לראשונה את הכלב המיועד לו, הכלב כבר מכיר את קולו, את ריחו ועוד. יש לציין," מוסיף גדי, "שכל האימונים נעשים אך ורק עם חיזוקים חיוביים. לא מכריחים את הכלב לעשות דבר שאינו רוצה."

מפגשים בין הכלב לבעליו העתידי

בארבעה מפגשי היכרות ראשונים בוחרים את הכלב המתאים. "ולעתים," מוסיף גדי, "הכלב בוחר את המשפחה." אחר כך מתקיימים במשך שלושה חודשים מפגשים קבועים בין הכלב לבעליו ולעיתים, בשבתות או בחגים, הכלב יוצא למשפחה המיועדת."

"בהגיע הכלב לגיל תשעה חודשים עד ארבעה עשר חודש, הוא יוצא להתארח בקרב המשפחה תקופות ארוכות יותר. כך לומדים שני הצדדים להתרגל זה לזה – הכלב נינוח וכך גם המשפחה או המטופל."

"פתאום יש לאדם שהיה בודד כל הזמן, מישהו שדואג לו, מארח לו לחברה, עוזר לו במצבים קשים ולעתים ממש מציל אותו ממוות. 

השהיות הקצרות בבית המטופל עוזרות "לדייק" את התנהגות הכלב כנדרש. גדי מספר על אישה מבוגרת, שסבלה מהפסקות נשימה בשנתה: "הכלבה אומנה להעיר במקרה כזה את הסייעת שישנה בחדר סמוך. הכלבה עשתה זאת במשך זמן קצר, ואחר כך הפסיקה להעיר את הסייעת בלילות."

"כאשר העמידו מצלמות בחדר המטופלת, גילו שהכלבה 'תפסה יוזמה' ובעת הפסקת הנשימה קפצה על האישה וזו חזרה לנשום. מובן שעל אף כל ההערכה ליוזמה, הכלבה למדה שוב, שעליה להעיר את הסייעת."

שבילים המרכז לכלבנות טיפולית

יש בארץ כמה מרכזים להכשרת כלבי שירות. ב"שבילים" יש גם מכללה המכשירה מאמני כלבים לעבודה בנושא. מלבד גדי יש בסגל המכללה כלבנים נוספים ושתי פסיכולוגיות. האחת היא אולגה בס, פסיכולוגית קלינית והשנייה היא יאנה אמבר, מומחית לענייני משפחה.

"לצערנו אנחנו מדינה פוסט-טראומטית," אומר גדי, "ומלבד המלחמות והאירועים הביטחוניים, היתה שנה קשה של מגיפת הקורונה ולאחריה מבצע 'שומר החומות'. ידוע לנו שאצל מטופלים רבים ההתקפים החמירו ויש דרישה גדולה לכלבי שירות וכלבי טיפול. אבל מחיר הכשרתו של כלב אחד יקר מאוד."

כשהם מודעים מאוד לבעיה, בדקו שירה וגדי כיצד ניתן להוריד את המחיר. בסופו של דבר הם מצאו שני פתרונות, אשר הוזילו את הכשרת הכלבים לכדי שליש מהסכום שגובים מרכזי הכשרה אחרים.

גדי מסביר כיצד הם הצליחו: "ראשית אנו משלבים סטודנטים בהכשרת הכלבים, כמובן בהדרכת הסגל הבכיר שלנו. ושנית, הגורים נולדים במרכז שלנו ולכן איננו צריכים לרכוש גורים ממקור חיצוני."

ולסיום, סיפור מרגש על  לוחם צה"ל שהיה הלום קרב, קיבל התקף חרדה ומאס בחייו. הוא יצא למרפסת ביתו, עלה על המעקה והתכוון לקפוץ… אולם כלבו התחיל לנבוח ומשך במכנסיו, עד שהצליח למנוע מבעליו לבצע את כוונתו ולהכניסו הביתה. מאז המקרה הכלב לא נתן לבעליו לצאת למרפסת במשך שבוע, אפילו כשרצה רק לפתוח את הדלת – הכלב החל לנבוח, להתריע ולהגן על בעליו.

טיפול בפוסט-טראומה באמצעות כלבה

נעה גלבוע ממשואות יצחק היא אישה צעירה מלאת מרץ, פעילות, יוזמה ונתינה (ראו את הכתבה "קביים וורודים", עיתון "קו למושב", גיליון 1174, 11.3.2021). אבל – "יש פער גדול בין איך שרובכם רואים אותי בשבילים, ביומיום, לבין המצבים שאף אחד לא רואה," היא כותבת באחד הפוסטים האישיים ביותר שלה בפייסבוק. 

נעה מאובחנת כסובלת מפוסט-טראומה (PTSD), עקב מות בנה התינוק, יוחאי ז"ל, לפני 12 שנים והשכול שהיא חווה מאז ועד היום. 

מי שמגלה פרט זה באישיותה, מתקשה להאמין שצעירה זו, שחייה עשירים כל כך במעש לטובת משפחתה והחברה בה היא חיה – ונראית מאוד נאה ורעננה, עוברת ימים קשים כדוגמת אלו שהיא מתארת בגילוי לב: "זה לקום בבוקר עם דמעות בעיניים ולא להבין למה ואז להיזכר בסיוטים של הלילה. זה לצאת מהמיטה ברגע האחרון ואז לחייך לכיתה שלמה כאילו לא קרה כלום. זה לנסות לשכוח את הבן שאיבדתי לכמה שעות ואז נכנסת לכיתה ו.. שלושה ילדים עם השם שלו  […] זה לא להעיז לצעוק על הילדים כי מי יודע מה יקרה מחר… ואיך הם יזכרו אותי. […] אבל זה גם להעריך כל רגע עם הילדים שלי, ולצלם כל רגע כדי שתהיה לי מזכרת. ולבדוק אותם 10 פעמים בלילה. ולא לישון כל הלילה […]. אבל בבוקר.. חיים אחרים.

מסכה על הפנים, ויאללה לנסות להוציא קצת (או הרבה) טוב מהיום הזה, כי יש גם ימים נהדרים!" היא אומרת, ומיד מבהירה שגם בהחלטה להתחיל יום באופטימיות יש מכשולים, כי "זה לעולם לא לדעת מה באמצע היום יהפוך להיות טריגר, וזה לא לדעת איך אני מתחילה את היום ואיך אני מסיימת את היום."

נעה לא וויתרה וחיפשה דרכים להתמודדות עם מצבה, כפי שהיא מעידה על עצמה: "אני לא מוותרת על הטוב שיש לחיים להציע, וככל שיש יותר חושך – ככה אני אלחם ואכניס יותר אור לחיים שלי." 

והאור הזה שיכול להוציאה מהחושך הגיע בדמות כלבה: "גיליתי שטיפול באמצעות כלבים הוא קסם, וזה יכול לשפר את חיי," אומרת נעה. 

למרות שלאורך שנים פחדה מכלבים כי ננשכה בילדותה על ידי כלב, היא החליטה לנסות וכך הגיעה אל חוות הכלבים "שבילים" של גדי רונן וערכה היכרות עם כלבה בשם אליס.

בביקורים שבועיים בחווה נגוז לגמרי הפחד מכלבים: "אני צוחקת צחוק מתגלגל, המון כדורי פרווה מתוקים רצים וקופצים סביבי, ואני נהנית מכל רגע! אפילו הפלאפון לא איתי רוב הפעמים, ואני צריכה לזכור להוציא אותו ולצלם. זו תחושה מסוג התחושות שאני לא מכירה."

למה אנשים מסוימים לא מצליחים לאמץ כלבים?