זוהי איגרת זקן למוחה הצעיר. הלוואי שיקרא אותה
מוחה צעיר ברגעי מנוחה, יושב עם הדגל מקופל רגע לפני סערת היחד, לפני הנפת הדגל, המפגש הסוער עם השוטר והפגישה החברית עם האחר – האם תמצא רגע לקרוא כמה מילים של איש זקן? אולי תעז לקרוא אפילו כשהדגל מונף בידך ואתה צועד למען הטוב. ואם תחליט כי אני חייזר מתקופה אחרת, בלתי רלבנטי ולא מעודכן – אקבל גזר דינך, אך אדע שניסיתי למסור לך, לא התחמקתי.
ערב פסח שלפני הכרזת המדינה התיישב לראשונה עורך דין שנשכח לכתוב את הטיוטה הראשונה למגילת העצמאות. ליל שימורים היסטורי שאולי יש לחזור ולציין אותו. ללמוד את גלגולי כתיבת מגילת העצמאות דווקא בימים אלו, שאומנם אנו מניפים בהם גדלים, אך גם שבים אל ימי הפילוג הלא עליזים של שנות ה-50. בימים אלו, של רדיפת אנרכיסטים המנוהלת על ידי האנרכיסט הכי משופשף שגדל תחת מטרייתה הקרועה של הדמוקרטיה הישראלית, צריך היה אולי לחזור ולקרוא את הבטחות הראשית כדי להבין מאין באנו ולכתוב את עצמנו מחדש לקראת העתיד.
דוחקים את הקץ?
המחאה פנים רבות לה וזה סוד קסמה וגם הסכנה שבה. רתיחה המביעה הלך רוח, פחדים, דאגה, חלומות סותרים. אני רואה בה סוציאליסטים אדוקים בצד כוהני הניאו-ליברליזם שנתנו יד לפירוק מדינת הרווחה, להט"בים בצד זועפי-שימור, מבקשי חקלאות נעלמת ודואגי הייטק נחושים מניפים נס אחד שאינו מבקש לחולל ניסים, אינו מאמין בניסים. התוצאה אומנם תוססת ורוחשת תקווה, אך בעיקר תוהה וכועסת, שוקקת אך בעיקר דואגת. האם המוני המוחים מקווים לנס חיבוק מחודש או לפסיקה אינטליגנטית שאינה נוגעת אלא לחוקי זהירות ורמזורים מהבהבים? האם מקווים לשיבה אל עבר דמיוני או רק דוחקים את הקץ?
מזבח אחרון להיאחז בו
לפני שהרצל הציע את הצעתו הנועזת להקים את מדינת היהודים הוא היה כתב פרלמנטרי חד וחריף בפריז. הוא ידע לתאר חברי פרלמנט שונים ומשונים: את זה שנותרו לו רק חלומות, שליט שהורד מכיסאו, מעין ביבי בפנסיה; את הסוציאליסט התיאורטי שמחפש נוסחה במקום דרך פוליטית ופוליטיקאים סוציאליסטים שלא ביקשו להקים עולם חדש, אלא רק לנקום נקמה עזה בעולם הקיים.
רק אחרי שהרצל כמחזאי פוליטי הבין את מורכבות החיים הפוליטיים, את היסוד הריק שבהם ואת הסיכון שבהם, הוא ניגש לרקום את חלומו הציוני הגדול. ואולי צריכים אנו ללמוד ממנו כמה לקחים חשובים. הוא היה צריך ללמוד איך בונים נקודה ארכימדית ואנו צריכים לנסות להבין מה הם חוקי המשיכה של יש גדול וכיצד להבטיח שהם לא יפוצצו אותו.
האם בתוך המהומה הגדולה וההכרחית מישהו יושב עתה לכתוב את טיוטת מגילת העצמאות המתחדשת לימים הבאים? שהרי היום אנו מעלים מחדש דילמות שאנו סוחבים שנים רבות. תמיד תמהנו איך זה יכול היה לקרות שאירועים קורעים מרקמים אנושיים? והיום אנו יודעים שזה יכול לקרות ברחובותינו, בבתינו, בבתי הספר שלנו. כעבור שנים אולי נזכה ונתפלא ונשאל איך זה קרה? מה המחיר ששילמנו? האם ניתן גם לסעור וגם לעצב דמות עתידה בהסכם רחב הכל כך חיוני לדמוקרטיה? לא כל מציעי הרפורמה ידעו לאיזה סביבה הם זורקים את הלפיד שלהם, כמה חומרי בערה מסביב. עד כמה הם נגעו במה שהיה לרבים מזבח אחרון להיאחז בו בתהליך קשה של שבירת אמון.
תשתית מינימום
ב-1947 בערב פסח ישבו לכתוב את ההכרזה בידיעה שהיא צריכה לבטא את המשותף בין 600,000 שונים כל כך. והיום אנו מדברים על מיליונים והם לא פחות שונים זה מזה.
יש מדינות שחוקתן אולטרה דמוקרטית והן דיקטטורה, יש מדינות בהן החברה דמוקרטית ועומדת בסתירה לחוקותיהן ולחיי הפוליטיקה שעל פני השטח. לדמוקרטיה נראה תמיד כי יש זכות להתעייף, לצנוח מהרעיונות הנועזים הטמונים בה, להיכנע לציניות הרוחשת בתוכה, להזות במקום לחלום, לא רק לחשוף את יסודות הכוח שבה אלא להשתכר משימושם.
חברה דמוקרטית היא חברה היודעת למקם את האליטות שלה. אליטות דמוקרטיות לא נבחנות בהשתתפותן בשלטון וביכולתן להשתמש באזרחים אחרים. אליטות בדמוקרטיה נבחנות ביכולתן למצוא סיפוק ביצירתיות שלהן ובפתיחותן. הן לא נבחנות בסגירותן ובחומות שהן מציבות מסביבן אלא ביכולתן לגלות אנשים וקבוצות ולהרחיב את שורותיהן ללא גבול. ביכולתן ללמוד וללמד רעיונות, ליצור מצבים המעלים את היחיד והחברה ומוסדות המעלים את החברה. בדמוקרטיה האליטות הן אליטות של אזרחים שווים ובעלי מקצוע מיומנים המגינים על התקווה. אליטות של טייסים ותלמידי חכמים, של אנשי מדע ומתיישבים בספר, של יצרנים ושל אנשי תרבות. הן אינן מקבלות זכות לשלוט אלא להרחיב את ההשתתפות והפתיחות של כל האזרחים. לגלות אנשים ולפתח חירותם ושוויון ערכם.
המחאה הנוכחית היא על קיום תשתית מינימום המאפשרת קיום דמוקרטיה. היא מחזירה אותנו אל תקופות מרות שנצבעו נוסטלגית וחבל. התותח של אלטלנה והתשובה של בגין המתנגדת למלחמת אחים היו שני צדדים של אותו מטבע למרות שלעולם לא יתפייסו: ייסוד של חברה דמוקרטית בזמן של מלחמה. על מחירי קיבוץ הגלויות, מחדלי ניהול במלחמות ובשלום, הכיבוש וההינתקות משלמים מחירים יקרים. אנו זקוקים לרמה מוסרית גבוהה של מדינאים, לימוד וכיבוד של חוק וכל אלה לא מובנים מאליהם.
וגם ההורה
כשחלוצים היו כואבים או מתלהבים הם היו רוקדים הורה. אפילו כשהיו אבלים הם רקדו הורה ובוודאי כשהיו נבוכים. הקונסטרוקטור של חדר האוכל של קיבוץ געתון קיבל הוראה לבנות אותו כך שהרצפה תוכל לשאת את ההורה לאחר סדר הפסח. כנראה שבהוראה זו סומן סופה של תרבות ההורה הגועשת. עדיין לא מתוכננת רצפת הביטחון של המחאה הרועשת והיא עדיין מלאת אבק המתלהמים ודמעות החרדים, אך לי ברור כי מישהו צריך להכין טיוטה למגילת המשך למגילת העצמאות. ימי הקורונה הכינו אותנו לטלטלות הנפש, לבדידות הכועסת, לפחדים ולתחושה כי הרגע, כל רגע, הוא מכריע. עם כל אלה אנו מגיעים לכיכרות ולרחובות הסואנים המבקשים ללמוד את הדמוקרטיה מחדש. מדינת היהודים הדמוקרטית שהיא מדינת כל אזרחיה צריכה להפוך לדמוקרטיה לומדת.
