ממה התרגשו המתנדבות הגרמניות שראו את הנחלאים נכנסים לבריכה ביד חנה? התשובה בגן עדן
*תמונה ראשית: הבריכה של יד חנה. פתוחה 24 שעות ללא מציל וללא הגבלה. צילום: ארכיון יד חנה
אני מאוד אוהב את הים.
הדבר היחיד שאני לא אוהב בו זה את החול שיש בחוף – אותו חול שנכנס בין אצבעות הרגליים, ומתחת לבגדים או לבגד הים, וחורק שם ומגרד ומטריד מאוד. בלעדיו הכול יכול היה להיראות אחרת.
אה, כן – גם את שמש הקיץ בחוף הים אני ממש לא אוהב, שזה ביטוי רך ועדין, במקום לומר "שונא ממש". זו אותה שמש הקופחת מעל, לוהטת ברמות לא אנושיות. היא מזכירה לי סצנות מסרטי מלחמת העולם השנייה שראיתי בילדותי, כשחייל אמריקאי ולהביור על גבו נכנס לבונקר שבו נמצאים חיילים גרמניים והוא מפעיל את הלהביור והחיילים הגרמניים נשרפים וצורחים – בחוף הים בקיץ אני מרגיש כמו חייל גרמני בסרט כזה.
אם יכולים לבנות אצטדיוני כדורגל שגג מכסה בהם את הכול, למה אין ים עם גג כזה?
ואני גם שונא את פתיתי הזפת שיש בחוף – שאריות של חתיכות שחורות ודביקות שנסחפו מאוניות אל החוף, והן נדבקות לכף הרגל שלך. בילדותי הוריי תמיד החזיקו בקבוק בנזין רפואי או של מכוניות, בנזין שטבלו בו סמרטוט כשיצאנו מהחוף אל המכונית, שם שפשפו בסמרטוט הזה את כפות רגליי במרץ כדי להסיר מהן את כתמי הזפת הנדבקת.
אני גם שונא את הקטע הזה שבו אני הולך יחף בחול ומרגיש פתאום משהו חלקלק ורך להפליא שמסתבר שאני דורך בו. החלקלקות הזו מתבררת מהר מאוד כחצי סנדביץ' גבינה צהובה וחמאה, או סנדביץ' חמאה ונקניק אם זה סנדביץ' של חילוני כופר ומשומד. איפה האימא שתדאג שהילד שלה יאכל את הסנדביץ' עד סופו?!
אני גם שונא את המלח שבמים – המלח שנכנס לי לעיניים וצורב את נשמתי, וגם מצטבר על העור ונקרש כשאתה מתייבש, שאז הוא מצטרף אל החול ביצירת תחושה לא נעימה ולא נוחה – מה הבעיה לסנן קצת את המים, לשים כמה מכשירי בריטה או תמי 4 ענקיים בחוף ולדאוג למים קצת יותר ידידותיים?!
וזה בלי לדבר על האנשים שאתה פוגש בחוף.
ואני לא מדבר עכשיו רק על אלו שחושבים שאם הם אוהבים מוזיקה מסוימת, הם חייבים לשתף את אהבתם עם כל הסובבים אותם, ברמקולים שנועדו במקור להופעה חיה במדיסון סקווייר גארדן בניו-יורק או לפחות בגני יהושע.
לאו דווקא על אלו שלא שמעו על המצאת האוזניות אני מדבר עכשיו.
אני מדבר על אנשים בכלל, שמצטברים בקהלים גדולים, קהלים שבגלל כמותם גם הפסקתי לנסוע לחו"ל, ושאני אוהב אותם כמו שאני אוהב את חוף הים בשיא הקיץ.
אני מניח שהבעיה היא בי, לא בהם.
שלא לדבר על משחק המטקות – אני לא יודע אם עדיין מותר לשחק מטקות בחוף הים או לא, כי שנים רבות לא ביקרתי שם, אבל זיכרונותיי גורמים לדבר הבא: כשאני קורא בעיתון על נער פלשתיני שהתעוור מפגיעה של כדור גומי בעין, המחשבה הראשונה שעוברת במוחי היא שכנראה הוא הסתובב בחוף הים.
אז בקצרה: חוץ מכל מה שתיארתי למעלה, אני ממש אוהב את הים!
שזה אומר שאני אוהב אותו מהלובי הממוזג של המלון, מביט בו דרך החלון כשבידי כוס של קולה זירו קרה, רצוי עם שתיים-שלוש קוביות קרח צפות בתוכה ופלח לימון, או אם להיזכר בימים רחוקים וטובים: אהבתי להביט בים מהסיפון של אוניה או מעבורת שטה כשאני נשען על המעקה והרוח מצננת אותי והגלים נעימים וטיפות ניתזות עלי והתרמיל ושק השינה מונחים על הסיפון לצדי.
מכל האמור עד כאן, יכול להיות שכבר ניחשתם שבין בריכת שחייה לבין רחצה בים, אני מאלו שמעדיפים את הבריכה.
ולמה נזכרתי בעניין הזה עכשיו? כי אחרי חמש שנים בהן הייתה סגורה הבריכה ביד חנה, לאחרונה ואחרי מאמץ רב של הוועד המקומי ושל קבוצת מתנדבים לנושא, נפתחה מחדש הבריכה של היישוב, שהייתה מושבתת כמה שנים.
הדובדבן שבקצפת
את בריכת יד חנה הכרתי לראשונה כנחלאי, ב-1972.
היא הייתה הדבר הקרוב ביותר לדימוי של גן-העדן שהכרתי עד אז. עבורי, נער עירוני שגדל כל חייו בפרברים, הקיבוץ בכללו והעבודה בשדה ובמטעים היו סוג של גן-עדן וחלום בהקיץ, אבל בתוך גן-העדן הזה הייתה הבריכה הדובדבן שבקצפת.
זו בריכה בגודל קצת פחות מאולימפי, שנועדה לשמש יישוב קטן ולא מרובה תושבים. היא הייתה מוקפת אז, ועדיין כיום, שביל רחב מרוצף שבגישה אליו ממוקמת מקלחת, וסביב השביל הזה רחבת דשא ואורנים המטילים צל, ובריכה קטנה לילדים.
גדר סביב הבריכה לא הייתה באותם הימים. גם לא סביב אזור הבריכה בכללו.
כי כמו כל הגישה המקובלת באותם הימים, כשנסיעה באופניים לא הצריכה חבישת קסדה, ונערים נהגו בטרקטור ללא רישיון, כך גם הבריכה הייתה פתוחה 24 שעות ללא מציל וללא הגבלה.
וכך, כשסיימנו אנחנו הנחלאים את העבודה, לפעמים הלכנו ישר לבריכה, הורדנו את בגדי העבודה והתחתונים, שטפנו עצמנו במקלחת ונכנסנו למים בעירום.
הגם שהקפדנו לעשות זאת כשכל שאר המתרחצים כבר הלכו לביתם.
ופעם קרה שהיו בבריכה מספר מתנדבות מגרמניה, והן הביטו בתדהמה מסוימת בצעירים העירומים שבמים, ובמיוחד בחברי צ'יקי שנשען במים בגבו אל קיר הבריכה וידיו פשוטות לצדדיו ונשענות על תעלת הניקוז ורגליו צפות לפניו, והוא נינוח ומהורהר, ושמעתי אותן מדברות בהתרגשות על "שווארצע פונקטה!"
"שווארצע פונקטה" בגרמנית משמעו נקודה שחורה, וכשהבטתי אל מרחבי הבריכה, הנקודה השחורה היחידה שיכולתי לראות הייתה שערות הערווה של צ'יקי, כתם שחור של שערות סביב איבר המין שלו, שהיה איבר מבורך, ויכולתי להבין ממה נובעת ההתרגשות שאחזה במתנדבות.
והביטוי "שווארצע פונקטה" נכנס מאז למיתוסים של גרעין הנחל "יד חנה".
שונאים שקט
עברו מאז שנים רבות, היישוב גדל ותפח ושינה את פניו, ויחד איתו גדלה ותפחה הבטן שלי. עד כדי כך תפחה, שאם תצמידו כיום רובה ציד קצוץ-קנה לרקה שלי ותגידו לי: "או שאתה לובש בגד-ים והולך לבריכה, או שאנחנו לוחצים על ההדק!"
אענה לכם מיד וללא-היסוס: "תלחצו! תלחצו!"
ואף על פי כן אני שומע אותה.
כי ב-2012 סיימנו את בנית ביתנו החדש, במגרש שאת מקומו הגרלנו, והוא נמצא כ-70 מטר בקו אווירי מהבריכה.
ובבריכה יש ישראלים, ואם יש משהו שישראלים שונאים זה שקט.
בגלל זה כשהייתה לנו כאן במשך שנה וחצי ממשלה שפויה שהתנהלה בשקט, בנינוחות וללא סערות, ברור היה שזמנה קצוב. כי ישראלים שונאים שקט ואוהבים רעש: מבצעי אריות, טילים ופצצות, סירנות, עיתונות סוערת וגועשת וטלוויזיה רעילה – ומלחמה כל כמה שעות. או ימים. או שבועות.
בגלל זה כל בית קפה נשמע כמו נגריה פעילה בעבודה, כשהרעש ברקע נקרא "מוזיקה" והוא מחייב את היושבים זה מול זה משני עברי השולחן לצעוק, ובגלל זה הרקע במסעדות נשמע כמו פטיש-חציבה, ובגלל זה מי שמגיע לחתונה עם קוצב-לב הסאב-וופר מסכן את חייו, ובגלל זה גם בבריכת יד חנה אסור שיהיה שקט!
ואי-אפשר להסתפק בצעקות השמחה של הילדים ובקולות הצהלה שלהם – לא יקום ולא יהיה!
אז יש בבריכה רמקולים. ומוזיקה.
ואם תתקשרו אלי עכשיו טלפונית להגיד לי את דעתכם על הטור הזה, לא אוכל לשמוע אתכם.
אל תנסו אפילו.
