מניהול המטבח בקיבוץ דרך לימודי עבודה סוציאלית ועד פיקוד על בית הסוהר נווה תרצה, מיקי וולקון מרמת הכובש לא עוצרת לרגע, גם כשהיא סבתא בעשור השמיני לחייה. עכשיו היא יוצאת לשנת שירות במחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית אשכול
לפני שבועות אחדים צדה את עיניה של מיקי וולקון, חברת קיבוץ רמת הכובש זה למעלה מיובל שנים, מודעה הקוראת לגיוס מתנדבים לשנת שירות ביישובי הנגב המערבי שנפגעו קשות באירועי 7 באוקטובר. פרויקט גיוס השין-שינים הבוגרים מטעם עמותת "אלול" והג'וינט, מציין בימים אלה את סיום שנתו הראשונה ובעוד ימים אחדים, בתחילת החודש הבא, עומד להגיע המחזור השני של השין-שינים הבוגרים, בהם גם מיקי וולקון, שהביוגרפיה יוצאת הדופן שלה היא סיפור בפני עצמו.
"קראתי את המודעה על גיוס השין-שינים", מספרת מיקי, "ומיד מילאתי את השאלון בדבר הצטרפותי לפרויקט. זה היה בשלב שעוד לא סיפרתי על כך לבעלי. נדלקתי על הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט ושלחתי את השאלון. אמרתי לעצמי 'נראה מה יהיה' ונסעתי לקרואטיה עוד לפני מלחמת 12 הימים עם איראן. נתקעתי בקרואטיה ולא יכולתי לשוב לארץ. את ראיון הקבלה לפרויקט ערכו לי בשיחת טלפון לקרואטיה. אז כבר שיתפתי את בעלי ואמרתי לו 'תתחיל להתיידד עם הרעיון' והוא באמת התיידד עם הרעיון. גם הילדים והנכדים נתנו רוח גבית".
זה לא דבר של מה בכך להתגייס לפרויקט כזה.
"קודם כל, זה הדליק אותי מיד כשנחשפתי לפרויקט הזה. יש פה גם עבודה סוציאלית שאני מאוד אוהבת עד היום וגם קשר עם אנשים. אני הולכת להתנדב במחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית אשכול ואעשה כל מה שצריך".
מן הסתם, את מודעת לכך שמדובר באזור שנפגע קשות ב-7 באוקטובר על כל המשתמע מכך.
"בגלל זה אני באה. אני אוהבת אקשן. אני אוהבת עבודה אתגרית. אני יודעת שכל האזור הזה נמצא בטראומה. כולנו בטראומה, אבל התושבים כאן הם בטראומה יותר מכולם. אני יכולה לתרום, אז במצב כזה אני אשב בבית ולא אתרום? זה גם נותן לי סיפוק".
עבודת חוץ – בפנים
מיקי וולקון (73), נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים ("כולם מתגוררים בקיבוץ רמת הכובש", היא מציינת בגאווה בלתי מוסתרת), נולדה בירושלים. 52 שנים היא חברת הקיבוץ. היא שירתה כמ"כית בצה"ל ובמסגרת הטירונות יצאה לשבוע של עזרה לקיבוצים והגיעה לרמת הכובש. "שם הכרתי את יעקב בעלי", היא נזכרת, "שהוא בן משק. נישאנו שלושה שבועות לפני מלחמת יום כיפור והשאר זו כבר היסטוריה".
במהלך השנים, כשהיא כבר אימא לשלושה ילדים, יצאה מיקי וולקון ללימודי עבודה סוציאלית. "האמת היא שיש לי רקע ספורטיבי", היא מספרת, "הייתי בעבר ספורטאית, למדתי במכון וינגייט והחלטתי שלהיות מורה זה לא בשבילי. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית והתגייסתי לשירות בתי הסוהר בחצי משרה. בחצי משרה שנייה עבדתי בתחנה של הקיבוצים כעובדת סוציאלית במשך שנתיים. לאחר מכן עבדתי כבר במשרה מלאה בשירות בתי הסוהר. התגייסתי לשב"ס בגיל 39 באישור מיוחד של נציב השירות דאז".
בתחילת דרכה בשב"ס שמשה מיקי עובדת סוציאלית בבית הסוהר לנשים נווה תרצה, אחר כך בכלא מעשיהו וגם בבית כלא לנוער שהיה אז אגף בכלא השרון.
13 שנים וחצי היא שירתה בשירות בתי הסוהר ובשנתיים האחרונות לשירות, עד צאתה לגמלאות לפני כ-20 שנה בדרגת סגן גונדר (דרגה המקבילה לסגן אלוף בצה"ל), פיקדה על נווה תרצה.
התגייסת לשב"ס בגיל מאוחר יחסית, כשאת כבר אם לשלושה ילדים. מה עשית עד אז?
"עבדתי בקיבוץ. הייתי מטפלת של ילדים ונוער, הייתי מנהלת מטבח במשך ארבע שנים. עשיתי קורס בישול ובישלתי לכל הקיבוץ שמנה אז כ-700 איש. זה מה שעשיתי לפני שהתגייסתי לשירות בתי הסוהר".
מתבקשת השאלה, מה מביא חברת קיבוץ לצאת לעבודת חוץ דווקא לשירות בתי הסוהר?
"הייתה בי הבנה מוקדמת, שבאיזה שהוא שלב הקיבוץ ישתנה והוא יהיה מופרט. חזיתי את זה מראש. רציתי ללמוד, רציתי תואר, רציתי מקצוע. הלכתי לעשות אבחון ומאוד התחברתי לקטע של עבודה סוציאלית. זה מאוד הדליק אותי וגם נמצאתי מתאימה לזה".
אפשר להבין התגייסות לשירות קבע בצה"ל או למשטרה, אבל התגייסות לשב"ס נראית יוצאת דופן ועוד בגיל מאוחר יחסית וכאימא לשלושה ילדים.
"זה תמיד משהו שעניין אותי, הנושא של עבריינות ועבודה עם אנשים. בתור סטודנטית עשיתי בשנה השנייה ללימודים עבודה באגף השיקום בכלא מעשיהו. כשהתגייסתי לשב"ס חיפשו עובדת סוציאלית לכלא הנשים נווה תרצה. זה עוד יותר הדליק אותי כי אני מאוד אוהבת עבודה עם נשים. זה עניין אותי, זה סיקרן אותי. בגלל שהתגייסתי בגיל מאוחר יחסית נדרש לכך אז אישור מיוחד של נציב שירות בתי הסוהר".
כיצד התקבל הצעד החריג הזה במשפחה, בקיבוץ?
"הילדים היו אז קטנים יחסית, אבל כולם קיבלו את זה בסבבה. רוב החברים עבדו אז בענפי הקיבוץ, מעטים עבדו בחוץ. עבדתי אז גם בתחנה של הקיבוצים במשך שנתיים במקביל לשירות שלי בשב"ס. המשכורת הלכה באותם ימים לקופת הקיבוץ, כשעוד היינו קיבוץ שיתופי ולא מופרט. בקיבוץ קיבלו את הצעד שלי בצורה חיובית ואישרו לי הכול".
"עם האסירות הביטחוניות הייתה מלחמת עולם"
ארבע שנים עבדה מיקי וולקון כעובדת סוציאלית בכלא "נווה תרצה" בתחילת הדרך בשירות בתי הסוהר. "זו הייתה האוניברסיטה של החיים" היא אומרת. "נווה תרצה הוא בית הכלא היחיד לנשים בארץ, כך שכל הנשים שנדונות למאסר מגיעות לכלא הזה. אגב, מרבית הנשים הכלואות אז היו נרקומניות ומכורות לסמים ורובן חזרו לכלא לאחר שחרורן. היו גם רוצחות ואסירות ביטחוניות.
ההמשך מבחינתה של מיקי וולקון כבר היה בכיר עוד יותר. במשך חצי שנה היא שימשה כסגנית מפקדת כלא נווה תרצה ולאחר מכן שימשה כמפקדת הכלא.
"התקופה בה שימשתי כמפקדת הכלא", מדגישה מיקי וולקון, "הייתה הכי מאתגרת. כשהייתי סגנית מפקדת הכלא בנווה תרצה היו בכלא חמש אסירות ביטחוניות וכאשר הייתי מפקדת הכלא כבר היו בו 70 אסירות ביטחוניות. למעלה מ-30 אחוז מהאסירות בכלא היו אסירות ביטחוניות".
מציאות לא סימפטית במיוחד?
"עם האסירות הביטחוניות הייתה מלחמת עולם. היו איתן המון בעיות. הדוברת שלהן אז הייתה אמנה מונא, שהייתה מעורבת ברצח הנער אופיר רחום בן ה-16 לפני יותר מ-24 שנים. כל שבוע הייתי צריכה יחד עם הצוות הבכיר של הכלא, להיפגש איתה. היא יכולה הייתה במהלך הפגישה להיות נהדרת ומיד לאחר מכן להנהיג את סירובן של האסירות הביטחוניות לצאת לשעת טיול בחצר בית הכלא או לסרב להיכנס לחוגים שקיימנו עבור האסירות. אז החל אירוע. גייסנו כוחות כדי להשתלט עליהן ולהכניס אותן בכוח לאגפים. הדאגה הייתה לאנשי הצוות שלנו. כל כניסה שלנו לאגפים ולתאים שלהן, למשל, לצורך ספירה, הייתה סיפור בפני עצמו. זו הייתה סכנת חיים להיכנס לתאים האלה".
בין האסירות הביטחוניות שהיו כלואות בתקופתה בנווה תרצה הייתה אחלאם תמימי, שנדונה לשישה עשר מאסרי עולם בגין מעורבותה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים לפני 24 שנים במהלך האינתיפאדה השנייה. "היו לה פנים תמימות, יפיפייה, אבל שטן" מספרת וולקון.
גם באגף של האסירות הפליליות שהו מאחורי הסורגים בתקופתה של מיקי וולקון כאלה שעשו בשעתו כותרות, כמו חוה יערי ואביבה גרנות שהורשעו אז ברצח מלה מלבסקי, וגיתית איזראלוב, שהורשעה ברצח בעלה. "האסירות האלה", היא מציינת, "היו במחזור שלי. ביום הראשון שהגעתי לבית הסוהר, אני לא אשכח את זה, חיכתה לי גיתית איזראלוב בשביל ואמרה לי 'את תהיי העובדת הסוציאלית שלי'. היא סימנה אותי, וכך היה. ארבע שנים הייתי העובדת הסוציאלית שלה".
מה עובר לך בראש שאת בקשר הדוק כזה עם אסירות עם דם על הידיים, בין אם מדובר באסירות ביטחוניות ובין אם מדובר באסירות פליליות שהורשעו ברצח ונדונו למאסרי עולם?
"זה קטע מאוד מורכב. במהלך עבודתי, בטרם הגעתי לנווה תרצה, טיפלתי גם באחד משלושת הנערים שהורשעו בזמנו ברצח נהג המונית דרק רוט. כן, התעסקתי עם רוצחים. כשאני עובדת סוציאלית של אסירה, אז אני צריכה לטפל בה. אני לא בקטע של האשמות. אני לא בית משפט. מבחינתי, הם היו בני אדם. האסירות סיפרו לי דברים קשים. כעובדת סוציאלית ידעתי המון פרטים על האסירות שטיפלתי בהן. אגב, כל האסירות הביטחוניות שהיו בתקופתי השתחררו בשעתו בעסקת שליט. לא נשארה אסירה אחת בכלא".
מביאה עבודה הביתה
הקשר של מיקי וולקון עם כלא נווה תרצה לא נותק במובן מסוים גם לאחר צאתה לגמלאות וגם כשהיא ניהלה הוסטל של "בית אקשטיין" בהרצליה, בית לאנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים, ועד היום היא מנחה קבוצות ומגשרת. "לפני שפרצה הקורונה, כמעט 16 שנים לאחר שפרשתי לגמלאות", היא מספרת, "התנדבתי לקיים בכלא עליו פיקדתי בעבר חוג סריגה לאסירות. עשיתי זאת פעם בשבוע. הייתה כלפיי יראת כבוד. כשהתנדבתי בשעתו בבית הכלא, הרבה שנים לאחר שסיימתי את תפקידי, היו אסירות עולם או כאלה שנדונו למאסר ממושך, שהכירו אותי והיו בהלם כשפתאום באתי ללמד אותן סריגה. הן חיבקו אותי. כשהייתי מפקדת, הן לא העזו לעשות זאת".
כשפיקדת על בית הסוהר, היית מאלה שמביאות את העבודה הביתה?
"ידעתי לעשות הפרדה, אבל בעלי היה יודע לומר לי שכשאני כועסת על משהו או אומרת משהו, שאני לא אנהג בסגנון של ציווי. לא הייתי מודעת לזה, שכשאני מדברת אז אני עושה זאת בסגנון של ציווי כמו מפקד. כאילו שנתתי פקודות לאנשים שבסביבתי, כאילו אני עדיין מפקדת הכלא מבלי להיות מודעת לכך. באופן טבעי הרגשתי שאני מפקדת גם בבית. השתדלתי לשים לב לזה".
כיצד משלבים חיי קיבוץ עם ניהול בית סוהר?
"האמת היא שלא חשבתי על זה. היו לי הרבה שעות בין כתלי בית הסוהר. לא אחת גם הזעיקו אותי מהבית לאחר שעות העבודה. ידעתי להציב גבולות בין הבית בקיבוץ לבין מקום העבודה. אחרת אי אפשר לשרוד את זה. כמפקדת בית סוהר, העבודה הזו גם שואבת אותך כשאתה בבית. יש פה עניין של קבלת החלטות מהרגע להרגע. אין לך זמן לחשוב".
לא היו רגעים שאמרת לעצמך "למה לי כל העבודה הזו, התפקיד הזה?"
"בכלל לא. זו הייתה עבודה מרתקת. אני מאוד אוהבת שינויים, אוהבת להתמודד עם אתגרים, מקבלת אותם בשמחה. זה מפחיד אבל גם מאתגר אותי מאוד".
במהלך כל השנים בהן עבדת מחוץ לקיבוץ, לא הייתה דרישה כלשהי מצד הקיבוץ לחזור הביתה ולמלא תפקיד כלשהו או לעבוד בענף מסוים?
"לא הייתה דרישה כזו. נתנו לי לעשות מה שאני רוצה. גם לא דגדג לי באצבעות לחזור ולעבוד בקיבוץ. רציתי לעשות משהו מקצועי ולעסוק במה שאני יודעת לעשות. הייתי חברה בוועדות, אבל לא מילאתי תפקידים בקיבוץ. הלכתי ללמוד בגיל מבוגר יחסית ואני אוהבת את העבודה הסוציאלית. 13 שנה הייתי בשב"ס וגם שם הייתי מנהלת. הגננת שלי אמרה לאימא שלי, כשהייתי בת חמש, שאני אהיה מנהלת בבגרותי. מן הסתם, אני לא זוכרת את האירוע אבל עם השנים זה קרה".
להתמודד עם טראומות ענקיות
בעוד ימים אחדים, כאמור, תדרים מיקי וולקון לעוטף עזה, ליתר דיוק ליישובי המועצה האזורית אשכול. "תמיד אני אומרת שכשאתה נותן אתה מקבל", היא מציינת, אין פה חד- צדדיות. אתה מקבל מזה המון. הערך 'לתת' טבוע בדמי. זה מרתק אותי. אני אוהבת שמעניין לי. אני לא יודעת כלום למה אני הולכת. אף אחד בעולם לא התמודד עם דברים כאלה שקרו כאן. אני הולכת להתמודד כאן עם טראומות ענקיות, אבל אני סומכת על עצמי. אני יודעת שאני יכולה לתרום משהו גם בקטע האנושי שלי וגם בקטע המקצועי שלי. זה יהיה בסדר".
מיקי תתגורר במהלך השנה הקרובה באחד מיישובי אשכול, כאשר בסופי שבוע היא אמורה לחזור לביתה ולמשפחתה ברמת הכובש. "אנחנו נהיה שלוש נשים בדירה אחת", היא מציינת, "נחזור לימים של לפני יותר מ-55 שנים כשגרו אז בקומונה. נהיה ממש שין-שינים במלוא מובן המילה. ממש כמו פעם. זה יהיה סוג של הרפתקה. זה לא מפחיד אותי. אני יודעת שאני הולכת להמציא את הגלגל. אני אצטרך להמציא את עצמי".
